הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

"הניחא למאן דאמר"

[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]

נזיר נ ע"א
 

בעא מיניה אביי מרבה: יש נצל לבהמה, או אין נצל לבהמה?
מי אמרינן גמירי נצל דאתי מאדם, אבל דאתי מבהמה לא,
או דלמא לא שנא?
הניחא למאן דאמר: טומאה חמורה עד לגר, וטומאה קלה עד לכלב - שפיר,
אלא למ"ד: טומאה חמורה עד לכלב, מאי איכא למימר? 

1.

מובא ב"שוטנשטיין", הערה 19 על פי חידושי רבינו פרץ, שבדרך כלל משמעות הביטוי "הניחא ל... אלא ל... מאי איכא למימר" היא שיש קושיה לשיטה אחת במחלוקת חכמים, אבל כאן בסוגייתנו לא מדובר במחלוקת אלא לכך, שלשיטה אחת אין ספק ולשיטה האחרת יש ספק. מדובר בספק שהעלה אביי לפני רבה [גם משמע מכאן שאביי היה תלמידו של רבה]. ושם, ב"רבינו פרץ" יש באמת גירסא שונה בסוגייתנו.

לפי זה ברור שביטוי זה בסוגייתנו הוא בגדר של "לשון נזיר משונה".

2.
ונראה להסביר באופן שונה: [ומחילה מ"רבינו פרץ"] עיקר הביטוי "הניחא..." נועד ללמדנו כמי הלכה. לפי כמה שיטות פסיקה ההלכה היא כאותו צד שעליו אומרת הגמרא "אלא ל... מאי איכא למימר", ובסוגייתנו מדובר על רבי יוחנן שאמנם הלכה כמותו [נגד בר פדא ששניהם מוזכרים - בהקשר לסוגייתנו - במסכת בכורות דף כג]!