הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"שמע מינה"; "דלמא"; "לא,..."
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
סוטה כה ע"א-ע"ב
איבעיא להו: עוברת על דת, צריכה התראה להפסידה כתובתה או אינה צריכה?
מי אמרינן, כיון דעוברת על דת היא לא בעיא התראה,
או דלמא תיבעי התראה, דאי הדרה בה תיהדר בה?
ת"ש: ארוסה ושומרת יבם לא שותות ולא נוטלות כתובה; מישתא הוא דלא שתיא, הא קנויי מקני לה,
למאי? לאו להפסידה כתובתה.
אמר אביי: לא, לאוסרה עליו.
רב פפא אמר: להשקותה כשהיא נשואה,
כדתניא: אין מקנין לארוסה להשקותה כשהיא ארוסה, אבל מקנין לארוסה להשקותה כשהיא נשואה.
אמר רבא, ת"ש: אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ממזרת ונתינה לישראל, בת ישראל לממזר ולנתין - לא שותות ולא נוטלות כתובה;
מישתא הוא דלא שתיא, הא קנויי מקני להו,
ולמאי? אי לאוסרן עליו, הא אסירן וקיימן!
אלא לאו להפסידן כתובתן.
אמר רב יהודה מדיסקרתא: לא, לאוסרה לבועל כבעל,
דתנן: כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל.
א"ר חנינא מסורא: ת"ש,
ואלו שבית דין מקנין להן: מי שנתחרש בעלה, או נשתטה, או שהיה חבוש בבית האסורין, ולא להשקותה אמרו אלא לפוסלה מכתובתה; ש"מ בעי התראה, ש"מ.
וכולהו מאי טעמא לא אמרי מהא?
דלמא שאני התם, דלית לה אימתא דבעל כלל...
מבנה הסוגיה:
1.
הצגת בעיה:
איבעיא להו: עוברת על דת, צריכה התראה להפסידה כתובתה או אינה צריכה?
מי אמרינן, כיון דעוברת על דת היא לא בעיא התראה,
או דלמא תיבעי התראה, דאי הדרה בה תיהדר בה?
2.
הוכחה - על ידי "סתמא דגמרא" - ממשנתנו:
ת"ש: ארוסה ושומרת יבם לא שותות ולא נוטלות כתובה; מישתא הוא דלא שתיא, הא קנויי מקני לה,
למאי? לאו להפסידה כתובתה.
3.
דחיה על ידי אביי:
אמר אביי: לא, לאוסרה עליו.
3.1
הערה שמתרצת שאלות בהמשך: "לא" [="לא, ...] - דחייה סופית ומוחלטת.
3.2
דחיה נוספת על ידי רב פפא:
רב פפא אמר: להשקותה כשהיא נשואה,
כדתניא: אין מקנין לארוסה להשקותה כשהיא ארוסה, אבל מקנין לארוסה להשקותה כשהיא נשואה.
גם זה דחייה סופית ומוחלטת.
4.
אמר רבא, ת"ש: אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ממזרת ונתינה לישראל, בת ישראל לממזר ולנתין - לא שותות ולא נוטלות כתובה;
מישתא הוא דלא שתיא, הא קנויי מקני להו,
ולמאי? אי לאוסרן עליו, הא אסירן וקיימן!
אלא לאו להפסידן כתובתן.
רבא מוכיח ממשנתנו.
5.
אמר רב יהודה מדיסקרתא: לא, לאוסרה לבועל כבעל,
דתנן: כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל.
רב יהודה מדיסקרתא דוחה. גם כאן דחייה סופית - "לא, ...".
תנאים ואמוראים - ביוגרפיות: תולדותיו של רב יהודה מדאסקרתא
אמורא בבלי בדור הרביעי - החמישי. הקשה הרבה לרבא (יבמות פ"ז ע"ב). רב פפא היה תלמידו (נדה ל"ט ע"א).
6.
רבי חנינא מסורא גם פושט ממשנתנו את ה"איבעיא":
א"ר חנינא מסורא: ת"ש,
רבי חנינא מסורא חי בדור אחרי רבא - רב פפא
ואלו שבית דין מקנין להן: מי שנתחרש בעלה, או נשתטה, או שהיה חבוש בבית האסורין, ולא להשקותה אמרו אלא לפוסלה מכתובתה;
7.
מסיימת הגמרא:
ש"מ בעי התראה, ש"מ.
כנראה שזוהי מסקנת ה"סתמא דגמרא" ולא דברי רבי חנינא מסורא עצמו.
