גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תתקפ"ח, מדור "עלי הדף"
מסכת סוטה
דף לט ע"א
בענין האיסור ללמוד בשעת קריאת התורה
אמר רבא בר רב הונא כיון שנפתח ספר תורה אסור לספר אפילו בדבר הלכה, שנאמר (נחמי' ח, ה) "ובפתחו עמדו כל העם", ואין עמידה אלא שתיקה שנאמר (איוב לב, טז) "והוחלתי כי לא ידברו כי עמדו לא ענו עוד" (לט ע"א). מאמר מפורש זה הינו מקור האיסור הידוע לכל ש"אסור לדבר בשעת קריאת התורה ואפילו בדבר הלכה". אולם אם אכן כאן הוא מפורש כהלכה פסוקה, כבר הקשו על כך רבותינו הראשונים בסתירה ממעשה רב דאיתא במס' ברכות (ח.) כלפי קריאת התורה: "רב ששת מהדר אפיה וגריס [משנתו, כשקורין בס"ת (רש"י)], אמר אנן בדידן ואינהו בדידהו". ואמנם כמה וכמה תירוצים נאמרו בזה, וכמובן שיש בהם נפק"מ לדינא.
התוס' בסוגיין (ד"ה כיון) כתבו: "ומצינו למימר דמהדר אפיה שאני", והיינו, שהאיסור אינו אלא כשפני האדם מכוונת אל הספר תורה, ובאמת כשמחזיר את פניו מן הס"ת אין בזה איסור. והרא"ש (ברכות פ"א ס"ז) שלל תירוץ זה.
עוד תירצו (תוס' ברכות שם ד"ה רב ששת; הרא"ש בברכות שם; מרדכי ברכות סי' טז): "דהא דקאמר התם אסור לדבר היינו דוקא בקול רם - לפי שמעכב את אחרים מלשמוע, אבל בלחש שפיר דמי, והא דמהדר אפיה - הוא הדין דלא מהדר אפיה מצי למגרס בלחש, אלא רבותא נקט, דאפילו דמהדר אפיה שנראה כמניח ס"ת שרי, והוא היה מהפך פניו כדי שיכוין לבו לגרסתו".
הרי"ף (במס' מגלה פ"ד) הביא בשם הבה"ג (הל' צרכי ציבור מה, ד): "הני מילי דאסור לספר בדליכא עשרה דצייתי לספר תורה, אבל אי איכא עשרה דצייתי שפיר דמי". כלפי שיטה זו הביא ה'בית יוסף' (או"ח סי' קמו) בשם מהר"י אבוהב, דבכה"ג לא התירו רק לדברי תורה, ואילו במילי דעלמא אסור לספר גם כשיש עשרה דצייתי לספר תורה.
עוד הביא הרי"ף (שם ובברכות פ"א) שדוקא רב ששת, שתורתו אומנתו, היה מותר ללמוד בשעת קריאת התורה, אבל שאר כל אדם אסור, וכן פסק גם הרמב"ם (פי"ב מהל' תפלה ה"ט). בקשר לתירוץ זה מצינו ב'כסף משנה' (שם): "דהאי תורתו אומנתו לא בעי למימר, כגון רשב"י וחבריו, דהא לא אשכחן דליהוי רב ששת תורתו אומנתו טפי משאר אמוראי, וכולהו אמוראי לא היתה תורתם אומנתם כרשב"י וחבריו (עי' שבת יא.)". גם לשיטה זו יש מקום לעיון אם ההיתר הוא אפילו בקול רם, וכן אם ההיתר הוא רק הלימוד בינו לבין עצמו, ואילו אסור לו ללמוד עם אדם אחר שאין תורתו אומנתו, וכן אסור לו להורות לאחרים בשעת קריאת התורה, ועיין 'מעדני יו"ט' (ברכות פ"א אות ב) שמסיק שבתורתו אומנתו מותר לספר בדבר הלכה בכל ענין, אכן ב'פסקי הרא"ש' מבואר שגם בתורתו אומנתו ההיתר אינו אלא בלחש.
