סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 941

"ת"ר אשה הפרם וה' יסלח לה"

נזיר כג ע"א

אשה שנדרה נדר ולאחר שנדרה חיללה את הנדר, היא לא נענשת כאשר בעלה הפר לה את הנדר, שהרי בסמכותו של הבעל להפר את הנדר, אבל אעפ"כ הפסוק מסיים: "וה' יסלח לה". והדברים צריכים ביאור: אם בעלה הפר לה את הנדר, מדוע היא צריכה סליחה.

וכך ממשיכה הברייתא: במה הכתוב מדבר, באשה שהפר לה בעלה והיא לא ידעה הכתוב מדבר, שהיא צריכה כפרה וסליחה. כאשר האשה חיללה את הנדר, היא לא ידעה שבעלה הפר לה את הנדר, נמצא שכוונתה בחילול הנדר היתה כוונה גרועה, אלא שלמעשה התברר בסופו של דבר שהיא לא עברה עבירה, ולכן היא צריכה כפרה וסליחה, משום שהיא גילתה במעשה של חילול הנדר, שאין היא שמה לב לעבירה החמורה של "לא יחל דברו", למרות שבסופו של דבר התברר שהמעשה לא היה חילול נדר. ממשיכה הברייתא: וכשהיה מגיע רבי עקיבא אצל פסוק זה היה בוכה, וכך היה אומר: ומה מי שמתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה טעון כפרה וסליחה, המתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר עאכו"כ.

הג' המפורסם ר' יוסף אֶנגֶל בספרו "גליוני הש"ס" על מס' נזיר מביא על דברי ברייתא אלו רעיון נפלא בשם הספר "נזר הקודש" וכך נאמר שם: מבואר בזוה"ק ובאריז"ל: שעשרה הרוגי מלכות היו גלגול עשרת השבטים שמכרו את יוסף, ויוסף אמר להם: "אתם חשבתם עלי לרעה אלוקים חשבה לטובה", וא"כ חטא המכירה היה כמתכוון לבשר חזיר ועלה בידו בשר טלה, ור"ע כמבואר: שהיה גלגולו של שמעון, ולכך היו לו יסורים יותר גדולים מכל עשרת הרוגי המלכות, לפי ששמעון הוא שנכנס בעובי הקורה, וע"כ ר"ע דייקא כשהגיע למקרא זה היה בוכה, משום שידע שיצטרך לקבל יסורים גדולים עבור חטא מכירת יוסף. ור' יוסף אנגל מסיים: ודברי פי חכם חן וניכרים דברי אמת.

פירושם של דברים: יש הקבלה בין חטא מכירת יוסף לבין המתכוון לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה. כאשר יעקב אבינו נפטר, באו אחי יוסף אל יוסף לבקש סליחה על מה שמכרוהו, ע"ז ענה להם יוסף: אתם חשבתם עלי לרעה, אלוקים חשבה לטובה. נכון אמנם שכאשר מכרתם אותי היתה כוונתכם לרעה, אבל התברר בסופו של דבר שמהמכירה יצא טובה גדולה, כמו שנאמר בהמשך הפסוק: "להחיות עם רב", וכיוון שבסופו של דבר מכוונתם הרעה יצא מעשה טוב הר"ז דומה ממש לאדם שהתכוון לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה, שעל כך מתבאר בתורה לגבי אשה שנדרה וחיללה את נדרה בלא לדעת שבעלה הפר לה, שהיא טעונה סליחה וכפרה, כך גם לאחר התנצלותו של יוסף עדיין צריכים האחים שמכרו את יוסף סליחה וכפרה, שהרי אתם חשבתם עלי לרעה, ולכן היה מקרא זה מביא את רבי עקיבא לדמעות.

מעניין, שבעל ה"אור החיים" הק' בפירושו לתורה בפר' ויחי על הפסוק הזה, אומר לכאו' דברים הפוכים לחלוטין, וכך כותב ה"אור החיים": "ואתם חשבתם עלי רעה אלוקים חשבה לטובה למען עשות היום הזה להחיות עם רב". אומר ה"אור החיים: והר"ז דומה למתכוין להשקות חבירו כוס מוות והשקהו כוס יין שאינו מתחייב כלום והרי הם פטורים וזכאים גם בדיני שמים, דברי ה"אור החיים הקדוש. לכאו' סותרים הן את דברי גמרתינו ואת פירושו של בעל "נזר הקודש".

