הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק
הלבנת פנים ורציחה
סוטה י ע"ב
מעניין ששתי המסכתות הללו, נזיר וסוטה, בניגוד לרוב המסכתות בש"ס, מבוססות רק על מספר פסוקים מרוכזים מאוד בתורה - ושתיהן בפרשת נשא.
ברצוני להתמקד היום דוקא בדבר שאינו קשור ישירות לעניין הסוטה, אם כי נחזור גם לעניין הסוטה בהמשך. הגמרא שלמדנו השבוע אומרת כך:
1. תלמוד בבלי מסכת סוטה דף י עמוד ב
'והיא שלחה אל חמיה לאמר לאיש אשר אלה לו אנכי הרה', ותימא ליה מימר! אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב, ואמרי לה אמר רב חנא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא, ואמרי לה אמר רבי יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי: נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים. מנלן? מתמר.
זו כמובן אגדה חשובה מאוד שמלמדת אותנו על חשיבות השמירה על כבודו של אדם אחר. אבל השאלה הנשאלת היא עד כמה הדבר הזה גם להלכה? האם באמת מותר לאדם לגרום למות עצמו רק כדי לא לבזות אדם אחר? התוספות אכן הבינו שזו אינה סתם אגדה אלא מימרה הלכתית:
2. תוספות מסכת סוטה דף י עמוד ב
נוח לו לאדם שיפיל את עצמו לתוך כבשן האש - כדאמר בפ' הזהב 'כל היורדין לגיהנם עולין חוץ משלשה' וחד מינייהו המלבין פני חבירו ברבים... ונראה האי דלא חשיב ליה בהדי שלוש עבירות שאין עומדים בפני פקוח נפש, עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים, משום דעבירת הלבנת פנים אינה מפורשת בתורה ולא נקט אלא עבירות המפורשות.
אבל אם הדברים הללו נכונים, זה מעלה שאלות מעניינות מאוד בהלכה. ראשית, ישנו חידוש מדהים של הרב שלמה קלוגר בעניין הצלת נפשות. השולחן ערוך פוסק כך:
3. שולחן ערוך חושן משפט סימן תכו
הרואה את חבירו טובע בים, או לסטים באין עליו, או חיה רעה באה עליו, ויכול להצילו הוא בעצמו או שישכור אחרים להציל, ולא הציל; או ששמע עובדי כוכבים או מוסרים מחשבים עליו רעה או טומנים לו פח ולא גילה אוזן חבירו והודיעו; או שידע בעובד כוכבים או באנס שהוא בא על חבירו, ויכול לפייסו בגלל חבירו ולהסיר מה שבלבו ולא פייסו, וכיוצא בדברים אלו, עובר על 'לא תעמוד על דם רעך' (ויקרא יט, טז).
כלומר שאדם מחוייב לעשות ככל יכולתו כדי להציל את חבירו ממיתה. ואם הרגע הגדרנו שבזיון הוא אף חמור יותר ממיתה, אדם מחוייב לעשות ככל יכולתו להציל את חברו גם מבזיון. אבל מה יהיה הדין אם בהצלת חברי ממיתה אני גורם לעצמי לבזיון? הרי לפי מה שאמרנו, שהלבנת פנים היא אף חמורה יותר ממוות, הרי איני מחוייב להפסיד מאה בשביל להציל חמישים של חברי! כלומר שאם אדם נמצא במצב שהוא יכול להציל את חברו ממוות, אבל ע"י זה הוא יתבזה - הוא יהיה פטור. אם יש שריפה בדירה לידך, ואתה אינך לבוש, האם אתה מחוייב לצאת כפי שאתה בשביל להציל את השכנים, או שהכבוד שלך חשוב יותר מהחיים של השכן? הרב שלמה קלוגר טוען שבאמת אדם אינו מחוייב להציל את חברו אם הדבר גובל בבזיון של עצמו:
