הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"הלכתא בלא טעמא"
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
גיטין יד ע"א
אלא אמר מר זוטרא, הני תלת מילי שוינהו רבנן כהלכתא בלא טעמא:
חדא, הא;
ואידך, דאמר רב יהודה אמר שמואל: הכותב כל נכסיו לאשתו - לא עשאה אלא אפיטרופיא;
ואידך, דאמר רב חנניא: המשיא אשה לבנו גדול בבית - קנאו.
הסבר הסוגיה:
1.
אלא א"ר אשי:
תלמוד בבלי מסכת גיטין דף יד עמוד א
בההיא הנאה דקא משתניא ליה בין מלוה ישנה למלוה חדשה, גמר ומשעביד נפשיה.
גמירות דעת מודגשת. האם מוגדר שבגלל "טובת הנאה"?
2.
א"ל הונא מר בריה דרב נחמיה לרב אשי:
אלא מעתה, כגון הני דבי בר אלישיב דכפתי ושקלי לאלתר, ה"נ דלא קנו!
וכי תימא ה"נ,
יש מציאות שלא מתקיימת אותה טובת הנאה. לא מדובר במציאות תיאורטית אלא במציאות שידועה בפועל
3.
תשובת הגמרא:
א"כ נתת דבריך לשיעורין!
תקנת חכמים צריכה להיות מוחלטת ללא תלות במקרה חריג.
"נתת דבריך לשיעורין" - 7 מופעים בש"ס
4.
הערה: מה ההבדל מכל "הכא במאי עסקינן" שמגביל דין מסויים, וברור שבמקרה אחר לא יתקיים אותו דין. מדוע כאן הגמרא לא ענתה שבאמת לגבי אותם אנשים אלימים "דבי בר אלישיב" לא יתקיים הדין בסוגייתנו
4.1
יותר מכך, מדוע הגמרא לא מיישבת באופן פשוט שהדין נקבע בכוונה ללא הסתיגויות כדי שיהה חד משמעי בגלל חשיבות 3 העניינים המובאים בסוגיה: דיני קניין של מעמד שלושתן; יחסי בעל-אשה [המקרה השני]; יחסי אבא-בן [המקרה השלישי].
4.2
לא דומה לנושא שנראה דומה:
חידושי הריטב"א מסכת ראש השנה דף יג עמוד א
א"ל ר' ירמיה וכו'. פי' וכי קים להו לרבנן כל כך בשיעורא דאילו הוה פחות משליש כלל אינה נקצרת בחג, עד שסמכו בזה לחלק בכמה דינין בין שליש לפחות משליש.
א"ל לא אמינא לך לא וכו'. כלומר לפקפק בשיעורי חכמים כמו שאומר דברים חיצונים.
כל שיעורי חכמים כך הם.
פי' על כל פנים כל מדות חכמים כך הם שאי אפשר לדקדק בשיעורם על השיעור הצריך ממש לא פחות ולא יתר,
ואם באנו לדקדק כן אי אפשר לתת שום שיעור ידוע לשום דבר כי לעולם היה לאדם יכולת לדקדק ולומר בכל שיעור שאין מעלה ומוריד בו לפחות או להוסיף ממנו משהו ונמצאו כל השיעורין מתבטלין וכדמפרש ואזיל ממקוה וטומאת אוכלין.
משמע מדבריו שקביעת שיעורין על ידי חכמים נובע מחוסר ברירה ומחוסר אפשרות של דיוק בקביעת הנתונים ["צמצום"] לגבי מידות וגדלים.
או אולי היתה להם סייעתא דשמיא מיוחדת!
בכל אופן לא דומה לסוגייתנו.
5.
אלא אמר מר זוטרא, הני תלת מילי שוינהו רבנן כהלכתא בלא טעמא:
חדא, הא;
ואידך, דאמר רב יהודה אמר שמואל: הכותב כל נכסיו לאשתו - לא עשאה אלא אפיטרופיא;
ואידך, דאמר רב חנניא: המשיא אשה לבנו גדול בבית - קנאו.
