טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

 

ומי שנתחייב שריפה או נופל בדליקה או נחש מכישו – נחש

 

"דאמר רב יוסף, וכן תני ר' חייא: מיום שחרב בהמ"ק, אע"פ שבטלה סנהדרי, ארבע מיתות לא בטלו. והא בטלו? אלא דין ארבע מיתות לא בטלו. מי שנתחייב סקילה, או נופל מן הגג, או חיה דורסתו. מי שנתחייב שריפה, או נופל בדליקה, או נחש מכישו. מי שנתחייב הריגה, או נמסר למלכות, או ליסטין באין עליו. מי שנתחייב חניקה, או טובע בנהר, או מת בסרונכי" (סוטה, ח ע"ב).

שם עברי: נחש   שם באנגלית: Snake   שם מדעי:  Serpentes

שם נרדף במקורות: חיויא, עכנאי


נושא מרכזי: מדוע מדמה הגמרא את הכשת הנחש לדין שריפה ממיתות בי"ד?

 

לנושאים נוספים העוסקים בנחש ראו: "נחש – ריכוז נושאים וקישוריות"

תקציר: הברייתא מדמה הכשת נחש למיתת שריפה משום שבעקבות ההכשה מתפתחים באיבר הנפגע תסמינים הדומים לכוויה. ייתכן והדמיון הוא בהתפשטות הארס בגוף הדומה לאופן התפשטותה של דליקה. הסבר נוסף המתאים יותר לתאור מיתת שריפה המתוארת במשנה בסנהדרין הוא שארס הנחש פוגע באיברים פנימיים בדומה להשפעת יציקת העופרת לפי הנידון ("וחומרת את בני מעיו").

------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

ממקורות רבים אנו לומדים על סכנת המוות הטמונה בנחשים. ראשיתו של העימות בין הנחש והאדם היה כבר בימיה הראשונים של ההסטוריה האנושית כאשר נתקלל הנחש: "ואיבה אשית בינך ובין האשה ובין זרעך ובין זרעה הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב" (בראשית ג ט"ו). "יהי דן נחש עלי דרך שפיפן עלי ארח הנשך עקבי סוס ויפל רכבו אחור" (בראשית מט י"ז). "וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים וינשכו את העם וימת עם רב מישראל" (במדבר כא ו'). מפרש שם רש"י: "את הנחשים השרפים - (במ"ר) ששורפים את האדם בארס שיניהם". שפתי חכמים מוסיף הסבר: "פירוש שהשרפים הוא תואר לנחשים דכתיב בקרא. כלומר: הנחשים ששורפים, ולא שהם מין נחש, כמו שרף מעופף (ישעיה יד, כט) וכמו נחש שרף ועקרב (דברים ח, טו) דא"כ והשרפים מיבעי ליה". על פי פירושם מנגנון ההרג של הנחשים היה מבוסס על תופעות הדומות לשריפה (1).

על פי האמור בסוגייתנו הכשת נחש מהווה חלופה למיתת שריפה בבית דין. מפרש כאן רש"י: "נחש מכישו - והארס שורפו" ובסנהדרין (לז ע"ב) כתב: "נחש מכישו - דקלי ליה זיהרא, ארס של נחש שורפו". קביעה זו מהווה רקע לשאלת הגמרא בסנהדרין (שם): "תניא, אמר רבי שמעון בן שטח: אראה בנחמה אם לא ראיתי אחד שרץ אחר חבירו לחורבה, ורצתי אחריו, וראיתי סייף בידו ודמו מטפטף והרוג מפרפר, ואמרתי לו: רשע, מי הרגו לזה? או אני או אתה. אבל מה אעשה שאין דמך מסור בידי, שהרי אמרה תורה על פי שנים עדים יומת המת - היודע מחשבות יפרע מאותו האיש שהרג את חבירו. אמרו: לא זזו משם עד שבא נחש והכישו, ומת. והאי בר נחש הוא? והאמר רב יוסף, וכן תני דבי חזקיה: מיום שחרב בית המקדש, אף על פי שבטלה סנהדרי ארבע מיתות לא בטלו. לא בטלו? והא בטלו! אלא: דין ארבע מיתות לא בטלו. מי שנתחייב סקילה או נופל מן הגג, או חיה דורסתו. מי שנתחייב שריפה או נופל בדליקה, או נחש מכישו ... אמרי: ההוא חטא אחריתי הוה ביה. דאמר מר: מי שנתחייב שתי מיתות בית דין נידון בחמורה". שאלת הגמרא הייתה מדוע נענש הרוצח בהכשת נחש הרי דינו של רוצח בסייף ולא בשריפה. תשובת הגמרא היא שלרוצח זה היה חטא נוסף שעליו התחייב שריפה ולכן נידון בשריפה שהיא המיתה החמורה יותר. על מנת שנוכל להבין את הדמיון בין הכשה ושריפה נקדים רקע כללי יותר ונתאר את הנחשים ואת מנגנוני הציד וההגנה שלהם.

