הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

 "תנא קמא" ו"סתם משנה"

[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]

נזיר מו ע"א-ע"ב
 

מתני'. היה מבשל את השלמים או שולקן, הכהן נוטל את הזרוע בשלה מן האיל וחלה מצה אחת מן הסל ורקיק מצה אחת ונותן על כפי הנזיר ומניפן,
ואחר כך הותר הנזיר לשתות יין ולהטמא למתים;
תלמוד בבלי מסכת נזיר דף מו עמוד א
רבי שמעון אומר: כיון שנזרק עליו אחד מן הדמים, הותר הנזיר לשתות ביין ולהיטמא למתים.
גמ'. ת"ר: +במדבר ו+ ואחר ישתה הנזיר יין - אחר המעשים כולן, דברי רבי אליעזר;
וחכמים אומרים: אחר מעשה יחידי...

 

נעיר כמה הערות בפרשני הרמב"ם אודות כללי פסיקה:

1.
רמב"ם הלכות נזירות פרק ח הלכה ה:

נזיר ממורט אינו צריך להעביר תער, ואף על פי שאין לו שער או שאין לו כפים הרי זה מקריב קרבנותיו וישתה ויטמא, ואם הביא קרבנותיו ולא גלח ראשו אין התגלחת מעכבת אלא שותה ומטמא לערב, שמשיזרק עליו אחד הן /מן/ הדמים הותר אף על פי שלא נתן על כפיו ולא הניף שכל דברים אלו למצוה ולא לעכב.

2.
כסף משנה הלכות נזירות פרק ח הלכה ה:

[ה] נזיר ממורט א"צ להעביר תער. בס"פ שלשה מינים (נזיר דף מ"ו:) תניא נזיר ממורט ב"ש אומרים א"צ להעביר תער על ראשו וב"ה אומרים צריך להעביר תער על ראשו.

ויש לתמוה על רבינו שפסק כב"ש.

בסוגייתנו מובאת דעת בית שמאי ובית הלל, והוא טוען שהרמב"ם פסק כבית שמאי, שלא לפי הכלל שהלכה תמיד כבית הלל נגד בית שמאי.

3.
הוא מיישב בכמה שלבים:

ונראה לומר שטעמו משום דבגמרא אמרינן אמר רבינא מאי א"צ לב"ש א"צ אין לו תקנה
הא לב"ה יש לו תקנה היינו דרבי פדת דאמר ב"ש ור"א אמרו דבר אחד (מאי ר"א) דתניא אין לו בהן יד (בהן) רגל אין לו טהרה עולמית דברי ר"א

לפי הלשון הראשון בגמרא הפירוש בדברי בית שמאי מתאים להסבר רבי פדת שאמר שדעת בית שמאי דומה לדעת רבי אליעזר בברייתא הראשונה.

3.1
בדרך כלל נקבע שאין הלכה כמי ש"אמרו דבר אחד", ולכן לפי שלב זה אין הלכה כבית שמאי ורבי אליעזר.

4.

ל"א וכו'
א"ר אבינא מאי צריך לב"ה צריך ואין לו תקנה הא לב"ש יש לו תקנה ופליגא דר' פדת.

לפי ה"לישנא אחרינא" [="לשון אחרון"] - פירושו של "אבינא" בהסבר בית שמאי - יוצא שדעת בית שמאי איננה כדעת רבי אליעזר בברייתא הראשונה.

4.1
ולכן לא מתקיימת הערתנו לעיל בסיף 3.1

5.
ולפי הנ"ל [סעיפים 3-4] הוא מקשה:

ולכאורה עכשיו יש לתמוה יותר דבין ללישנא קמא בין ללישנא בתרא פסק דלא כב"ש ודלא כב"ה
דאפילו כמ"ד יש לו תקנה לא אתי דיש לו תקנה משמע שצריך להעביר תער על ראשו ורבינו פסק שא"צ

יוצא שהרמב"ם פסק שלא כבית שמאי וגם לא כבית הלל [על פי הפרשנות הפשוטה בדברי בית שמאי ובית הלל]!