הגמרא קובעת שיש 3 הלכות בש"ס שהם "הלכתא בלא טעמא" - 2 מופעים בש"ס.
5.1
רש"י מסכת גיטין דף יד עמוד א:
"כהלכתא בלא טעמא - כאילו קבלה משה הלכה מסיני שאין צריך לתת בה טעם".
כלומר, "גזירה" שגם לגבי אותו מקרה [אותם אנשים אלימים] יתקיים הדין של מעמד שלשתם. יש "כלל" ויש נימוק. אמנם הסיבה/נימוק לא ברורים [כי אולי באמת במקרה מסויים צריך להיות דין אחר!] אבל מהו הכלל ההלכתי שתקף גם במקרה החריג, הרי אין לו טובת הנאה? אולי אגב אונסא גמר ומקנה {דף יומי 4 ימים אחרי שבועות תשפ"ג}
האם במקרה הנ"ל יש אומדנא ממשית לגבי האדם המקנה?
הוא מסביר באופן כללי לגבי שלושת ההלכות שהגמרא מציינת. ההסבר המשותף הוא שלשלושת ההלכות אין הגיון הלכתי. אולי יותר מדוייק: ההלכות הללו הם לכאורה בניגוד לכללי הלכה מקובלים בענייני הקנאה.
6.
המקרה הראשון הוא סוגייתנו
חדא, הא;
ההלכה בסוגייתנו - של "מעמד שלושתם"
6.1
רש"י לא מסביר באופן נקודתי.
6.2
תוספות מסכת גיטין דף יד עמוד א:
כהלכתא בלא טעם - פי' מה שמועיל לקנות
אבל טעם יש למה תקנו חכמים מעמד שלשתן תקנו שלא יצטרך לטרוח ולעשות קניינים
בסוגייתנו יש טעם לדין עצמו, שחכמים תיקנו "מעמד שלושתם" כדי "שלא יצטרך לטרוח". תוס' לא מסביר מהו הכלי ההלכתי-משפטי של התקנה שלכאורה סותרת לכללי הקניינים!
אבל תוס' לא מביא הסבר הלכתי [מדוע לא "הפקר בית דין הפקר"? כי מדובר בהקניה ולא רק בהפקעה?]
6.3
רמב"ם הלכות מכירה פרק ו הלכה ח:
היו עומדים שלשתן ואמר לו מנה שיש לי בידך בין פקדון בין מלוה תנהו לזה, קנה לוי, ואין אחד משלשתן יכול לחזור בו,
ודבר זה אמרו חכמים שהיא הלכה ח שאין לה טעם לפיכך אין ט למדין ממנה לדין אחר.
הרמב"ם לא מסביר את הכלל ההלכתי שבהלכה נקודתית זו, אלא מדגיש בגלל שאין "הסבר" לכן לא ניתן להסיק מהלכה זו כלל מסויים שיש לו נפקות למקרים אחרים.
7.
המקרה השני:
ואידך, דאמר רב יהודה אמר שמואל: הכותב כל נכסיו לאשתו - לא עשאה אלא אפיטרופיא;
7.1
לגבי המקרה השני - רש"י:
אפיטרופיא - להכניס ולהוציא ואף על פי שכתבו לה בלשון מתנה לא קנאתן ואין טעם בדבר אלא כך תקנו והפקר ב"ד היה הפקר.
רש"י מסביר שהכלי ההלכתי שמאפשר את הדין המצורף הוא "הפקר בית דין הפקר". זאת אומרת, אמנם הרכוש שייך לאשה בגלל שהבעל הקנה לה "כל נכסיו", אלא שחכמים הפקיעו ממנה את הרכוש. רש"י לא מסביר את הסיבה לכך. ואולי זו הכוונה "אין טעם לדבר". ואולי חכמים אמדו את דעתו של הבעל שהתכוון רק למנותה אפוטרופוס. וזהו דין נקודתי!
