הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"תניא כוותיה דרבינא" - מיוחד
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
נזיר יא ע"א
מתני'. הריני נזיר על מנת שאהא שותה יין ומיטמא למתים - הרי זה נזיר ואסור בכולן.
יודע אני שיש נזירות, אבל איני יודע שהנזיר אסור ביין - הרי זה אסור,
ור' שמעון מתיר.
יודע אני שהנזיר אסור ביין, אבל סבור הייתי שחכמים מתירין לי, מפני שאין אני יכול לחיות אלא ביין, או מפני שאני קובר את המתים - הרי זה מותר,
ור' שמעון אוסר.
גמ'. ולפלוג נמי רבי שמעון ברישא!
אריב"ל: חלוק היה ר"ש אף ברישא.
רבינא אמר: ברישא לא פליג ר"ש,
מאי טעמא?
משום דהוה ליה מתנה על מה שכתוב בתורה, וכל המתנה על מה שכתוב בתורה - תנאו בטל.
ור' יהושע בן לוי?
אמר לך: [האי] על מנת כחוץ דמי.
תניא כוותיה דרבינא: אמר הריני נזיר על מנת שאהא שותה יין ומיטמא למתים - ה"ז נזיר ואסור בכולן, מפני שהוא מתנה על מה שכתוב בתורה, וכל המתנה על מה שכתוב בתורה - תנאו בטל.
מבנה הסוגיה:
1.
כמה חלקים במשנה:
מקרה א:
מתני'. הריני נזיר על מנת שאהא שותה יין ומיטמא למתים - הרי זה נזיר ואסור בכולן.
אין בו מחלוקת.
2.
מקרה ב:
יודע אני שיש נזירות, אבל איני יודע שהנזיר אסור ביין - הרי זה אסור,
ור' שמעון מתיר.
לפי "תנא קמא" קבלת הנזירות היא מוחלטת ולא ניתנת לחלוקה.
ולפי רבי שמעון - להיפך - כל הנזירות בטלה.
3.
מקרה ג:
יודע אני שהנזיר אסור ביין, אבל סבור הייתי שחכמים מתירין לי, מפני שאין אני יכול לחיות אלא ביין, או מפני שאני קובר את המתים - הרי זה מותר,
ור' שמעון אוסר.
כאן נתחלפו השיטות בין "תנא קמא" ורבי שמעון. הגמרא דנה בזה.
4.
הגמרא מקשה על המקרה הראשון לעיל:
גמ'. ולפלוג נמי רבי שמעון ברישא!
רבי שמעון צריך לחלוק גם במקרה הראשון כמו שהוא חולק במקרה השני. כי אם לא מקבל עליו חלק מהנזירות הרי שלא חלה הנזירות כלל וצריך להיות מותר באיסורי נזיר - כמו במקרה ב.
5.
תירוץ 1:
אריב"ל: חלוק היה ר"ש אף ברישא.
אמנם רבי שמעון חולק גם במקרה א.
"חלוק היה" - 15 מופעים בש"ס.
5.1
אם אמנם רבי שמעון חולק גם על תנא קמא ברישא - מקרה א - מדוע זה לא נכתב במשנה, אלא שהדין של רבי שמעון במקרה ב מוסב גם על הרישא - מקרה א.
6.
תירוץ שני:
רבינא אמר: ברישא לא פליג ר"ש,
מאי טעמא?
משום דהוה ליה מתנה על מה שכתוב בתורה, וכל המתנה על מה שכתוב בתורה - תנאו בטל.
רבינא סובר שבאמת רבי שמעון לא חולק במקרה א וסובר כדעת תנא קמא - הרי זה נזיר ואסור בכולן - מפני שהתנה על דין נזירות, והכלל הוא שאי אפשר להטיל תנאי על דין תורה.
7.
ור' יהושע בן לוי?
אמר לך: [האי] על מנת כחוץ דמי.
ריב"ל - בתירוץ א - לא מקבל את ההסבר של רבינא מפני שהוא סובר שבמקרה שלפנינו לא מדובר בתנאי רגיל אלא ב"חוץ", שמקבל רק נזירות חלקית ובזה רבי שמעון סובר כבסעיף 4 לעיל.
8.
תניא כוותיה דרבינא: אמר הריני נזיר על מנת שאהא שותה יין ומיטמא למתים - ה"ז נזיר ואסור בכולן, מפני שהוא מתנה על מה שכתוב בתורה, וכל המתנה על מה שכתוב בתורה - תנאו בטל.
הגמרא מביאה ברייתא כרבינא. וברייתא זו בודאי שהיא דעת רבי שמעון, כי לפי חכמים חלה עליו נזירות לגמרי אפילו אם אמר "חוץ" ולא "על מנת".
9.
רמב"ם הלכות נזירות פרק א הלכה יג:
האומר הריני נזיר על מנת שאהיה שותה יין או מטמא למתים או מגלח שערי הרי זה נזיר ואסור בכולם, מפני שהתנה על מה שכתוב בתורה וכל המתנה על הכתוב בתורה תנאו בטל.
משמע מהרמב"ם שפסק כבסעיף 8 לעיל, וממילא - כרבי שמעון ולא כחכמים [="תנא קמא" במשנתנו].
10.