4. חכמת שלמה (ר' שלמה קלוגר, המאה ה-19, פולין) חו"מ סימן תכו סעיף א
נראה לפענ"ד לכאורה דין חדש דהיינו דוקא אם אינו דרך בזיון להמציל אז החיוב להצילו בגופו, אבל אם הוי הצלה דרך בזיון להמציל אם אינו יכול לשכור לאחרים להצילו אז אינו מחויב להצילו בגופו אם הוי לו בזיון או טרחא יתרה דהוא זקן או כדומה. והטעם כיון דילפינן הצלת גופו מ'והשבותו לו', אם כן כיון שהוא מטעם השבת אבידה הוא כמו באבידה, וקיי"ל 'והתעלמת - פעמים שאתה מתעלם' כמו שדרשו חז"ל כגון זקן ואינו לפי כבודו. אם כן הכא נמי מהשבת גופו פטור כהאי גוונא... וראיה ברורה לזה ממה דאמרינן בסנהדרין דף עה,א דפריך אלא למ"ד פנויה היתה מאי כולי האי, ומשני רב פפא משום פגם משפחה. וקשה אטו משום פגם משפחה ימות זה? והלא המשפחה עצמם מחוייבים להצילו בגופם ובממונם! אלא ודאי היכא דאיכא פגם פטורים, דילפינן מפסוק 'והתעלמת מהם' - פעמים שאתה מתעלם, ואין בזה משום 'והשבותו' או משום 'לא תעמוד על דם רעך'. כן נלפענ"ד נכון וברור ודוק היטב. מיהו צ"ע מפרש"י ב"ק דף ק ד"ה ביקור חולים וקבורה שכתב "קבורה - כגון בזקן ואינו לפי כבודו, קמ"ל דאפ"ה חייב". אם כן משמע דאף קבורה חייב אף דאינו לפי כבודו, וכן הוא ש"ס מפורש בב"מ ל,ב ומכל שכן בחייו דחייב דאיכא פיקוח נפש. וצריך עיון טובא כעת ודו"ק
המקור שאותו מצטט המהרש"ל הוא זה:
5. תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף עה עמוד א
אמר רב יהודה אמר רב: מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשה אחת, והעלה לבו טינא. ובאו ושאלו לרופאים, ואמרו: אין לו תקנה עד שתבעל. אמרו חכמים: ימות, ואל תבעל לו. - תעמוד לפניו ערומה? - ימות ואל תעמוד לפניו ערומה. - תספר עמו מאחורי הגדר? - ימות ולא תספר עמו מאחורי הגדר. פליגי בה רבי יעקב בר אידי ורבי שמואל בר נחמני. חד אמר: אשת איש היתה, וחד אמר: פנויה היתה. בשלמא למאן דאמר אשת איש היתה - שפיר. אלא למאן דאמר פנויה היתה מאי כולי האי? - רב פפא אמר: משום פגם משפחה.
והמקור השני שאותו מצטט המהרש"ל, שממנו מוכח שאדם מחוייב בקבורה אפילו אם היא אינה לפי כבודו:
6. תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף ל עמוד ב
דתני רב יוסף: 'וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם' - זה בית חייהם (=רש"י: אומנות להתפרנס בו), 'אֶת הַדֶּרֶךְ' - זו גמילות חסדים, 'יֵלְכוּ' - זה ביקור חולים, 'בָהּ' - זו קבורה, 'וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה' - זה הדין, 'אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן' - זו לפנים משורת הדין... בה - זו קבורה. היינו גמילות חסדים! - לא נצרכה אלא לזקן ואינו לפי כבודו.
המהרש"ל, אם כן, נשאר בצריך עיון בשאלה האם אדם מחוייב להתבזות כדי להציל את חיי חבירו או לא. הרי אפילו לקבור אותו הוא מחוייב להתבזות, וכל שכן כדי להצילו! גם קשה לנו לקבל את החידוש של המהרש"ל: אם אני הולך בחליפה מחוייטת ורואה אדם טובע בבריכה - האם לא אקפוץ לבריכה להצילו למרות שאתבזה?
