גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תתקצ"ב, מדור "עלי הדף"
מסכת גיטין
דף ז ע"א

"אם רואה אדם שמזונותיו מצומצמין יעשה מהן צדקה" – באור החסידות

רז"ל דרשו מפסוק ואמרו (ז ע"א): "אם רואה אדם שמזונותיו מצומצמין יעשה מהן צדקה, וכל שכן כשהן מרובים". מאמר זה אומר דרשוני, וכבר האריכו בו המפרשים הקדמונים. ובזה הפעם נדרשהו באור החסידות.

בספה"ק 'קדושת לוי' (פירושי אגדות ד"ה א"ל אית לן ריחייא) כתב לבאר הענין, אשר לכאורה "אינו מובן לעיני השכל", וזלש"ק: "והענין יובן, שהתורה מלמדת לאדם דרך הנכונה לעבודתו ית"ש, כשהאדם שׂם בטחונו באיזה דבר מטובת עולם הזה, הוא מראה כאילו אותו דבר יש לו ח"ו כח להפעיל זולת הבורא ב"ה, ממילא נפסק מזה הדבר דביקות ושפע של הבורא ב"ה, וזה ששמעתי ממורי הגאון בוצינא קדישא המפורסם מו"ה דוב בער זלה"ה מ"מ דק"ק מעזריטש, פירוש (בראשית לו, לב-לט) 'וימלוך וימת', כיון שׁשׂם אדם הבטחון באיזה דבר, הוא ממליך אותו הדבר על עצמו, ונפסק הבטחון ממנו ית"ש, לכן נגרע פרנסתו ממנו, וזהו 'וימת'. אך אל ה' לבדו ישים בטחונו ויבחון במעשיו, שכל דבר אין בו כח זולת הבורא ית"ש, אזי מדבק ומקשר כל ענינו בהבורא ית"ש, והוא ית"ש מקור כל הברכות ומקור חיים אזי שורה בכל מעשיו ועניניו כל הברכות והשפע, כי הוא מדבק כל הדברים באין סוף. והנה בראות האדם שנכסיו מתמוטטין העצה הנכונה ש'יעשה מהן צדקה', ביאור הדבר, כשמפזר מעותיו בנדיבת לב, נמצא מראה בפועל שאינו שם בטחונו במעותיו, ואדרבה שם בטחונו בהשי"ת, וכשהוא מתדבק בו ית"ש אזי מתדבק ומתקשר בו ית"ש כל עשייתיו ורכושו והוא באין סוף, ומכח זה שורה הברכה, ובכל אשר יפנה יצליח ויתרבה נכסיו עד מאוד, ומשום הכי צדקו בדבריהם שאמרו 'יעשה מהן צדקה'".

גם בספה"ק 'אור המאיר' (פר' בשלח) מתפרש הענין בביאור יסוד מדת הבטחון, ובאופן שונה קצת, וז"ל בתמיהתו על מאמרם ז"ל הנ"ל, "ולכאורה יש לתמוה, וכי בעלילה באו חכמי התלמוד על בני אדם להכביד עול משאם, לא די שהמה חסורי לחם ומזונותיהם מצומצמים ואין מה לאכול, אלא אפילו ממיעוט הנשאר די חיותו גם מזה יעשה צדקה, ולא ישאיר לעצמו כלום להחיות את נפשו", ומיישב: "אמנם דבר גדול רמזו בדבריהם... אם רואה שמזונותיו מצומצמים, יתן דעתו להשכיל על דבר על מה הגיע ככה, והלא מדרך הטוב להיטיב לנבראיו ולמה יגרע, על כן יתלה החסרון בעצמו, להיות שקלקל את דרכו הטוב וקפח פרנסתו מלקבל רוב השפעה כיון שאין מי לקבל, כי האדם צריך לתקן מלא קומתו להיות כלי מוכשר ומוכן לקבל השפעתו ית', ולהשרות בקרבו אלקותו ית' והיינו כשמחזק בעצמו הבטחון בה' בלב שלם לא ברוח רמיה. ומעתה תבין דבריהם: 'אם רואה אדם שמזונותיו מצומצמים', עצה היעוצה ראשית הכל נתנו חכמים ליתן עצות לנפשו, והיינו שיתחזק במדות הבטחון בכל מאמצי כחו, שיתן צדקה אפילו ממיעוט הנשאר גם מזה יבזבז וישליך יהבו על ה', כי הוא יודע לתקן עניינו יותר ממנו, ולכן אל ישגיח על שלא השאיר אחריו ברכה בתוך ביתו וריקם מכל, כי אם לבו בטוח באל שימלא חסרונו, וממילא בהכשר מעשיו ותיקון חסרון בטחונו נעשה כלי מוכן ומוכשר לקבל שפע וברכה עליונה הנשפע תמיד".

בדרך שונה מבאר הוא ז"ל במקום אחר (פר' כי תצא), וז"ל: "הנה בודאי בני עליה המה מועטים שניזונים בזרוע ידם, כי אלף שנים אלו יחיה אדם, היפרע חוב טובה אחת מני אלף מטובותיו יתברך העודפים, כאשר איתא בחסיד 'חובת הלבבות' (שער הבטחון פרק ו) ע"ש, הכלל מי שנגע יראת אלקים בלבו, אל ישים את לבו ורוחו ונפשו כל הימים, להשיג מחוז חפצו ודי מחסורו, כי אם ביראת אלקים כל היום, ומצד היראה יבוש ויכלם להרים ראש, לשאול אוכל לנפשו וצרכיו המרובים, ולהתרעם באם שיחסור כל בו וביתו ריקן מכל טוב, כי משיב אמריו אל עצמו, איככה אוכל להרים ראש וליפצה פה, כיון שידעתי נאמנה, אפילו חנון המעט שהיטיב עמי איני ראוי לערך מעשי, כי אם צדקה עשה אלקים עמדי, ומדרך המקבל צדקה בוש יבוש, וכלימה יכסה פניו, להתרעם על הנותן למה לא הרבה בצדקתו. ולזה כיוונו במאמרם: 'אם רואה אדם שמזונותיו מצומצמים יעשה מהם צדקה', הכוונה, בודאי אין דרכו של איש הירא ותמים במעשיו להסתכל על חסרונו, כי אם ישליך כל יהבו על ה', והוא יכונן מחשבותיו וצרכיותיו, כי הוא יודע לתקן עניינו יותר ממנו, אמנם בהתרמי כזה ששגה ברואה, והסתכל כבר על חסרונו ורואה שמזנותיו מצומצמים, עצה הגידו חכמים ליתן לנפשו, לבלתי יהרהר אחרי מדותיו ית', ויעשה מהם צדקה, כלומר, יעשה בחינת מזונותיו שהקב"ה זן ומפרנס אותו, יעשה אותם שהוא מדרך הצדקה, ולא מצד כשרון פעולותיו, וכיון שכן, הכל לטובה חשוב לפניו אפילו מעט מהמעט, כיון שגם לזה אינו ראוי לערך מעשיו, וצדקה עשה אלקים ולא עזב חסדו מאתו...".