גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תתקפ"ג, מדור "עלי הדף"
מסכת נזיר
דף נט ע"א

מדוע הרגה יעל את סיסרא ביתד ולא בחרב?

בין הדברים שנכללים בלאו ד"לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה" וגו' (דברים כב, ה), שנינו בדברי רבי אליעזר בן יעקב (נט ע"א): "שלא תצא אשה בכלי זיין למלחמה" שנאמר "לא יהיה כלי גבר על אשה". ופי' המפרש: "בכלי זיין למלחמה - כדמתרגמינן (אונקלוס, דברים שם) 'לא יהא תיקון זיין דגבר' ... וזה שמצינו ביעל אשת חבר הקיני, שלא הרגתו לסיסרא בכלי זיין, אלא כמו שנאמר (שופטים ה, כו) 'יָדָהּ לַיָּתֵד תִּשְׁלַחְנָה'. ואמנם כן כתוב בתרגום יונתן על הפסוק שם בשופטים - המדבר ביעל כשהרגה את סיסרא - "טַבְתָא יָעֵל אִתַּת חֶבֶר שַׁלְמָאָה דְקַיְמַת מַה דִכְתִיב בִּסְפַר אוֹרַיְתָא דְמֹשֶׁה לָא יֱהֶוֵי תִקוּן זֵין דִגְבַר עַל אִתְּתָא וְלָא יְתַקֵן גְבַר בְּתִקוּנֵי אִתְּתָא אֱלָהֵן יְדָהָא לְסִכְתָא אוֹשִׁיטַת", וכן איתא גם במדרש משלי (לא, יא): "'ידיה שלחה בכישור וכפיה תמכו פלך' - זו יעל, שלא הרגה בכלי זיין אלא ביתד, בכח ידיה. ומפני מה לא הרגתו בכלי זיין, לקיים מה שנאמר 'לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה" וגו'.

הנה ביסוד האיסור של 'לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה', כתב הב"ח (יו"ד סי' קפב) כלפי דברי הטור - שסתם האיסור ולא פירט בו פרטי דינים - בזה"ל: "דברי רבינו בדין זה סתומים, דמשמע דבכל ענין אסור, ואינו כן אלא יש היתר בשני דברים: האחד, שאין איסור אפילו בדבר שהוא נוי וקישוט, אלא אם כן באשה הלובשת בגדי איש להתדמות לאיש, ואיש הלובש בגדי אשה להתדמות לאשה, אבל אם לובשין כדי להגן מפני החמה בימות החמה ובימות הגשמים מפני הגשמים אין שום איסור... והשני, דאף להתדמות אין איסור אלא בדברים שהם עשויין לנוי ולקישוט...". והוכיח כן מדברי התוס' בסוגיין (ד"ה גבול) שהמסתפר מותר לראות במראה כדי שלא יחבול בעצמו, "וכן אומר הר"ף, שרבו ה"ר שמואל מאייבר"א היה מסתפר במראה", והיינו טעמא, דאיסור מראה הוא משום 'לא ילבש גבר שמלת אשה', ואינו אסור כי אם כשעושה כן לשם נוי וקישוט, כאמור.

בספר 'בינת אדם' (שער איסור והיתר כלל עד) העיר מן הנידון שלפנינו נגד דברי הב"ח, וז"ל: "והנה צריך עיון, לפי מה דאיתא בגמרא ובספרי 'מנין שלא תצא אשה בכלי זיין למלחמה' כו', ואם כן מוכח איפכא, שהרי לבישת הכובע והשריון במלחמה אינו לנוי, אלא להציל ממכת חרב וחנית וחיצים, ואפילו הכי אסור, ומאי שנא גשמים ממכת חרב...".

ובשו"ת מהרש"ם (ח"ב סי' רמג) רצה לחדש וליישב הערה זו, שכל היתירו של הב"ח אינו אלא כשאי אפשר באופן אחר, אבל כשיש אופן לעשות הגנה בדרך היתר, אסור לאשה ללבוש כלי גבר, ולכן יעל "שהיה אפשר לה לעשות באופן המותר" ולהרוג את סיסרא ללא כלי זיין, לכן "גם להגן אסור [ללבוש כלי זיין], ומכל שכן דבעושה להנצל מצער וכדו', דבאפשר בדרך היתר אסור". אמנם מסיים דבריו: "וצ"ע בזה", ומשמע שלא היה הדבר מוחלט אצלו, שהרי סוף סוף בלבישת כלי זיין אין כאן כוונה להתדמות לאיש, וגם אין כוונתה לנוי וקישוט, ולמה אם כן יהא אסור.