ואולי משמע מרש"י שחכמים לא מפרשים את כוונת הבעל, שהרי כוונתו ברורה על סמך מה שכתב בפירוש "כל נכסיו", אלא חכמים "מפקירים" את רכושו למען מטרה חשובה!
אגב: דף יומי 4 ימים אחרי שבועות תשפ"ג מגילת רות: נעמי ליקטה מן ההפקר על סמך הפקר בית דין הפקר
7.1.1
אמנם ראה:
בית שמואל סימן קז ס"ק ג:
לא עשאה אלא לאפוטרופוס. זהו הלכת' בלא טעמ' שאנו מניחים השטר והולכים אחר אומד דעתינו וע' בח"ה סי' ר"צ אם היורשים גדולים הם יכולים לומר אין אנו צריכים אפוטרופוס, וכתב בח"מ על כל פנים קודם החלוקה צריכים לקבל אותה לאפוטרופוס:
ההגדרה של "הלכתא בלא טעמא" - ש"מניחים השטר והולכין אחר אומד דעתו". ה"בלא טעמא" לא מתייחס לכך שאין סיבה מוצדקת לתקנת חכמים זו.
7.2.
תוס': במקרה השני:
ובהכותב נכסיו לאשתו משום דלא שביק לבריה ויהיב לאחריני ואין דרך לעשות כן אלא לחלק לה כבוד ולמנותה אפיטרופיא
משמע קצת מדבריו, שחכמים אמדו את כוונת הבעל, שלא התכוון לנשל את ילדיו ולתת כל נכסיו לאשתו, והוא כתב "כל נכסיו" כדי לתת לה כבוד.
7.2.1
משמע מתוס' שאמנם יש סמכות לחכמים לאמוד את דעתו של הבעל על פי סברא מוגדרת, ובתנאי שחכמים נותנים נימוק גם ללשון הכתוב בשטר המתנה.
7.3
רמב"ם הלכות זכיה ומתנה פרק ו הלכה ד:
וכן הכותב כל נכסיו לאשתו בין בריא בין שכיב מרע אף על פי שקנו מידו לא עשאה אלא ד אפוטרופא על יורשיו, בין שהיו יורשי בניו ממנה או מאשה אחרת או אחיו או שאר יורשיו, ואם שייר כל שהוא בין קרקע בין מטלטלין קנתה כל שכתב לה.
בפשטות משמע קצת כדברי תוס' לעיל.
מדבריו משמע שיש כאן אומדן דעתו של הבעל! כלומר האומדן סותר את מה שכתוב בפירוש!
7.3.1
הגהות מיימוניות הלכות זכיה ומתנה פרק ו הלכה ד
[ד] בפרק מי שמת אמר מר זוטרא הני תלת מילי שוינהו רבנן כהלכתא בלא טעמא ע"כ:
7.4
חדושי הריטב"א מסכת גיטין דף יד עמוד א:
ואידך דאמר רב יהודה אמר שמואל הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפוטרופא. ודוקא כל נכסיו, ודוקא בכתיבה אבל לא בקנין אחר,
ודוקא שלא יאריך לשונו לומר הריני נותן לך כל מה שיש לי מתנה גמורה או כיוצא בזה דבכי הא ודאי קנתה, מפי רבינו.
זאת אומרת: כתיבה מפורטת שמדגישה את כוונת הנותן - מחייבת, ואי אפשר לשנותה. [ואם בכל אופן חכמים ירצו לבצע "הפקר בית דין הפקר"?]
8.
המקרה השלישי:
ואידך, דאמר רב חנניא: המשיא אשה לבנו גדול בבית - קנאו.
8.1
רש"י לא מסביר
8.2
תוס': במקרה השלישי:
ומשיא אשה לבנו כשהאב מסיר כל מה שיש לו מן הבית סמכא עליה דעתא דבן כדמפרש בפ' מי שמת (בבא בתרא דף קמד.).
