אוצרות הדף היומי
הרב אברהם מרדכי וינשטוק
פורסם ב"המבשר תורני"

"ספינה נקנית במשיכה"
למהותו של קנין משיכה

 
על גאונותו של הגאון הרוגאצ'ובי – רבי יוסף רוזי'ן מדווינסק אין צורך להכביר במילים, כל המעיין בספריו ומביט בשפע הציטטות והראיות אשר עורם הוא לכל ענין וסברה שמעלה, נותר משתאה, ולא נותר אלא להמתין עד שיעשו אוזניים לכל תורתו. בשורות הבאות ננסה לפתוח מראה מקום אחד שלו – ראיה אחת מיני כמה ליסוד וכלל שהעלה במחלוקות בית שמאי ובית הלל.

וכך ייסד הרוגאצ'ובי, שאחת מנקודות המחלוקת הבסיסיות בין בית שמאי לבית הלל היא מה עדיף על מה, חומר או צורה. לשם המחשה ניטול ויכוח המוני בו נוטלים חלק משתתפים רבים, כאשר רובם סבור כך ומיעוטם חולק וסובר אחרת. דעת בית הלל שבאופן זה הולכים אחר הרוב ובאם הויכוח הזה הוא מחלוקת הלכתית, נפסוק כדעת הרוב. חלוקים עליהם בית שמאי הסוברים שאין הולכים אחר החומר והיינו הרוב הכמותי, אלא אחר הצורה והיינו הרוב האיכותי. ולפיכך אם נמצא שהקבוצה הקטנה על אף שהיא מיעוט – איכותית יותר, הרי שהלכה כמותה שכן 'אחרי רבים להטות' היינו בתואר וצורה. וזה הטעם שבית שמאי נהגו הלכה כדבריהם אף שבית הלל היו מרובים מהם, משום שהיו מחודדים יותר.

על פי יסוד זה ביאר את מחלוקתם של בית שמאי ובית הלל לגבי שומר החושב לשלוח יד בפיקדון (בבא מציעא מג, ב) ואומר בפני עדים 'אטול פקדונו של פלוני לעצמי', שלדעת בית שמאי מאותו רגע בו חשב מחשבה זו כבר נחשב הוא כ'שולח יד' החייב באונסין. וחלוקים עליהם בית הלל הסוברים שאינו חייב עד שישלח יד בפועל. ולכאורה דעת בית שמאי תמוהה מאד – הכיצד אפשר לחייב אדם באמירה בלבד ובלא מעשה.

וביאר הרוגאצ'ובי ("צפנת פענח" מהדורה תנינא עמ' 180 – על פי האוזניים לתורתו שהניח הגאון רש"י זווין ב"אישים ושיטות" עמ' קא) על פי יסודו שלבית שמאי העיקר הוא הצורה – ואף בקניינים אם קיימת הצורה, אף אם החומר שהוא המעשה לא אירע בפועל, די בכך והרינו רואים כאילו נעשה הכל. במשיכה החומר – המעשה בפועל הוא אכן המשיכה מרשותו של המוכר לרשות הלוקח. אבל הצורה – כוונת המעשה היא עצם שינוי הרשות. והנה בסוגייתנו כתבו תוספות (ד"ה ספינה) ששכירות מקום הרי כעין משיכת החפץ הנמצא בו שכן מביאתו לרשותו. ועתה מתבארים הדברים כמין חומר, שכן כאשר פיקדון נמצא ברשות השומר, הרי המקום בו עומד הפיקדון נחשב של המפקיד וכאילו הושכר לו. אלא שמשעה שהנפקד – השומר חושב בדעתו לשלוח יד בפיקדון, הרי חוזר המקום לבעליו וכיון שהשתנתה כאן הרשות בה נמצא החפץ מרשות המפקיד לרשות הנפקד – הרינו רואים את הנפקד כאילו עשה מעשה משיכה בפועל ומעל בפיקדון.