האחרונים עמדו על כך שדברי ה"אור החיים" נסתרים לכאו' מדברי גמרתנו. ה"אור החיים" אומר: שהמתכוון להשקות את חבירו כוס מוות והשקהו כוס יין הרי הוא פטור וזכאי בדיני שמיים. ועוד, שאצלנו בגמ' מתבאר: שאשה שנדרה וחיללה את נדרה מבלי לדעת שבעלה הפר לה, או לחילופין, המתכוון לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה, הר"ז צריך סליחה וכפרה שהרי נאמר: "וה' יסלח לה". וביותר יש להקשות מדברי בעל "נזר הקודש", המשווה את דברי הפסוק: "ואתם חשבתם עלי רעה אלוקים חשבה לטובה, למקרה של אשה שנדרה וחיללה את הנדר. ודברי ה"אור החיים" צ"ב.

בכייתו זו של רבי עקיבא, כל אימת שהגיע לפסוק זה, מזכירה לנו דברי מדרש מעניינים המובאים בב"י (טור או"ח הל' שבת סי' רפ"ח) וכך אומר שם הב"י: "כתב האגור בשם "שבולי הלקט", דאיתא בהגדה שמצאו תלמידיו לר"ע שהיה בוכה בשבת, ואמר זהו עונג לי". הט"ז (שו"ע או"ח שם בסק"ב) כותב ע"ד מדרש אלו כך: "ונ"ל דהיינו, שמרוב דבקותו בהקב"ה זולגים עיניו דמעות, שכן מצינו ברבי עקיבא בזוהר חדש, שהיה בוכה מאוד באומרו שיר השירים באשר ידע עד היכן הדברים מגיעים". הרי לנו כמה וכמה מקורות שר"ע היה נחשב מטבעו לבעל בכי. ע"פ המקורות האלו יאירו באור יקרות דברי הגמ' המפורסמים בסוף מסכת מכות. הגמ' בסוף מסכת מכות מספרת: וכבר היה ר"ג וראב"ע ורבי יהושע ור"ע מהלכים בדרך, ושמעו קול המונה של רומי בריחוק 120 מיל והתחילו בוכין ור"ע משחק, אמרו לו: מפני מה אתה משחק, אמר להם: ואתם, מפני מה אתם בוכים, אמרו לו: הללו כושיים, שמשתחווים לעצבים, ומקטרים לעבודת כוכבים, יושבין בטח והשקט, ואנו בית הדום רגלי אלוקינו שרוף באש, ולא נבכה. אמר להם: לכך אני מצחק, ומה לעוברי רצונו כך, לעושי רצונו עאכו"כ, שוב פעם אחת היו עולין לירושלים כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם, כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל יוצא מבית קודשי הקודשים, התחילו הן בוכין ור"ע מצחק. אמרו לו מפני מה אתה מצחק. אמר להם מפני מה אתם בוכים. אמרו לו: מקום שכתוב בו "והזר הקרב יומת" ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה, אמר להם לכך אני מצחק, וכו' וכפי שהגמ' מאריכה להוכיח: שדרכו של השועל היוצא מבית קודשי הקודשים הוא סימן לגאולה העתידה לבוא, והגמ' שם מסיימת בלשון הזו אמרו לו: "עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו".

לולא הידע שלנו בעניין האופי של רבי עקיבא ביחס לבכי, היינו אולי טועים לומר שרבי עקיבא היה מטבעו טיפוס שרחוק מהבכי, טיפוס אופטימי, ולכן ידע תמיד לראות את הצד הטוב שבכל מאורע, אבל לאור המקורות בם נמצאנו למדים שר"ע היה מטבעו בעל בכי גדול, עד כדי כך שהבכיה בשבת היתה עבורו עונג, וכל אימת שהגיע לפסוק: "וה' יסלח לה", היה פורץ בבכי. אדם כזה כשהוא משחק במקום שמעורר כל אחד לבכי, אנו בטוחים שצחוקו היה צחוק אמיתי וכנה, שמחה שפרצה מרגש אמיתי, ולכן שפיר אמרו לו: עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו.

(האדמו"ר מטאלנא שליט"א)