שאלה נוספת שואל הרב שלמה זלמן אויערבך: אם אכן הלבנת פנים היא חמורה יותר ממוות, והרי ידוע לנו שפיקוח נפש דוחה שבת, האם מותר לחלל שבת כדי למנוע אדם אחר מבזיון? אם התלכלכה החולצה שלי וזה מבזה לעמוד כך בפני קהל, האם מותר לכבס את החולצה בשבת? כך שואל הרב אויערבך:
7. שו"ת מנחת שלמה (הרב שלמה זלמן אויערבך, המאה ה-20, ירושלים) חלק א סימן ז
ומדי דברי בענין פקוח נפש דוחה שבת הנני להעיר במה שהובא בגמ' ב"מ נט, א ובעוד מקומות בש"ס: "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים מנ"ל מתמר דכתיב היא מוצאת והיא שלחה אל חמיה". ובמס' סוטה דף י' ע"ב כתבו התוס' בד"ה נוח "ונראה האי דלא חשיב ליה בהדי ג' עבירות שאין עומדים בפני פקו"נ ע"ז וג"ע ושפ"ד, משום דעבירת הלבנת פנים אינה מפורשת בתורה ולא נקט אלא עבירות המפורסמות" עכ"ל. והפרי חדש בהגהות מים חיים על הרמב"ם כתב בהל' יסודי התורה פ"ה ה"ב אהא דכתב הרמב"ם שבשלש עבירות יהרג ואל יעבור דה"ה נמי הלבנת פנים ומביא שם דברי התוס' הנ"ל שבמס' סוטה. ואף שהמאירי כתב במס' ברכות מ"ג ע"ב אהך מימרא דנוח לו לאדם שהוא "דרך צחות" וכנראה שסובר שהן דברי אגדה ואין למדין הלכה מאגדה [ומצינן כעי"ז בשלהי מס' ב"ק דא"ר יוחנן "כל הגוזל את חבירו שוה פרוטה כאילו נוטל נשמתו ממנו" ואפי"ה מותר להציל עצמו בממונם של אחרים ואין רואין אותו כהורג את הרבים להצלת עצמו], אולם דבריו הם לא כהתוס' הנ"ל. ועיין גם בשע"ת לרבנו יונה שכתב בשער ג אות קל"ט: "והנה אבק הרציחה הלבנת פנים - וכמו שאמרו כי יהרג ולא ירצח דומה לזה אמרו שיפיל עצמו לכבשן האש ולא ילבין פני חבירו ברבים", וגם עיי"ש בפנ"י בב"מ שמסתפק אם הוא רק היתר או חיוב גמור למסור נפשו להריגה, ומעתה אף שאין להעלות כלל על הדעת שיהא מותר להרוג את הרודף להלבין פני חבירו כמו שמותר להרוג את הרודף אחר חבירו להרגו. אבל מ"מ צ"ע מ"ט לא יהא מותר לחלל שבת כדי למנוע הלבנת פנים, ולכאורה הוא קל וחומר ומה אם מותר לחלל שבת כדי להציל אדם ממיתה כ"ש דשרי להציל מהלבנת פנים דחמור יותר משריפת ג' נפשות בכבשן האש...
כדי לענות על השאלה הזו נפתח בשאלה אחרת: מה חמור יותר? בושה או כאב. כמובן שהדבר תלוי בעוצמת הכאב ובעוצמת הבושה, אבל אילו יכולתי למדוד את שני הדברים, מה אדם מעדיף לספוג: בושה או מכות? השאלה הזו אינה שאלה תיאורטית בלבד, כפי שמיד נראה, אלא יש לה גם השלכות הלכתיות. ובכן, שתי סוגיות בש"ס עוסקות בשאלה זו, אבל לכאורה הן סותרות זו את זו. הסוגיה הראשונה נלמדה גם היא השבוע בדף היומי. המשנה אומרת שבזמן שהאשה הסוטה מגיעה לבית המקדש הכהן מגלה את שערה. ונחלקו התנאים האם גם מגלה את לבה:
8. משנה מסכת סוטה פרק א
...וכהן אוחז בבגדיה. אם נקרעו – נקרעו, אם נפרמו – נפרמו, עד שהוא מגלה את לבה וסותר את שערה. ר' יהודה אומר: אם היה לבה נאה לא היה מגלהו, ואם היה שערה נאה לא היה סותרו.
