סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 944
"נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק"
נזיר מב ע"א
נזיר המגלח את שער ראשו עובר על ל"ת של "תער לא יעבור על ראשו" ועל עשה של "קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו" ולמרות איסור הגלוח מותר לנזיר לחפוף את שערו או לסרק את שערו בידיו, אבל אסור לו להסתרק במסרק של ברזל, משום שההשתמשות שבמסרק תביא בעקבותיה תלישת שער, ואע"פ שגם בחפיפה ובפספוס יש מקום לחשוש לתלישת שער, מ"מ מותר. והגמ' מסבירה מפני שחופף ומפספס זה לשיטת רבי שמעון דאמר דבר שאינו מתכוון מותר. הרי הנזיר אינו מתכוון כאשר הוא חופף או מפספס להשיר את השער, וכיוון שהחפיפה והפספוס אינם מביאים בעקבותיהם בדווקא הסרת שיער, יש בזה את ההיתר של דבר שאין מתכוון. מה שאין כן סריקה במסרק שם הרי זה מחוייב המציאות שהסריקה תשיר שיער, שוב אין אנו יכולים להשתמש בהיתר של דבר שאין מתכוון כיון שיש בזה את הגדר של פסיק רישה.
הגאון רבי יואב יהושע וינגרטן בעל "החלקת יואב" שואל מדברי מש' וגמ' אלו על יסוד מפורסם אותו כותב בעל נתיבות המשפט בספרו "מקור חיים" על הל' פסח. בסי' תל"א דן המקור חיים במקרה בו השהה אדם חמץ בביתו בחג הפסח אבל הימצאות החמץ לא היתה בידיעתו של בעל החמץ. בעל החמץ בדק את ביתו וביער את החמץ הנמצא ולא מצא את החמץ שנשאר. האם אותו אדם עבר בשוגג או באונס על בל יראה או לא, טוען בעל מקור חיים שיש מקור שבמקרה כזה לא עבר בעל החמץ כלל וכלל על בל יראה, ויש לזה לכאורה גדר של דבר שאין מתכוון. כמו אדם שגורר כלי בשבת והוא יודע שיתכן שיווצר חריץ מ"מ הוא פטור כיון שלא היתה כוונתו לכך, וכמו נזיר שיודע שע"י החפיפה יש סיכוי שהשיער ינשור ואעפ"כ מותר לו לכתחילה משום שאין כוונתו לכך, על אחת כו"כ לכאורה במקרה כזה שבעל החמץ אינו מעונין בהשארת החמץ בביתו יש בזה גדר של דבר של אין מתכוון שצריך להיות מותר לכתחילה. אבל הגאון בעל המקור חיים מוצא ראיות רבות לכך שגם במקרה כזה נחשב בעל החמץ כאדם שעבר על איסור בל יראה, אמנם בשוגג אבל סו"ס עבר אותו אדם על כל רגע ורגע מן השהיה בבל יראה, מדוע א"כ אין כאן את הגדר של דבר שאין מתכוון כותב על כך המקור חיים יסוד נפלא: כל הפטור של דבר שאין מתכוון אינו אלא כאשר התורה אסרה פעולה מסוימת, הפעולה אינה מתייחסת אל פועל הפעולה, אם פועל הפעולה לא התכוון לפעולה, חוסר הכוונה יוצר נתק בין התוצאה לבין פועל הפעולה, החריץ אמנם נוצר בשבת, השיער אמנם נשר, אבל משיר השיער ויוצר החריץ לא התכוונו בפעולה אותם הם עשו לתוצאה, וחוסר הכוונה הוא זה שמנתק בין התוצאה לבין פועל הפעולה, וזה יסוד ההיתר. אבל באיסורים כאלו שהתורה לא התייחסה למעשה אלא למציאות, כאשר התורה אסרה על הימצאות חמץ בבית, לא היה כאן איסור על פעולה מסויימת, על החמצה של עיסה וכיו"ב, כאן אסרה התורה את ההוויה של החמץ, במקרה כזה כאשר האיסור הוא על ההוויה ולא על הפעולה, לא שייך לומר דבר שאין מתכוון, סו"ס התוצאה קיימת והתורה הקפידה על התוצאה ולא על המעשה, ולכן אין באיסור בל יראה, פטור של דבר שאין מתכוון.
החלקת יואב באור"ח סי' ז' שואל על המקור חיים מדברי משנתנו: מתבאר בגמ' שלמרות שביחס ללא תעשה של תער לא יעבור על ראשו אנו דורשים את פעולת הנזיר, נזיר שנותן שיגלחו את ראשו אינו עובר על הל"ת, אבל יש כאן ביטול עשה, שהרי לגבי העשה דרשה התורה את הווית העשה, וגם כאשר השיער מוסר בלי פעולת הנזיר, יש בזה משום ביטול הווית "גדל פרע", לפי דברי המקור חיים שכאשר התורה מקפידה על מציאות מסוימת בלי פעולה, אין לנו להשתמש בפטור של דבר שאין מתכוון, כיצד מותר לו לנזיר לחפוף ולפספס ולהסתמך על ההיתר של דבר שאין מתכוון, כיצד יפטר הנזיר מאיסור העשה של קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו. החלקת יואב נשאר בצ"ע אולם בסי' ו' מביא החלקת יואב תרוץ מענין לקושייתו העצומה, יש לעיין במקור כדי לעמוד על הדברים מקרוב.
(האדמו"ר מטאלנא שליט"א)
