הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק
ייהרג ואל יעבור בדיני ממונות
גיטין יד ע"א
סיפור מעניין שלמדנו בדף היומי השבוע עוסק בשני אמוראים שהתבקשו להביא כלי כסף שהיו מופקדים בעיר אחת, לבעל החפץ, שהיה בעיר השניה. האנשים שהפקדון היה אצלם היו אנשים אלימים מאוד, והם התעקשו (שלא כדין) להעביר את האחריות על החפץ בזמן המעבר – על השליחים. השליחים, כמובן, סירבו, כי לא רצו לקחת אחריות. ביקשו האנשים, אם כן, לקבל לידיהם בחזרה את החפץ, אך אחד האמוראים סירב, כיון שהחפץ הגיע לידיו, והוא כבר זכה בו לצורך בעליו. האמורא השני הסכים, ונראה שאף הסכים לעינויים שעינו את חברו כדי שיחזיר את הכלים לידיהם:
1. תלמוד בבלי מסכת גיטין דף יד עמוד א
ר' אחי בר' יאשיה הוה ליה איספקא דכספא בנהרדעא. אמר להו לר' דוסתאי ב"ר ינאי ולר' יוסי בר כיפר: בהדי דאתיתו אתיוה ניהלי. אזול, יהביה ניהליה. אמרי להו: נקני מינייכו, אמרי להו: לא. אמרי להו: אהדריה ניהלן, ר' דוסתאי ברבי ינאי אמר להו: אין, ר' יוסי בר כיפר אמר להו: לא. הוו קא מצערו ליה, א"ל: חזי מר היכי קא עביד! אמר להו: טב רמו ליה. כי אתו לגביה, א"ל: חזי מר, לא מיסתייה דלא סייען, אלא אמר להו נמי טב רמו ליה! א"ל: אמאי תיעבד הכי? א"ל: אותן בני אדם הן אמה וכובען אמה, ומדברין מחצייהן, ושמותיהן מבוהלין, ארדא וארטא ופילי בריש, אומרין כפותו - כופתין, אומרין הרוגו - הורגין, אילו הרגו את דוסתאי, מי נתן לינאי אבא בר כמותי! א"ל: בני אדם הללו קרובים למלכות הן? א"ל: הן. יש להן סוסים ופרדים שרצים אחריהן? א"ל: הן. א"ל: אי הכי שפיר עבדת.
כשנשאל ר' דוסתאי מדוע שיתף פעולה עם האנשים האלימים, הוא אמר שהוא פחד מהם, כיון שהיה ביכולתם להרוג אותו. האם זה מצדיק את מעשיו? האם בגלל החשש לחייו שלו מותר לו לוותר על ממונו של חברו? – לכאורה, פשוט שכן, שהרי אין דבר העומד בפני פיקוח נפש. כך נפסק גם בשולחן ערוך:
2. שולחן ערוך חושן משפט הלכות הרשאה סימן קכה סעיף א
ראובן שהיה חייב מנה לשמעון, או שהיה לו פקדון בידו, ואמר ללוי: הולך מנה זה לשמעון, אם בא לחזור וליטלו ממנו, אינו יכול, דהולך כזכי דמי ומיד כשהגיע ליד לוי זכה בשבילו לשמעון. לפיכך בין מת לוה או מלוה, יתנוהו ליורשי שמעון; ומכל מקום ראובן חייב באחריותו עד שיגיע ליד שמעון. ואם החזיר לוי המנה לראובן, והעני (ראובן) אחר כך ולא היה לו ממה לפרוע, בענין שהפסיד שמעון שלו, לוי חייב לשלם, שהוא פשע במה שהחזירו לראובן. ואם מחמת אונסו החזירו לראובן, שאיים עליו בדבר שיש בידו לעשות, עד שהוצרך להחזיר, פטור. ויש אומרים שכשהחזיר לו המנה לראובן, שניהם חייבים באחריותו עד שיגיע ליד שמעון כל חובו.
מה יהיה הדין, אם כן, אם יכריחו אדם להעיד עדות שקר, שהרי אחרת יהרגו אותו? המשנה אומרת שעדים שמעידים שהם היו אנוסים בזמן החתימה על השטר, ולכן השטר אינו תקף – נאמנים:
3. משנה מסכת כתובות פרק ב משנה ג
העדים שאמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו קטנים היינו פסולי עדות היינו הרי אלו נאמנים
אך הגמרא מנסה לומר שזו מחלוקת, ולדעת ר' מאיר הם צריכים להיהרג ולא לחתום:
4. תלמוד בבלי מסכת כתובות דף יח עמוד ב
אמר רמי בר חמא: לא שנו אלא שאמרו אנוסין היינו מחמת נפשות, אבל אמרו אנוסין היינו מחמת ממון - אין נאמנין; מאי טעמא? אין אדם משים עצמו רשע. תנו רבנן: אין נאמנים לפוסלו, דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים: נאמנים. בשלמא לרבנן - כי טעמייהו, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר, אלא לר' מאיר מ"ט? ...אמר רב חסדא, קסבר ר"מ: עדים, שאמרו להם חתמו שקר ואל תהרגו - יהרגו ואל יחתמו שקר. אמר ליה רבא: השתא אילו אתו לקמן לאמלוכי, אמרינן להו: זילו חתומו ולא תתקטלון, דאמר מר: אין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש - אלא עבודת כוכבים וגלוי עריות ושפיכות דמים בלבד, השתא דחתמו אמרינן להו אמאי חתמיתו? אלא טעמא דר"מ - כדרב הונא אמר רב, דא"ר הונא אמר רב: מודה בשטר שכתבו - אין צריך לקיימו.