אבל הגמרא שואלת על סתירה בדברי ר' יהודה ורבנן, בעניין הנסקלים:
9. תלמוד בבלי מסכת סוטה דף ח עמוד א
למימרא, דר' יהודה חייש להרהורא ורבנן לא חיישי, והא איפכא שמעינן להו! דתניא: האיש מכסין אותו פרק אחד מלפניו, והאשה - שני פרקים, אחד מלפניה ואחד מלאחריה, מפני שכולה ערוה, דברי רבי יהודה; וחכ"א: האיש נסקל ערום, ואין האשה נסקלת ערומה! אמר רבה: הכא טעמא מאי? שמא תצא מב"ד זכאית ויתגרו בה פרחי כהונה, התם הא מסתלקא. וכי תימא, אתי לאיגרויי באחרנייתא, האמר רבא: גמירי, דאין יצר הרע שולט אלא במה שעיניו רואות. אמר רבא: דר' יהודה אדר' יהודה קשיא, דרבנן אדרבנן ל"ק? אלא אמר רבא: דר' יהודה אדר' יהודה ל"ק, כדשנין; דרבנן אדרבנן נמי לא קשיא, הכא טעמא מאי? משום 'וְנִוַּסְּרוּ כָּל הַנָּשִׁים' (יחזקאל כג, מח), התם אין לך ייסור גדול מזה. וכי תימא, לעביד בה תרתי! אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה, אמר קרא: 'ואהבת לרעך כמוך', ברור לו מיתה יפה. לימא, דרב נחמן תנאי היא! לא, דכולי עלמא אית להו דרב נחמן, והכא בהא קמיפלגי, מר סבר: בזיוניה עדיף ליה טפי מצערא דגופיה, ומר סבר: צערא דגופיה עדיף ליה טפי מבזיוניה.
כשאדם נסקל, אם הוא לבוש בבגדים תהליך המיתה שלו הוא איטי וכואב יותר, ואם הוא ערום הוא מתבזה אבל סובל פחות. מה, אם כן, נפסק להלכה? האם עדיף לסוקלו ערום ולמנוע ממנו את הכאב למרות שהוא יתבזה? הרמב"ם פוסק כך:
10. רמב"ם הלכות סנהדרין פרק טו הלכה א
כיצד מצות הנסקלין? רחוק מבית הסקילה ארבע אמות מפשיטין את המחוייב סקילה בגדיו, ומכסין ערותו מלפניו, ואין האשה נסקלת ערומה אלא בחלוק אחד.
כלומר שלהלכה אנו פוסקים שעדיף לאדם לסבול קצת כאב פיזי ולא להתבזות. אבל בעניין אחר אנו פוסקים להלכה הפוך:
11. תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף ט עמוד א
אמר רב הונא: בודקין למזונות ואין בודקין לכסות; אי בעית אימא: קרא, ואי בעית אימא: סברא. אב"א סברא, האי קא מבזי והאי לא קא מבזי; אי בעית אימא קרא 'הלא פרוש לרעב לחמך' (ישעיהו נח, ז) בשי"ן כתיב, פרוש והדר הב ליה, והתם כתיב: 'כי תראה ערום וכסיתו', כי תראה לאלתר. ורב יהודה אמר: בודקין לכסות ואין בודקין למזונות; אי בעית אימא: סברא, ואי בעית אימא: קרא. אי בעית אימא סברא, האי קמצערא ליה והאי לא קמצערא ליה; אי בעית אימא קרא, הכא כתיב: הלא פרוס לרעב לחמך - פרוס לאלתר, וכדקרינן, והתם כתיב: כי תראה ערום וכסיתו - כשיראה לך. תניא כוותיה דרב יהודה: אמר כסוני - בודקין אחריו, פרנסוני - אין בודקין.
השאלה היא מה קשה יותר לאדם: להיות רעב או להיות ערום. אם קשה לו יותר להיות ערום הרי שבודקים למזונות ולא לכסות. אם קשה לו יותר להיות רעב, הרי שבודקים לכסות ולא למזונות. זו בעצם אותה שאלה שאנחנו שואלים: האם סבל פיזי חזק יותר מהשפלה או לא. ופוסק השולחן ערוך כך:
12. שולחן ערוך יורה דעה סימן רנא סעיף י
מי שבא ואמר: האכילוני, אין בודקין אחריו אם הוא רמאי, אלא מאכילין אותו מיד. היה ערום ובא ואמר: כסוני, בודקין אחריו אם הוא רמאי, ואם מכירין אותו מכסין אותו מיד.