הנחשים הם תת סדרה במחלקת הזוחלים המונה בעולם כ – 2,800 מינים מהם כ – 400 ארסיים. כמעט כל הנחשים טורפים מלבד מין בודד בשם נחש הבחנינים מדרום מזרח אסיה הניזון גם ממזון צמחי. גודל הטרף תלוי בגודל הנחש ומינים גדולים ניזונים אף מחזירים, קפיברות ולעיתים רחוקות אף בני אדם. ככלל הנחשים יכולים לבלוע טרף גדול באופן יחסי לגודלם משום שביכולתם לפרוק את לסתותיהם ובכך להגדיל את מפתח הפה. בדרך זו יכולים הנחש לבלוע טרף שלם ולעקוף את בעיית העדר שיני הלעיסה. הנחשים כזוחלים אחרים שיכים לקבוצת משני החום(2) (פויקילותרמיים) ולכן זקוקים למעט מזון באופן יחסי ויכולים לאכול לעיתים רחוקות. למשל, האנקונדה החיה בדרום אמריקה אוכלת בממוצע אחת לשישה חודשים. הנחשים היא קבוצת בעלי חיים המאיימת ביותר על האדם ולכן לא מפתיע שהם "זכו" ל"מוניטין" שלהם. מספר המוכשים בעולם על ידי נחשים מוערך בכמיליון בשנה מהם מוצאים את מותם כ – 40,000.

הנחשים זכו ל"מוניטין" השלילי שלהם בגלל יכולתם להכיש אך כדאי לזכור שבנחשים קיימות עוד שתי איסטרטגיות המעניקות להם הן יכולת התקפה שחשיבותה בהשגת מזונם והן כאמצעי הגנה. ההכשה מאפשרת להם לשתק את טרפם ולאפשר את בליעת הטרף השלם מבלי שתנועותיו יגרמו להם לנזק אך גם מרחיקה מהם טורפים פוטנציאליים. האיסטרטגיה השניה היא לפיתת הקרבן וחניקתו עד להפסקת פעימות הלב(3). בעבר סברו שהנחש מהדק את הלפיתה בכל פעם שהקרבן נושף אוויר נוסף בנסיונותיו לנשום עד המתתו בחנק. כיום מקובלת יותר הסברה שהמוות נגרם כתוצאה מדום לב המתפתח בגלל חסימת כלי הדם על ידי הלחץ המופעל עליהם על ידי הנחש. באיסטרטגיה זו נוקטת משפחת החנקיים שהנציג היחיד שלה בישראל הוא החנק המשריץ שהוא נחש קטן ובלתי מסוכן. האיסטרטגיה השלישית היא של יריקה או התזה של ארס לעיני הקרבן המצוייה על ידי מיני פתנים המצויים רק באפריקה המשוונית ודרום אפריקה. איסטרטגיה זו משמשת בעיקר להתגוננות.

הדרך הנפוצה והמסוכנת ביותר שבה נוקטים הנחשים היא החדרת ארס לקרבנם בעזרת שיני ארס. ניתן לחלק את הנחשים על פי מבנה השיניים לארבע קבוצות: א. חסרי שיניים מרזביות (Aglypha) – נחשים לא ארסיים ובדרך כלל אינם מסוכנים לאדם. ב. בעלי שיניים מרזביות אחוריות (Opisthoglypha). נחשים בעלי ארס לא חזק וההכשה אפשרית רק לאחר שהטרף מוכנס לעומק הפה. ג. בעלי שיני ארס מרזביות או חלולות שאינן נעות (Proteroglypha). ארס נחשים אלו חזק במיוחד ובקבוצה זו נכללים הפתנים. ד. בעלי שיני ארס חלולות (Solenoglypha). השניים המכישות ארוכות וחלולות כמחט של מזרק ובעלות יכולת תנועה ונשלפות עם פתיחת הפה. החדרת הארס על ידי שלושת הסוגים הראשונים של השיניים הקבועות נקראת נשיכה. בשיטה זו הנחש אוחז בפיו את הקרבן או אחד מאיבריו ולוחץ בעזרת שתי לסתותיו ומזריק את הארס. השיטה הרביעית הקייימת רק בצפעונים נקראת הכשה. נחשים אלו יכולים להכיש טרף גדול במיוחד, משום שהשן נשלפת כלפי חוץ כאשר הלסת העליונה מורמת.
 