אומדן כוונת האב - כפי שמודגש ברמב"ם במפורש - אבל אין בעייה בדרכי הקניין.
8.3
רמב"ם הלכות זכיה ומתנה פרק ו הלכה טו:
המשיא בנו גדול לבתולה בבית קנה הבית, והוא שיהיו נשואין י ראשונים לזה הבן, ולא השיא האב בן אחר קודם לו ולא שייר האב בזה הבית שייחד לו כלום, ודברים אלו כהלכה שאין להם כ טעם הם, ונגעו חכמים בדבר הזה מאומדן הדעת, שמרוב שמחתו ואהבתו גמר והקנהו הבית, שהרי לא שייר בה לעצמו כלום, לפיכך אם שייר שם אפילו פך אחד לא קנה הבית, ייחד לו בית וכלי בית אף על פי ששייר בבית כלי אחד לעצמו או היה לו שם אוצר וכיוצא בו, קנה כלי הבית אבל הבית לא קנה.
הרמב"ם כאן מזכיר במפורש את הביטוי "הלכתא בלא טעמא". והמיוחד בדבריו שהוא מסביר את הכלי ההלכתי שחכמים אמדו את דעתו של האבא. כלומר, אומדן דעתו גובר על המשתמע ממעשיו. [שאלה: האם ניתן ללמוד מכאן על מקרים דומים?]
הרמב"ם כאן מזכיר במפורש את הביטוי "הלכתא בלא טעמא". אבל הרי הרמב"ם מסביר במפורט כיצד יש הגיון באומדן דעת האבא. האם האבא כתב שנותן הבית?
כאן לא שייך "הפקר בית דין הפקר"!
8.4
מדוע רק בהלכה זו - מתוך 3 ההלכות - הרמב"ם מזכיר במפורש "מאומדן הדעת".
9.
השוואה בין כל 3 המקרים שנדונו בסוגיה:
תוספות הרא"ש מסכת גיטין דף יד עמוד א:
כללי:
כהלכתא בלא טעמא. פי' מה שמועיל הקנין,
9.1
במקרה הראשון:
אבל טעם טוב יש למה תקנו חכמים דתקנה גדולה היא מה שמועיל במעמד שלשתן שמעמידו אצל בעל חובו ואין צריך לטרוח לעשות קנין,
חסר הכלי ההלכתי
9.2
במקרה השני:
וכן הכותב נכסיו לאשתו לא שביק איניש לבריה ויהיב לאחריני ואין דרך לעשות כן אלא נתכוון למנותה אפוטרופא כדי שיחלקו לה כבוד,
הכלי ההלכתי: אומדן הדעת
9.3
במקרה השלישי:
ומשיא אשה לבנו בבית נמי כיון שהאב הסיר כל מה שהיה לו בבית ניכרין הדברים שדעתו היה ליתנו לבן.
אומדן דעתו שמוכח ממעשיו!
10.
"מתיבתא", ילקוט ביאורים", עמוד רלז:
אולי כסיכום:
כתבו התוספות ד"ה כהלכתא שיש טעם בכל הלכה
ובהכותב נכסיו לאשתו הטעם שמסתמא לא עוזב אדם את בניו ונותן לאחרים
ובמשיא אשה לבנו הטעם שכיון שהסיר האב כל מה שיש לו מהבית סומך הבן על כך שיהיה שלו
וכתב בדברות משה הערה קלה שאף שיש טעם להלכות מכל מקום אין זה אומדנא דמוכח שנאמר שזו סברא ברורה לקנין,
אלא רוב בני אדם נוהגים כך
ולכך הרי זה הלכה בלא טעם
ולעיל הבאנו את טעמו של התוספות בטעם שתיקנו מעמד שלשתן .
[יש אומדנא של אדם סביר ויש אומדנא שנקבעת על סמך מכלול נתוני המקרה עצמו. האם תלוי גם בכך שאחרי האומדנה ניתן להסביר את פשט לשון הכתוב בשטר!]