8.
מקשה הגמרא:
וכולהו מאי טעמא לא אמרי מהא?
מדוע כל אלה שניסו לפשוט את ה"איבעיא" - ה"סתמא דגמרא" לעיל בסעיף 2 ורבא לעיל בסעיף 4 - לא הסיקו כמו רבי חנינא מסורא לעיל בסעיף 6!
8.1
הביטוי "וכולהו מאי טעמא לא אמרי מהא" - יחידאי בש"ס.
מדהים! הרי ניתן כך לשאול על כל תרוץ שנדחה, או הוכחה שנדחתה ואחר כך הובא תרוץ סופי או הוכחה סופית!
ואולי, כי גם ההוכחות שלהם וגם ההוכחה של רבי חנינא מסורא - לעיל בסעיף 6 - הם מתוך משנתנו ולא ממשנה/ברייתא אחרת!
8.2
הגמרא משיבה מדוע בתחילה הגמרא לא הוכיחה ממשנתנו כדברי רבי חנינא:
דלמא שאני התם, דלית לה אימתא דבעל כלל.
דחיית הקושיה בסעיף 8 בלשון "דלמא", כלומר, לא דחיה מוחלטת אלא "דלמא" [=אולי].
8.3
אם הגמרא דוחה את ההוכחה מדוע באמת נפסק כהוכחה האחרונה הרי ניתן לדחות.
8.4
כנראה שההסבר הוא: בגלל שדחיית הקושיה היא רק "דלמא", ולכן נשארת למסקנה ההוכחה בסעיף 8, ונדחו לחלוטין כל ההוכחות הקודמות.
8.5
סיבה נוספת לפסוק כהוכחה האחרונה: כך פוסקת הגמרא - "עורך הגמרא". הוא זה שכתב את הביטוי הכפול של "שמע מינה... שמע מינה".
ואולי ניתן לדקדק יותר ולומר, שבאמת בבית המדרש אמרו את ה"שמע מינה..." הראשון, ו"עורך הגמרא" סיים ב"שמע מינה" השני - כך הוא מכריע!
9.
בעיה נוספת [2]:
איבעיא להו: עוברת על דת ורצה בעל לקיימה, מקיימה או אינו מקיימה?
מי אמרינן בקפידא דבעל תלא רחמנא, והא לא קפיד,
או דלמא כיון דקפיד - קפיד?
11.
הוכחה ממשנתנו:
ת"ש, ואלו שבית דין מקנין להן: מי שנתחרש בעלה, או נשתטה, או שהיה חבוש בבית האסורין;
ואי אמרת רצה בעל לקיימה מקיימה, עבדי ב"ד מידי דדלמא לא ניחא ליה לבעל?
12.
דחיית ההוכחה:
סתמא דמילתא כיון דעוברת על דת היא, מינח ניחא ליה.
דחייה מוחלטת
13.
בעיה נוספת [3]:
איבעיא להו: בעל שמחל על קינויו, קינויו מחול או אינו מחול?
מי אמרינן בקינוי דבעל תלא רחמנא, ובעל הא מחיל ליה לקינויו,
או דלמא כיון דקני ליה מעיקרא - לא מצי מחיל ליה?
14.
הוכחה ממשנתנו:
ת"ש, ואלו שב"ד מקנין להן: מי שנתחרש בעלה, או נשתטה, או שהיה חבוש בבית האסורין;
ואי אמרת בעל שמחל על קינויו קינויו מחול, עבדינן מידי דאתי בעל מחיל ליה?
15.
דחיית ההוכחה:
סתמא דמלתא אדם מסכים על דעת ב"ד.
לכאורה דחייה כבסעיף 12. מדוע הגמרא כופלת? ראה ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד כב, שמסביר בגללל זלזול בית דין. ונראה לי יותר פשוט ליישב כמו בהרבה מקרים בש"ס שתירוץ מסויים חוזר על עצמו. וזה מפני שקטעים בסוגיה נאמרו בבתי מדרש שונים, ו"עורך הגמרא" כינס אותם בלשונם על פי הכלל "ומשנה ראשונה לא זזה מקומה".
16.
הוכחה ממשנה אחרת [מסכת סוטה דף ז]:
ת"ש: ומוסרין לו שני ת"ח, שמא יבא עליה בדרך;
ואי אמרת בעל שמחל על קינויו קינויו מחול, לחליה לקינויה ולבעול!
17.