חליבת ארס
צילם: Krause, Ernst

לארס הנחשים יש השפעה בארבעה תחומים:

1.  פעילות נוירוטוקסית(4) – הפרעות בפעילות מערכת העצבים בעקבות חסימת פעילות הנוירוטרסמיטור (בתרגום חופשי הכוונה ל"מעביר עצבי") אצטיל כולין. מולקולות נוירוטרסמיטור זה מעבירות את הדחפים העצביים בין תאי העצב והשרירים וחסימתם מונעת את העברת האותות העצביים. החסימה נגרמת כתוצאה מכך שהרעלן נקשר לקולטנים של האצטיל כולין על פני קרום תאי השריר והם אינם פנויים לקשר עם הנוירוטרסמיטור.
2. פעילות המוטוקסית(5) – הפרעות במערכת הדם והלימפה כמו שטפי דם הנובעים מיציאת כדוריות הדם מכלי הדם והשפעה על תהליך קרישת הדם.
3. פעילות ציטולוגית(6) – גרימת נזק ישיר לרקמות שונות על ידי המסתן. פעילות זו איננה מיועדת רק לשיתוק הקרבן אלא גם מהווה חלק מתהליך העיכול משום שהרקמות הרכות בגוף הופכות למעין עיסה רכה. הרקמות הקשות נפלטות לאחר השלמת העיכול.
4. הלם – השפעה על מערכות שונות בגוף ושיתוקן.

לאחר שעמדנו על הנזקים הנגרמים לגוף על ידי ארס הנחשים נוכל לחזור ולדון בשאלה מדוע יש להכשת נחש דין שריפה? במחשבה ראשונה סברתי שהכשת נחש גורמת לתחושת צריבה חזקה הדומה לתחושה בעת כוויה אך כנראה שאין הדברים כך. התחושה היא של כאב חד וחזק אך לא כשריפה. ייתכן והדמיון לשריפה הוא בשלושה מישורים:

א. בעקבות הכשה האזור מסביבה מאדים ומתנפח ותופעה זו הולכת ומתפשטת. ההשפעה על האיבר הפגוע דומה מאד לכוויה קשה. על מנת לחסוך לקורא את המראה הקשה הזה לא הוספתי תמונה אך ניתן לצפות בתוצאות הכשה בידו של אדם בקישורית זו. http://www.merrickales.com/snakebite.jpg ייתכן אם כן שהמראה הדומה הביא להשוואת הכשה למיתה בשריפה.

ב. ייתכן גם שעצם ההתפשטות של השפעת הארס מנקודה מרכזית אחת להיקף מזכירה התפשטות של שריפה סביב מוקד ההצתה. כך נוכל להבין טוב יותר את דברי המדרש ובמיוחד את רעיון ה"מידה כנגד מידה" שהיה בעונש הנחשים במדבר: "וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים. מה ראה ליפרע מהם בנחשים? לפי שנחש פתח בלשון הרע תחלה, ונתקלל, ולא למדו ממנו, אמר הקב"ה: יבא נחש שהתחיל בלשון הרע תחלה, ויפרע ממספר לשון הרע שנאמר: ופורץ גדר ישכנו נחש וכו'" (במדבר רבה (וילנא) פרשת חקת פרשה יט כ"ב).אמנם המדרש מנמק מדוע העונש היה דווקא בהבאת נחשים אך ייתכן וקיים כאן רובד נוסף והוא שהעונש בהכשה על ידי נחשים, שארסם הולך ומתפשט בגוף, דומה לחטא לשון הרע שנזקו הולך וגדל עם התפשטות השמועות מאדם לאדם.(7) על אופן התפשטות הארס נוכל ללמוד גם מפירוש רש"י על הפסוק: "... לא תהיה לו כנשה לא תשימון עליו נשך" (שמות כב כ"ד): נשך - רבית שהוא כנשיכת נחש, שנושך חבורה קטנה ברגלו ואינו מרגיש, ופתאום הוא מבצבץ ונופח עד קדקדו, כך רבית, אינו מרגיש ואינו ניכר עד שהרבית עולה ומחסרו ממון הרבה".