כלומר שע"פ פסיקת השולחן ערוך הסבל הפיזי קשה לאדם יותר מאשר הבזיון שהוא ערום. האם אין כאן סתירה בין הגמרות?
לשאלה זו יש גם השלכה הלכתית מעניינת, כפי שמביא החוות יאיר:
13. שו"ת חוות יאיר (הרב יאיר חיים בכרך, המאה ה-17, גרמניה) סימן קצא
שאלה: כהן העומד בחצירו והוגד לו פתאום שיש מת בשכונתו והם ימות החורף והקור גדול עם רוח אדיר וחזק ונשאלתי אם מותר לו לרוץ דרך הבית החוצה ליכנס לבית שכינו שאם ישאר שם יסבול צער גדול מהקור אף כי ישב חשכים ואין נוגה לו או תוך פנס כולי האי ואולי. ומפני שלא הייתי מרא דאתרא שם אמרתי מה לי להכניס ראשי ומה גם שהיה נ"ל דמותר. לכן לא הייתי רוצה להורות כלל ושאלו לאב"ד מ"ץ ואסר רק יבעירו לו אש שם תמיד תוקד ויוציאו אליו מזונו וצרכי לינה וכך נעשה. האמנם אילו היה מוטל עלי להורות הייתי מתיר לו לרוץ החוצה כי מאחר שאין המת באותו בית אין כניסת הכהן לבית ההוא איסור דאורייתא, וכדמוכח בטור י"ד סי' שע"ב וזכרו שם בש"ך והרי אמרו רז"ל בכמה דוכתי דמשום צערא לא גזרו...
ועוד יש ראיה להתיר שהרי גבי טומאת כהן גופי' התירו בבית הפרס דרבנן שאם נודע לכהן פתאום ילבוש עצמו תחילה מפני דגדול כבוד הבריות וכו' כמ"ש בתה"ד זכרו רמ"א בהג"ה סי' שע"ב הנ"ל והרי ק"ל כמ"ד פ"ק דב"ב האכילוני אין בודקין אחריו מש"כ כיסוני משום דצערא גרע מבזיונא רק שגם על זה יש להשיב שאין לדמות יחד מיני צער ומיני בזיון ותדע דאל"כ תקשה על הא דק"ל בי"ד סי' רנ"א כמ"ד האכילוני אין בודקין וא"כ ס"ל דצערא גרע טפי מבזיון וגבי דין סקילה ק"ל כחכמים שאין אשה נסקלת ערומה וטעמייהו בש"ס סנהדרין מ"ה ע"ב משום דגרע בזיונא מצערא דגופא וע"כ תאמר לחלק ביניהם ולומר דלאו כל אפי שווין יע"ש. לכן נ"ל להלכה דאף אם מונח שריר וקים שאין להקל בצער כל דהו ובבזיון כל דהו בדברי חכמים מ"מ בנדון הנ"ל כדאי בזיון וכוסף וצער שנתיר לו לרוץ החוצה.
כיצד, אם כן, ניתן ליישב את הסתירה הזו בין הגמרות, וכן את שתי השאלות שבהן פתחנו, האם מותר לחלל שבת בשביל למנוע בזיון והאם פטורים מלהציל חיים כשהדבר כרוך בבזיון? שמעתי על כך הסבר מעניין מהרב ישראל רייזמן (מלכים ב קלטת מס' 61). ראשית, יש להבין מה הכוונה שהלבנת פנים היא כמו רציחה. הגמרא אומרת כך:
14. תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף נח עמוד ב
תני תנא קמיה דרב נחמן בר יצחק: כל המלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך דמים. - אמר ליה: שפיר קא אמרת, דחזינא ליה דאזיל סומקא ואתי חוורא.