עוד הביאו הראשונים (רא"ה תר"י וריטב"א ברכות שם; תוס' בסוגיין ועוד): "דדוקא רב ששת היה מותר מפני שהיה סגי נהור, ולא היה מחוייב בקריאת התורה, דדברים שנתנו בכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה". שיטה זו מגלה לנו יסוד מוסד בגדרי חיוב קריאת התורה, שהחובה על הציבור אינה בשמיעה לבד - שכל אחד מן הציבור ישמע קריה"ת, אלא שהחובה היא בקריאה מתוך הס"ת, ומי שאין לו אפשרות בקריאה מתוך הכתב אין עליו חובת קריאת התורה, כגון סומא שאי אפשר לו לקרוא מתוך הכתב, ואילו שאר הציבור יתכן שיוצאים מדין שומע כעונה, שנחשב הדבר כאילו גם הם קוראים מתוך הכתב, ושאר הראשונים שלא תירצו כן, י"ל שסוברים שחובת הציבור בקריאת התורה אינה אלא בשמיעה לבד, וכלפי השמיעה לא שייך לומר הכלל של דברים שבכתב אי אתה רשאי לומר בעל פה, כי השומע אינו אומר כלום, ולכן גם סומא יש עליו חיוב של קריה"ת (ראה ציונים לתורה כלל ט בארוכה).
תירוץ נוסף הביא רבינו יונה: "שאם קודם שנפתח ספר תורה חוזר פניו ומראה עצמו שאינו רוצה לשמוע ספר תורה אלא לקרוא - ומתחיל לקרוא מותר ואפילו לכל אדם, דכיון שכבר התחיל במצוה וראו אותו אנשי ביהכ"נ שקבע עצמו לקרוא, אינו פוסק בה בעבור ספר תורה, אבל אם לא התחיל מתחילה - אין לשום אדם אפילו מי שתורתו אומנתו - לספר בשום ענין כלל". כמובן שלשיטה זו אין ההיתר רק בדבר הלכה, וכמו שמפורש בלשונו: "דכיון שכבר התחיל במצוה... אינו פוסק".
ב'שבלי הלקט' (סי' לט) מובא התירוץ שהבאנו שבלחש מותר, וכתב על זה: "ומיהו תימא לרבי, שגם הוא מצוה לשמוע קריאת התורה דכתיב (נחמי' ח, ג) 'ואזני כל העם אל הספר תורה', ואם יקרא בספר לא יוכל להבין מה שקורין". ואמנם תמיהא זו יש לתמוה על כל התירוצים הנזכרים, במה ואיך יפטר האדם את עצמו מחובת שמיעת קריאת התורה שנתקנה על ידי עזרא, שהרי גם כשיש עשרה דצייתי אין זה פוטר את חיובו הפרטי לשמוע קריה"ת, וכן בתורתו אומנתו - הבאנו שאין זה בתורתו אומנתו ממש שפטור גם ממצוות אחרים, וא"כ במה נפטר חיובו בקריאת התורה. ולאמיתו של דבר ה'ביאור הלכה' (סי' קמו) כבר העיר בזה, ורצה לומר שאכן כל ההיתרים אלו לא נאמרו כי אם במי שכבר יצא מקודם ידי חובת קריאת התורה, ועתה נמצא אדם זה בבית הכנסת כשמנין אחר קורא בס"ת, ובכל זאת ישנו דין שאסור ללמוד בשעת קריה"ת - אילולא ההיתרים הנ"ל, וסברת דין זה היא כדי שלא יפריע אחרים לשמוע או כדי שלא יפרוש מן הציבור (עי' ביאור הגר"א סי' קמו ס"ב), אכן הביאה"ל נשאר בצ"ע בזה, כי משמעות לשון השו"ע בדין זה היא דמיירי גם כשעדיין לא שמע קריאת התורה, ויתכן שנוכיח מזה שכל הראשונים הללו סוברים שחובת קריאת התורה אינה אלא חובת הציבור, ואין החיוב על כל יחיד ויחיד בפרט, וגם אין שום חובה על היחיד בשמיעת קריה"ת, והאיסור אינו אלא שלא יפרוש מן הציבור או שלא יפריע הציבור (ראה מלחמות להרמב"ן מגלה ה.; שו"ת מהר"י ברונא סי' קג ור'; צפנת פענח על הרמב"ם פי"ב מהל' תפלה ה"ה; שו"ת בנין שלמה סי' לה).