ג. אם נבחן את הדברים על פי תאור מיתת שריפה במשנה בסנהדרין הרי שהדמיון הוא במישור שונה לחלוטין. מיתת שריפה מתוארת כתהליך שבו נפגעים דווקא האיברים הפנימיים ולא החיצונים: "מצות הנשרפין היו משקעין אותו בזבל עד ארכובותיו, ונותנין סודר קשה לתוך הרכה וכורך על צוארו זה מושך אצלו וזה מושך אצלו עד שפותח את פיו ומדליק את הפתילה וזורקה לתוך פיו ויורדת לתוך מעיו וחומרת את בני מעיו וכו'" (משנה, סנהדרין פ"ז מ"ב). מיתת שריפה עומדת בתווך בין חנק למיתות סקילה וסייף. בחנק גופו של הנידון לא נפגע כלל ואילו בסייף וסקילה הפגיעה במבנה הגוף קשה ונראית לעין. בשריפה עיקר הפגיעה היא פנימית ולא גלוייה לעין. הכשת נחש עונה במידה רבה על קריטריון זה משום שהמוות נגרם בעיקר כתוצאה מפגיעה באיברים פנימיים. הארס המועבר על ידי מערכת הדם ממיס מערכות פנימיות, גורם לשטפי דם ומשתק את מערכת הנשימה. הנזקים לאיבר שהוכש אינן פוגעות בשלמות הגוף כולו כפי שהדבר בסייף ובסקילה. אולי יש בהחדרת העופרת הרותחת והנוזלית לגוף ותוצאות פעילותה דמיון להחדרת הארס והנזק הנגרם על ידיו. מתאור ששמעתי מאשה שהוכשה על ידי צפע עולה שגם התחושה שליוותה את ההכשה הייתה של נוזל המחלחל פנימה תוך שהוא ממיס את הרקמות שמסביבו.

הפגיעה הספציפית הנגרמת כתוצאה מהכשת נחש תלוייה בסוג הארס והוא קשור לקבוצה אליה שייך הנחש אך אם נתייחס לנחשים הארסיים באופן כללי ניתן לתאר את פגיעתם כדומה לשריפה. 
 

---

(1) ייתכן ולדעת הרמב"ן הקשר בין נחשים ושריפה הוא בכך ש"מאורתם" חמה מאד: "... וכן מאורת צפעוני (ישעיה יא ח), החור שלו, ששם אורו וחמימותו הגדול, כמו שקורא אותו "שרף" (רמב"ן, בראשית יא). טעם נוסף המופיע בדבריו הוא בצבעו של הנחש הדומה לאש ולנחושת: "... וצוה הקדוש ברוך הוא למשה לעשות להם דמות שרף, הוא הממית אותם. וידוע כי הנחשים השרפים אדומי העינים רחבי הראש שגופם כעין הנחשת בצוארם, ולכן לא מצא משה לקיים מצותו בשרף בלתי שיעשה נחש נחשת כי הוא דמות נחש שרף, ואם יעשנו מדבר אחר היה דמות נחש ולא דמות שרף וכו'" (במדבר, כא ט'). הסברי הרמב"ן עשויים לשמש כתוספת אך לא כחלופה לכך שצורת המוות דומה לשריפה כמשתמע מסוגייתנו.
(2) בניגוד לבעלי חיים קבועי חום (הומותרמיים) כמו היונקים והעופות המשקיעים כמויות גדולות של אנרגייה על מנת לשמור על חום גוף קבוע.
(3) בנחשים התפתחה מערכת המזהה את הפסקת פעימות הלב ומאותתת לנחש שניתן להתחיל בבליעת הטרף. הנחשים אינם מגיבים להפסקת הנשימה של הטרף משום ששחרורו מהלפיתה והתחלה בבליעתו בשלב זה עלולים לאפשר לו להתאושש ולברוח.
(4) נוירוטוקסין הוא רעלן המצוי בארס נחשים ופוגע בתפקוד תאי העצב. 
(5) המוטוקסין הוא רעלן הפוגע בדם וגורם להמוליזה (פירוק כדוריות הדם).
(6) פעילות הפוגעת בתאים.
(7) את רעיון זה שמעתי מפי הרב פרל רב היישוב אלון שבות.
 

 

מקורות עיקריים:

אנציקלופדיה "החי והצומח בא"י" כרך5 (עמ' 160-166). 
 

 

א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
 

 

כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.   

תגובות

הוספת תגובה

שם:

כותרת:

תוכן התגובה:

דוא"ל: (לא יפורסם באתר)

ברצוני לקבל עדכונים על תגובות חדשות למאמר זה.

*כמה זה שתים ועוד שתים? (לצורך זיהוי אנושי)