מתי חייבים לספק מזונות לעבד? / הרב עקיבא כהנא
גיטין יב ע"א-ע"ב
הגמרא (גיטין יב) הסתפקה האם האדון יכול לומר לעבד 'עשה עמי ואיני זנך'? להלכה פסקו כל הפוסקים (רמב"ם עבדים ט, ז, ושולחן ערוך יור"ד רסז , כ) שהאדון יכול לומר לעבדו הכנעני שיעשה מלאכה, אך לא יקבל מזונות, ויחפש את מזונותיו בעצמו.
רמב"ם (עבדים ט, ז) כותב שכיון שהעבד נחשב כממונו של האדם אין בית דין מתערבים בכך, ואם האדון לא ידאג לכלכלת עבדיו הרי שהוא יזיק לעצמו כיון שהעבדים יברחו או ימותו, אבל עבדים שהאישה הכניסה לו שאינם ממונו, בית הדין כופים אותו לזון אותם.
מבואר מהרמב"ם (וכך כתב ערוך השולחן בסימן רסז) שאין כוונת הספק האם הרב חייב לזון את עבדיו, או שהוא רשאי שלא לזונם, אלא שהשאלה בגמרא היא האם בית הדין יכפו את האדם לזון את עבדו כשהוא מעצמו לא זן.
הרב יחזקאל אברמסקי (חזון יחזקאל גיטין א, י בחידושים) הבין מכך שהגמרא כתבה שבשנות בצורת האדון חייב לפרנס את העבד, משום שלא ימצא מזון במקום אחר, שלמעשה אמירת הרב לעבד לחפש לו אוכל, היא בעצם אמירה של לעבוד עבורו בחיפוש האוכל, כשזו חלק מהעבודה שהרב מטיל. לכן, כל עוד העבד יכול להשיג אוכל באופן הזה, מותר לרב להעביד אותו בלמצוא מזון, אך כאשר סבירות גבוהה שהעבד לא ימצא מזון בשיטה זו, יכול העבד לומר לאדון שאם אינו מפרנס אותו, עליו להוציאו לחירות.
מעניין לציון הוא פירוש רבי משה פיינשטיין (דברות משה גיטין סימן י ענף ג) שמבאר את הספק באופן שונה: אדם שמשקיע כסף בזריעת שדה ובעבודתה, בסופו של דבר השדה מוציאה לו פירות, בוודאי שלא יעלה על דעתו להציג את כל מה שמוציאה השדה כרווחים שהוא הרוויח, אלא הוא ינכה מרווחיו את ההוצאות שאותם הוא הוציא על השדה. כתוצאה מזה אדם הקונה שדה מחשב את מחיר קנייתו לפי השווי הזה, והוא יודע שהוא קנה את השדה על מנת שהוא ישקיע בה כסף והיא תוציא פירות.
כך גם אדם הקונה אדם אחר לעבד, הוא לא יכול לומר שהוא קנה את כל מה שהוא יעשה, כי כל מה שהוא עושה אלו רווחים שהקונה מפיק מהעבד, שהרי מרווחים אלו יש לנכות את ההוצאות שאותן הוא צריך להוציא על מנת שהעבד יפיק את הרווחים הללו, כלומר, הוצאות על מזונות העבד.
לכן יש לראות את ערך העבד האמיתי שהוא קנה כערך אמיתי אחרי שהוא מוציא עליו את הוצאות האוכל, שאלו ההשקעות שעל בעליו להשקיע על מנת שהעבד יניב את התפוקה המצופה.
לדעת רבי משה פיינשטיין הצד השני בגמרא שכמוהו נפסק להלכה, לא חולק עקרונית על דברים אלו, אלא רק טוען שבאופן שהוא יכול להתפרנס מהצדקה, הרי שניתן להסתכל על הצדקה, כעל מזונות, וכך להגדיל את הרווח של הבעלים, אך באמת אם לא יזונו אותו מצדקה שוב לא יוכל הבעלים לקחת את מזונותיו, ויהיה חייב לתת לו סכום למזונותיו או למזונות, לא מכיון שהאדון חייב במזונותיו, אלא מכיון שהוא מעולם לא זכה בכסף זה.
סיכום:
הגמרא הסתפקה האם האדון יכול לומר לעבד שהוא לא זן אותו, ולהלכה האדון יכול לומר כך לעבד. מהרמב"ם נראה שהבין שהדיון הוא האם בית דין כופים את האדם לזון, אבל הוא וודאי מצווה לזונו. החזון יחזקאל ביאר שבעצם מותר לאדון להעסיק את העבד בחיפוש מזונות, ואילו הרב פיינשטיין הבין שהדיון הוא מתי האדון קונה את הסכום שעד מזונותיו של העבד, וכשלהלכה למרות שהוא לא חייב לזון אותו זה מתבסס על כך שהאדון סומך על מזונות שהעבד מקבל מצדקה, אבל אם העבד לא מקבל מזונות, הרב כלל לא זוכה בסכום הזה.