לחם משנה הלכות נזירות פרק א הלכה יג:
[יג] מפני שהתנה על מה שכתוב בתורה וכו'. וא"ת למה לי האי טעמא תיפוק ליה משום דאפילו לא הזיר אלא מאחד חייב בכולן דקי"ל כרבנן דהא בפ"ב דנזיר לא הוצרכו בגמ' להאי טעמא דמתנה על מה שכתוב בתורה אלא לר"ש דאמר עד שיזיר מכולן אבל לרבנן דקי"ל כוותייהו לא.
וי"ל דרצה לתת טעם שהכל מודים בו וכן דרכו של רבינו ז"ל אף על פי שלפי ההלכה אינו צריך לאותו טעם:
הוא מחדש חידוש ביחס לשיטת הרמב"ם, שמביא נימוק שמתאים גם לדעת מי שאין הלכה כמותו!
11.
אבן ישראל הלכות נזירות פרק א הלכה יג:
[יג] האומר הריני נזיר על מנת שאהי' שותה יין או מטמא למתים או מגלח שערן ה"ז נזיר ואסור בכולם מפני שהתנה ע"מ שכתוב בתורה וכל המתנה על הכתוב בתורה תנאו בטל עכ"ל. ועיין בלח"מ שם שתמה למה לי האי טעמא תיפוק לי' משום דאפילו לא הזיר אלא מאחד חייב בכולן דקיי"ל כרבנן דהא בפ"ב דנזיר לא הוצרכו בגמרא להאי טעמא דמתנה על מש"כ בתורה אלא לר"ש דאמר עד שיזיר מכולן אבל לרבנן דקיי"ל כוותייהו לא עיין שם.
ונראה לומר, דבודאי אף לרבנן דסברי דאפי' לא הזיר אלא מא' חייב בכולן מ"מ צריכים הכא לטעמא דמתנה עמש"כ בתורה, דאי הוה חל תנאה, לא הי' מהני לן כלל הכא מה דס"ל דאפילו לא נזר אלא מאחד מהן הוה נזיר בכולן, משום דאף דחל דין תנאה בי', נמי דין נזיר בכולו יש לו דזהו יסוד דין תנאי דעצם המעשה נעשית אלא היא תלוי' בקיום התנאי
ושפיר אית בי' דין נזיר על כולן
ולא עדיף אומר הריני נזיר מאחת מהדברים או מיין או מתגלחת או מטומאה. ע"מ שאהי' עושה אחת מאלו הדברים שאמר, מאומר מפורש הריני נזיר מכולם בין מיין בין מטומאה בין מתגלחת ע"מ שאהי' עושה אחת מהן, דהי' מהני תנאי אי לאו דהוה מתנה עמש"כ בתורה, דהרי דעת הרמב"ם דתנאי ומעשה בדבר אחד, היינו שהתנאי סותר להמעשה שפיר מהני כמש"כ המ"מ והלח"מ בפ"ו מהלכות אישות ה"א - ב' עיין שם,
הוא אומר שהרמב"ם דווקא ובכוונה הביא את הכלל של "המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל"
ומה שכתב הלח"מ דהא בגמרא מבואר כן דלא הוצרכו לטעמא דמתנה עמש"כ בתורה אלא לר"ש, והיינו מדפרכי' שם בגמרא ולפלוג ר"ש נמי ברישא היינו באומר ע"מ שאהי' שותה יין דקתני דהוה נזיר, ואמאי לא פליג ר"ש דיהי' מותר משום דס"ל דאינו נזיר עד שיזיר מכולן, ומשני רבינא משום דהוה מתנה עמש"כ בתורה,
ומשמע דמעיקרא לא ידע מטעם זה, ואפי"ה הוה ניחא לי' מה דלרבנן הוה נזיר ואסור בכולן, היינו משום דקס"ד דגמרא דהאי ע"מ כחוץ דמי, וכמו דס"ל לר' יהושע בן לוי התם דהאי ע"מ כחוץ דמי
והא דס"ד כן משום דכיון דכאן הוא התנאי בגוף החפצא של נזירות סברא יותר לפרש דכונתו חוץ בגדר שיור ולא בגדר תנאי, ולכן לרבנן שפיר קתני דהוה נזיר ואסור בכולן
משא"כ למסקנת הגמרא דתניא כותי' דרבינא דהאי ע"מ תנאי הוא בודאי גם לרבנן צריכינן לטעמא דמתנה עמש"כ בתורה ואיל"ה שפיר הוה תנאו קיים וכמש"נ.
למסקנה, גם לפי הברייתא שקובעת את הכלל של רבינא - "תניא כוותיה דרבינא" - לעיל בסעיף 8 - תקף גם לרבנן.
12.
וזה מתאים לכך שרבינא - עורך הגמרא - לא בא להסביר בסוגייתנו רק את דעת רבי שמעון אלא גם את רבנן=תנא קמא, שהלכה כמותו.
12.1
אלא שקצת קשה בסוגייתנו שדנים שני אמוראים - שהם ריב"ל בתחילת תקופת האמוראים ורבינא - בסוף תקופת האמוראים.
12.2
ואולי מדובר ברבינא הקדמון - בימי רב יוסף - דור שלישי לאמוראים, ואז אין מקום לדברינו לעיל בסעיף 12.