6.
והוא מיישב את דעת הרמב"ם:

ונ"ל שרבינו פוסק כב"ה וכלישנא קמא משום דלא נשוי פלוגתא בין רבינא ור' פדת ומשמע ליה דצריך להעביר תער דאמרו ב"ה לאו למימרא שצריך להעביר אלא כלפי שאמרו ב"ש א"צ שפירושו אין לו תקנה אמרו ב"ה צריך כלומר יש לו תקנה בלא העברת תער ואתיא כההיא דתניא זאת תורת הנזיר בין שיש לו כפים בין שאין לו כפים וכההיא דתניא זאת תורת הנזיר בין שיש לו שער בין שאין לו שער ואף על פי ששינה רבינו מלשון ב"ה לענין הדין והכוונה לא שינה:

הרמב"ם פסק כדעת בית הלל לפי הלשון הראשון - "לישנא קמא" - אלא שהרמב"ם שינה את לשון בית הלל באופן שאין מחלוקת בין רבינא ורבי פדת.

6.1

האם קיים כלל שהרמב"ם מכריע תמיד כלשון ראשון בגמרא? נחלקו בזה הפרשנים בכמה מקומות בש"ס. ואולי יש הבדל בין סוגים שונים של "לשון ראשון" ו"לשון אחרון" כשמובאים בביטויים שונים, כגון הניסוח בסוגייתנו "לישנא אחרינא" לעומת "איכא דאמרי"; "איבעית אימא"; "איכא דמתנו" ועוד.

7.
לצורך ההמשך נעיין:
בגמרא:

מתני'. היה מבשל את השלמים או שולקן, הכהן נוטל את הזרוע בשלה מן האיל וחלה מצה אחת מן הסל ורקיק מצה אחת ונותן על כפי הנזיר ומניפן,
ואחר כך הותר הנזיר לשתות יין ולהטמא למתים;

תלמוד בבלי מסכת נזיר דף מו עמוד א

רבי שמעון אומר: כיון שנזרק עליו אחד מן הדמים, הותר הנזיר לשתות ביין ולהיטמא למתים.

גמ'. ת"ר: +במדבר ו+ ואחר ישתה הנזיר יין - אחר המעשים כולן, דברי רבי אליעזר;
וחכמים אומרים: אחר מעשה יחידי.

בפשטות דעת רבי אליעזר בברייתא היא כדעת תנא קמא במשנתנו ודעת חכמים בברייתא היא כדעת רבי שמעון במשנתנו.

8.
ממשיך ה"כסף משנה"
לגבי הדין הראשון במשנתנו:

ואם הביא קרבנותיו ולא גילח ראשו וכו'. משנה שם (דף מ"ה) ושוחט את השלמים ומגלח עליהם וכו' היה מבשל את השלמים וכו' ונותנן על כפי הנזיר ומניפן ואח"כ הותר הנזיר לשתות ביין ולהטמא למתים ר"ש אומר כיון שנזרק עליו אחד מן הדמים הותר הנזיר לשתות יין ולהטמא למתים

(ובגמ') ת"ר ואחר ישתה הנזיר יין אחר מעשים כולם דברי ר"א וחכ"א אחר מעשה יחידי.

ופירש המפרש אחר מעשים כלם אחר קרבן ואחר תגלחת, אחר מעשה יחידי אחר קרבן ואף על פי שעדיין לא גילח

עד כאן הוא מצטט את סוגייתנו.

9.
והוא מציין:

ופסק רבינו כחכמים.

הרמב"ם פסק כחכמים בברייתא שסוברים כדעת רבי שמעון במשנתנו.