האם בגלל שצבע העור מתחלף זה כבר נחשב רציחה? הרי גם כשאדם פוצע מישהו הדם זורם ממקום אחד לשני, וזה לא נחשב רציחה אלא פציעה. ומדוע, אם כן, הלבנת פנים נחשבת לרציחה ממש? מסביר הרב יצחק הוטנר שיש הבדל בין פציעה של אדם לבין הלבנת פנים. ישנם שני סוגים של שפיכת דמים: שפיכת דמים פיזית ע"י רציחה - שגם אם אינה שופכת את הדם בפועל, הרי שהיא מפרידה בין הגוף לנפש ('כי הדם הוא הנפש'), ולכן היא נקראת שפיכת דמים, ושפיכת דמים ע"י הלבנה, שגם היא מפרידה את הגוף והנפש, אבל באופן אחר:
15. פחד יצחק (ר' יצחק הוטנר, המאה ה-20, ארה"ב וירושלים) שבועות מאמר ח אות כ
...אלא שההבדל בין שפיכת דמים על ידי שריפת הגוף וכדומה, ובין שפיכת דמים על ידי הלבנת פנים הוא בזה שאף על פי דתרווייהו שפיכת דמים הן, דזה וזה הוה הפסקת הקשר בין חיותו של אדם ובין גופו של אדם, ושניהם ממעטים הם את הדמות ומסלקים את הצלם, מכל מקום שריפת הגוף היא הפסקת הקשר על ידי שהיא מכלה ומאבדת את הדבר המקושר עד אשר ממילא מתבטל הקשר, מה שאין כן הלבנת פנים, שהיא הפסקת הקשר על ידי שהיא עושה מעשה של רפיון במקום הקשר ממש. הלבנת פנים היא הפסקת הקשר על ידי מעשה בגופו של קשר ולא על ידי מעשה בגופו של הנקשר, ואשר על כן מובן הוא היטב דרק לעניין הפסקת הקשר על ידי מעשה בגופו של קשר הוא דיתכן לומר דגם התרופפות במקצת הפסקה הויא ומה לי קטליה כוליה ומה לי קטליה פלגא, והוה האביזרייהו דשפיכת דמים, אבל לעניין הפסקת הקשר על ידי כליונו של הדבר המקושר, הרי כל שאין הדבר הנקשר נכלה לגמרי, הקשר עדיין בעינו הוא עומד, ואין כאן התרופפות כל שהוא, וכל שאינו פועל על התחברות הנפש עם הגוף אינו משתייך כלל לשפיכת דמים.
מסביר הרב ישראל רייזמן: יש הבדל בין הלבנת פנים לבין בזיון. הלבנת פנים היא מצב שבו אדם אחד גורם לאדם אחר להיפרדות הנפש מהגוף לזמן מסויים. זה ממש כמו רציחה. אבל אדם שמכניס את עצמו למצב של בזיון - הרי שאין זו אותה הרגשה.
אדם יכול לבוא הביתה ולומר לאשתו שהוא טיפש כי הוא קנה משהו במחיר יקר מאוד. אבל אם אשתו תגיד לאמא שלה שבעלה טיפש, הוא ייפגע. לא כל מה שמותר לאדם לעשות לעצמו מותר לאחרים לעשות לו. בכך מיושבים כל התמיהות והשאלות:
במצבים שבהם מישהו אחר מבזה, הרי שהסבל הנפשי הוא חמור יותר מהסבל הגופני, והוא ממש כמו שפיכות דמים. לכן תמר לא רצתה לבזות את יהודה והעדיפה ליפול לכבשן האש. לכן אדם מעדיף שלא יבזו אותו ויפשיטו אותו והוא ייסקל עם בגדים. ולכן לא אומרים לאשה שכדי להציל את חיי האיש המאוהב בה היא מחוייבת לוותר על כבודה וכבוד משפחתה.
אבל במצבים שבהם האדם גורם לעצמו שיתבזה, ודאי שאין זה שוה לרצח. זה אפילו פחות כואב מסבל פיזי. לכן אדם ערום סובל פחות מאדם רעב. לכן אסור לחלל שבת כדי למנוע בזיון ממישהו. לכן צריך להציל חיים גם אם זה אומר שאתה מתבזה ע"י זה.
אנחנו יכולים ללמוד מכאן כמה חשוב להיזהר שלא לפגוע בכבודו של אדם אחר, שזה ממש כמו רציחתו, אבל מצד שני - כשאנחנו מוותרים על כבודנו בשביל מישהו אחר, לא צריך להרגיש שמסרנו את נפשנו בשבילו...