דחיית ההוכחה:
מ"ש תלמידי חכמים?
דגמירי, דאי בעי למיבעל, אמרי ליה: אחליה לקינוייך ובעלה.
דחייה מוחלטת. משמעות הביטוי "גמירי" כאן הוא במשמעות של למידה ולא של "הלכה למשה מסיני" או של מסורת עתיקה.
18.
הוכחה מברייתא:
ת"ש: דאמר ר' יאשיה, שלשה דברים סח לי זעירא מאנשי ירושלים:
בעל שמחל על קינויו - קינויו מחול,
וזקן ממרא שרצו בית דין למחול לו - מוחלין לו,
ובן סורר ומורה שרצו אביו ואמו למחול לו - מוחלין לו;
וכשבאתי אצל חבירי שבדרום,
על שנים הודו לי ועל זקן ממרא לא הודו לי,
שלא ירבו מחלוקת בישראל;
19.
מסקנה:
ש"מ בעל שמחל על קינויו - קינויו מחול, ש"מ.
גם כאן "שמע מינה... שמע מינה"
20.
למה כאן הגמרא לא שואלת - כלעיל בסעיף 8 - "וכולהו מאי טעמא לא אמרי מהא"?
אולי כי מדובר בהוכחה שלא ממשנתנו - ראה לעיל בסעיף 8.1.
21.
בהמשך הסוגיה:
פליגי בה רב אחא ורבינא,
חד אמר: קודם סתירה מחול, לאחר סתירה אינו מחול,
וחד אמר: לאחר סתירה נמי מחול.
ומסתברא כמאן דאמר אינו מחול.
ממאי? מדקא מהדרי רבנן לרבי יוסי;
דתניא, רבי יוסי אומר: בעלה נאמן עליה, מקל וחומר: ומה נדה שהיא בכרת - בעלה נאמן עליה, סוטה שהיא בלאו - לא כל שכן!
אמרו לו: לא, אם אמרת בנדה שכן יש לה היתר תאמר בסוטה שאין לה היתר?
ואי אמרת לאחר סתירה מחול לה, משכחת לה דיש לה היתר, דאי בעי מחיל ליה לקינויה ובעיל!
אלא ש"מ: לאחר סתירה אינו מחול, שמע מינה.
גם כאן "שמע מינה... שמע מינה".
22.
רמב"ם הלכות סוטה פרק א הלכה ז:
בעל שמחל על קינויו קודם שתסתר קינויו מחול וכאילו לא קינא לה אבל אחר שתסתר אינו יכול למחול, גירשה הרי זה כמי שמחל ואם החזירה צריך לקנות קינוי אחר.
הרמב"ם פוסק כמסקנת הסוגיה.
23.
וראה ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד כד, שמקשה מכך, שהכלל הוא שבמחלוקת בין רב אחא ורבינא - כבסוגייתנו - הלכה כרבינא להקל, על כן צריך היה לפסוק להקל שגם לאחר סתירה יכול הבעל למחול.
23.1
ומביא, שבסוגייתנו הגמרא פסקה במפורש שאחרי סתירה אינו מחול וגובר על הכלל הנ"ל בסעיף 23.
24.
ונראה לי לומר שהכלל שפוסקים לפי ה"שמע מינה" הכפול גובר על הכלל שבמחלוקת בין אחא ורבינא הלכה כמיקל, מפני שהביטוי של "שמע מינה" הכפול שובץ בגמרא על ידי "עורכי הגמרא" מאוחר יותר ולכן כך ההלכה.
24.1
אנציקלופדיה תלמודית כרך ט, [הלכה] טור שכז:
"שמע מינה" כך וכך, כשחוזרים וכופלים "שמע מינה" הרי זו מסקנת הסוגיא וכן הלכה, אבל אם לא חזרו וכפלו אין זו המסקנא. וכן כשאמרו "שמע מינה" רק פעם אחת במסקנא אין הלכה כן.
25.
ולפי כל הנ"ל נוכל אולי ליישב את שאלת האחרונים, הרי ההוכחה בגמרא לעיל בסעיף 21 היא מוחלטת ומדוע הגמרא פתחה בביטוי "ומסתברא..." שמשמעו שכך נראה רק מסברא.
ונראה לי לומר, שההוכחה באמת איננה מוחלטת - ראה ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמודים כג-כד, ולכן בא "עורך הגמרא" וקבע את ההלכה כהכרעתו וכפי שבא לידי ביטוי בשיבוץ הביטוי "שמע מינה... שמע מינה".