10.
והוא מקשה:

ויש לתמוה דכיון דסתם לן תנא כר"א וקי"ל סתם במתני' ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם דמתני'

מההסבר לעיל בסעיף 7 צריך לפסוק כרבי אליעזר בברייתא כי "תנא קמא" במשנתנו היא כמותו. ה"כסף משנה" מדגיש ש"תנא קמא" מוגדר כ"סתם משנה" והכלל הוא שהלכה כסתם משנה גם אם יש מחלוקת תנאים בברייתא.

הערה א:
הוא לא נותן "משקל" מיוחד ל"חכמים" שהם "רבים".

הערה ב:
לכאורה מדובר במקרה מיוחד, שיש מחלוקת תנאים גם במשנה וגם בברייתא, אלא שהוא נותן עדיפות ברורה ל"תנא קמא" במשנתנו שהוא מוגדר כ"סתם משנה".

10.1
הוא מנסה לדחות:

ואפשר דכיון דבמתני' פליג ר"ש לא חשיב סתמא

אולי ההנחה המרכזית בסעיף 10 בהערה ב איננה נכונה. "תנא קמא" לא מוגדר כ"סתם משנה" כי יש באותה משנה דעה חולקת - דעת רבי שמעון שסבר כחכמים בברייתא.
כלומר, "מחלוקת" אם "תנא קמא" מוגדר כ"סתם משנה" לעניין שהלכה כמותו.

10.2

אבל קשה מדאמרינן בפ' כיסוי הדם (מסכת חולין דף פה פ"ה) ראה דבריו של ר"מ באותו ואת בנו ושנאן בלשון חכמים (וראה) דבריו של ר"ש בכיסוי הדם ושנאן בלשון חכמים

משמע דאע"ג דמייתי במתני' מאן דפליג במילתא אית לן למיפסק הלכה כסתמא דת"ק.

הוא "מתקן" את דבריו בסעיף 10 ואומר שגם אם "תנא קמא" לא מוגדר ממש כ"סתם משנה" בכל זאת העיקרון שהלכה כמותו נשאר.

10.3
ונראה להסביר: התוקף המחייב של "סתם משנה" גדול ו"חזק" יותר מהתוקף של "תנא קמא", למרות שאת שתי הצורות קבע כנראה "רבי" עצמו.
"הלכה כסתם משנה" נגד כל חכם אחר ואף נגד חכמים שהם "רבים" אפילו אם החולקים הם במשנה אחרת [בתנאי שבמשנה האחרת לא מובאת דעה כדעת הסתם משנה"]

10.4
אבל הלכה כתנא קמא רק נגד חכם יחיד באותה משנה [ויש מי שאומר שהלכה כתנא קמא אף נגד "חכמים" באותה משנה] אבל אין לתנא קמא עדיפות על פני דעה חולקת שמובאת במשנה [או בברייתא] אחרת.

וזה המקרה בסוגייתנו.

11.
ממשיך ה"כסף משנה" בהסבר לדברי הרמב"ם:

ואפשר שטעמו של רבינו מדמייתי בגמ' ברייתא דר' אליעזר וחכמים
ומפרש טעמייהו דחכמים משמע דלאגמורן דהלכה כחכמים אתא.

מהעובדה שהגמרא מסבירה את דעת חכמים בברייתא משמע שהגמרא עצמה פוסקת כדעתם [שמתאימה לדעת רבי שמעון במשנתנו ולא לתנא קמא].

[אבל הוא לא מדגיש שיש עדיפות ל"חכמים" בגלל "הלכה כרבים"]

זה דומה לכלל של "מדשקיל וטרי אליביה הלכה כוותיה"

11.1
הוא מסתמך על הכלל שהגמרא ואמוראים יכולים לפסוק במחלוקות תנאים בניגוד לכללי הפסיקה בין התנאים.

12.

אחר שכתבתי כל זה מצאתי בפ"ד דנזיר דף כ"ח) אהא דתנן נזרק עליה אחד מהדמים אינו יכול להפר קאמר גמרא מתני' דלא כר"א דאי ר"א הא אמר תגלחת מעכבת וכיון דלא גילח אסירא בחמרא וכיון דאית לה ניוול מצי מפר ע"כ,

יש "סתם משנה" [במסכת נזיר דף כח] שלא כרבי אליעזר בברייתא בסוגייתנו.