ובאמת, בהמשך דברי הב"ח עצמם, לכאורה, מבואר שאין הדברים נאמרים כי אם כשאין ברירה אחרת, וכמו שכתב: "ויש לתת לב על מה שנוהגים בפורים לשנות בגדיהם מאיש לאשה ומאשה לאיש ואין מוחה, ולפי מה שכתבתי בדברים העשויין לנוי ולקישוט אסור לדברי הכל להתכוין כדי להתדמות, וכבר השיב ה"ר יהודה מינץ ז"ל על זה, כמבואר בתשובתו (סו"ס טז ד"ה על דבר) ואמר, דכיון שאינו עושה כן אלא משום שמחת פורים אין בו איסור, ודמי להעברת שער בית השחי והערוה כדי שלא להצטער, או ראיית מראה כדי שלא יחבול בו במסתפר בעצמו. ונלפע"ד דדבריו בזה דחויים המה ממ"ש הר"א ממי"ץ (ספר יראים סי' שפה) להדיא דאף במשתאות של חתן וכלה איכא איסורא, אלמא דאף מה שעושה משום שמחת מצוה אינו דומה לעושה כדי לינצל מן הצער, וכן בדין דלינצל מצער אי אפשר בענין אחר, אבל לשמחת חתן וכלה ולשמוח בפורים כבר אפשר בהרבה מיני שמחה, ולא יעבור על לאו דלא ילבש, ואין ספק שאילו לא היו נעלמים מה שכתב הר"א ממיץ בזה ממהר"ר יהודה מינץ לא היה כותב כן".

המורם מדברי הב"ח, שההיתר במקום שאין הכוונה לנוי וקישוט אינו אלא כשאי אפשר בענין אחר, כגון במקום הצורך להגן מפני החמה או מפני הצינה, ואין הגנה אחרת, אולם, כשאפשר באופן אחר, כגון בשמחת פורים ושמחת חתן וכלה, שישנם הרבה מיני שמחה, באופן שלא יצטרך לעבור על לא ילבש, אין היתר בדבר.

ברם גם מדברי הב"ח יתכן שאין להוציא חומרא בדבר, רק כשבעצם הלבישה משנים בגדים בכדי להתדמות האיש לאשה והאשה לאיש, וכגון בשמחת פורים, כי עצם הלבישה הוא במטרה להתדמות, אבל אין הכוונה לנוי ולקישוט, אלא בכדי לגרום ריבוי שמחה ושחוק, ובכי האי גוונא אסר הב"ח במקום שניתן לעשות השמחה באופן אחר, אכן כשאשה מתלבשת במלבושי איש או להיפוך, במטרה להתגונן מפני החמה או הצינה, יש בכך שני ההיתרים של הב"ח, שאין הכוונה להתדמות, וגם אין הכוונה לקישוט, ויתכן שבאופן כזה מותר גם כשיש אפשרות אחרת, ושפיר נשאר המהרש"ם בצ"ע בזה, ודוק.

ובשו"ת 'אבני צדק' (יו"ד סי' עג) מיישב הערה הנ"ל, שעצם הליכת אשה למלחמה יש בכך משום התדמות לאיש, כי אשה לאו בת מלחמה היא (ראה 'ספר החינוך' מצוה תקכה ומצוה תרד), ולכן כשלובשת כלי זיין הריהי מתדמית לאיש, ולכן באופן כזה אין ההיתר כי אם בגלל שאין הכונה להתייפות ולהתקשט, ולא הותר הדבר כי אם בדיעבד ואין ברירה אחרת, ולכן כשלקחה יעל יתד להרוג את סיסרא שפיר נזהרה מהלאו ד"לא יהיה כלי גבר על אשה", כי לכתחילה לא הותר לה לקחת בידיה כלי זיין, ודוק.