12.1

והשתא ניחא פסק רבינו דכיון דתרי סתמי מתני' חד כר"א וחד כחכמים נקטינן כסתמא דאתי כחכמים:

יוצא אפוא שיש שני "סתם משנה". אחת מהם - בדף כח - כחכמים בברייתא שבסוגייתנו, ואחת מהם - משנתנו - כרבי אליעזר בברייתא שבסוגייתנו.
ומכיון שאין עדיפות לאף דעה לכן הרמב"ם מכריע כדעת חכמים בברייתא!

12.2
נראה שהוא חוזר בו מההסתייגות לעיל בסעיף 10.1 וחוזר לדעתו בסעיף 10.

13.
לחם משנה הלכות נזירות פרק ח הלכה ה:
חלק מדבריו:

הוא מביא את קושיית ה"כסף משנה" לעיל בסעיף 2:

... ואם הביא קרבנותיו וכו'. הרב בעל כ"מ ז"ל תמה דאיך פסק כנגד סתם משנה דס"פ שלשה מינים (מסכת נזיר דף מה מ"ה ב) דקאמרה ואח"כ הותר הנזיר לשתות ביין ולהטמא למתים וכו'.

13.1
והוא מיישב:

ואני אומר דאין זו סתם משנה דהרי אח"כ הוי מחלוקת שאמר במשנה שלאחריה מי שנזרק עליו אחד מהדמים ונטמא ר' אליעזר אומר סותר הכל וחכ"א יביא שאר קרבנותיו ויטהר וכו'

במשנה הבאה [נזיר דף מז] יש מחלוקת בין רבי אליעזר וחכמים, והוא טוען שגם אם נגדיר את משנתנו כסתם משנה [נראה שהוא מתכוון להנחה ש"תנא קמא"="סתם משנה" כבסעיף 10 לעיל] אזי מצב כזה מוגדר כ"סתם ואחר כך מחלוקת", והכלל בזה הוא שאין הלכה כסתם,

עד כאן ניתן היה לומר שלכן הרמב"ם לא פסק כ"תנא קמא" במשנתנו אלא כרבי שמעון שדעתו מתאימה לדעת חכמים בברייתא. כי הכלל הוא שאין הלכה כסתם משנה אם יש מחלוקת במשנה אחריה על אותו עניין.

13.2
אבל הוא מביא נימוק אחר, כי כנראה הוא סובר שהכלל של "סתם ואחר כך מחלוקת אין הלכה כסתם" איו כוונתו לומר שבוודאות אין הלכה כסתם, אלא שאין הכרח שהלכה כסתם.

13.3
והנימוק הוא:

ורבנן אזלי לטעמייהו כדכתבו שם התוס' ז"ל דאית להו דכיון דנזרק אחד מהדמים נשלם הנזירות ולכך אינו סותר ודלא כר"א והביאו ראיה ממרים התרמודית וקי"ל מעשה רב וא"כ טעם נכון יש לו לרבינו ז"ל לפסוק כן:

כיוון שבמשנה הבאה מובא "מעשה" ["סיפור" עובדתי] כדעת חכמים בברייתא לכן הלכה כמותם. לכאורה נלמד מכאן שהכלל של "מעשה רב" חזק יותר מהכלל של "הלכה כסתם משנה".

13.4
נראה שמשמע שאת הכלל שהלכה כ"מעשה רב" קבע "רבי" בעצם העובדה שהוא זה ששיבץ במשנתנו את המעשה.
 

תגובות

הוספת תגובה

שם:

כותרת:

תוכן התגובה:

דוא"ל: (לא יפורסם באתר)

ברצוני לקבל עדכונים על תגובות חדשות למאמר זה.

*כמה זה שתים ועוד שתים? (לצורך זיהוי אנושי)