לפי מסקנת הגמרא העד שאומר שהוא היה אנוס אכן נהג כדין. הסיבה שהוא אינו נאמן לפסול את השטר היא שברגע שהוא הודה שהוא חתם על השטר, השטר תקף, ואם ברצוננו לפסול את השטר צריך שני עדים לפוסלו. לפיכך, כולם מסכימים שאם מאיימים על אדם שיהרגו אותו אם לא יחתום עדות שקר, הוא צריך לחתום עדות שקר.
אבל הרמב"ן הביא פרשנים שאכן הבינו שלדברי ר' מאיר אדם צריך למסור את נפשו – וזאת במידת חסידות או אולי מעיקר הדין ע"פ הירושלמי:
5. חידושי הרמב"ן (ר' משה בן נחמן, המאה ה-13, ספרד) כתובות יט, א
הא דאמר רב חסדא קסבר רבי מאיר העדים שאמרו להם וכו', ה"ק אע"ג דקיי"ל שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש אלא עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים, מ"מ דינא הוא דליקטלו ולא יחתמו שקר ומדת חסידות היא ואי לא עבדי הכי משוו נפשייהו כרשיעי וקסבר רבי מאיר אפי' בכה"ג אין אדם משים עצמו שאינו חסיד, ורבא קשיא ליה כיון דקא מודית שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש אלא ע"ז וג"ע וש"ד ואי אתו לקמן מורינן להו למחתם, כי חתמי מנפשייהו היכי משוית להו רשעים כי היכי דנימא אין אדם משים עצמו רשע הואיל ואי אתו לאורויי מורינן להו לכתחלה שיעידו ואל יהרגו.
ואיכא דאמרי דרב חסדא אמר קסבר רבי מאיר מדינא נמי יהרגו ואל יחתמו שקר, לפי שנמצא בברייתא חיצונית: "שלשה דברים אין עומדים בפני פקוח נפש ואלו הן ע"ז וג"ע וש"ד, רבי מאיר אומר אף הגזל".
לפי זה צריך לחזור ולשאול על ר' דוסתאי כיצד הוא הסכים למסור את החפץ בחזרה לידי האנשים האלימים, ומדוע הוא לא נהג כמידת החסידות? מסביר ה'תפארת יעקב' שמידת חסידות היא לאדם באופן פרטי, אבל כאן מדובר באדם שרבים זקוקים לו:
6. תפארת יעקב (ר' יעקב גזונטהייד, המאה ה-19, פולין) גיטין יד, ב
אילו הרגו את דוסתאי מי נתן לינאי אבא בר כמותי. נראה לי לפרש לפי מה שאמרו בכתובות פ"ב טעמא דר"מ עדים שאמרו להם חתמו שקר ואל תהרגו יהרגו ואל יחתמו שקר ופי' המפרשים דמידת חסידות קאמר, אמנם נראה דהיינו דוקא במי שאין רבים צריכים לו היה יכול לעשות מדת חסידות. אבל בחכם גדול שכל הדור צריך לו לא היה יכול לעשות בנפשו מדת חסידות לחסרון דורו, וזה שאמר שלא על עצמו הוא חס רק מי יתן לאביו בן כמותו, כנ"ל:
ה'בית יוסף' דן בשאלה של אדם שהתבקש להעיד בדיני ממונות לטובת חבירו, אך לא רצה לעשות זאת, כי הוא פחד מבעל הדין האלים. הרב של אותו מקום הכריז חרם על סרבן העדות, כיון שהוא גורם נזק לחברו. אמר אותו אדם לרב: אדרבה, אתה תהיה בחרם, כי אתה מנדה אדם שלא כדין! הבית יוסף נאלץ לדון, אם כן, איזה חרם הוא החרם התקף: של העד שסירב להעיד, או של הרב שהחרים אותו. בסופו של דבר הוא פסק נגד הרב:
7. שו"ת אבקת רוכל (ר' יוסף קארו, המאה ה-16, צפת) סימן קצה
קול שועת ה"ר משה בן שושן עלתה לפנינו על האלוף כה"ר משה רוז'א ותרין דעמיה שגזרו חרם עליו להגיד עדות שיודע לאדם אחד והוא טען שאינו יכול להיותו נוגע בדבר וגם כי יש לו סכנת גוף וממון אם יגיד בדבר ולא חששו לדבריו והחרימו וה"ר משה ן' שושן השיב להם האדרבא וראינו פסקי האלופים רבני איטאלייא שפסקו שנידוהו שלא כדין והאדרבא שלו הוא כדין וחל עליהם ובקש מאתנו לחוות דעתינו בדבר.
והנה ראינו דאעיקרא דדינא פירכא ומכח שמנה טענות לא היה להם רשות לנדותו.
...הטענה השמינית שאפי' לא היה בדבר סכנת גוף אלא סכנת ממון בלבד היה מותר לכבוש עדותו אפי' אם היה ראוי להעיד ומודה ראב"ן שלא חל עליו החרם ואין אומרים לזה הפסד ממונך כדי שיזכה חברך בממון שהרי אין אדם חייב להעיד על חבירו אלא מדין גמילות חסדים כמ"ש נמקי יוסף פרק הכונס בשם הרא"ה ואין גמילות חסד שיפסיד אדם ממונו בשבילו דיותר הוא חייב להיותו חס על נכסיו מעל נכסי חבירו וכדאשכחן במשיב אבידה הילכך אפי' לראב"ן מותר לו לכבוש עדותו אפי' בראוי להעיד וכ"ש בשאינו ראוי להעיד.
לפי דבריו, לא רק שמותר להימנע מעדות כאשר יש סכנת נפשות, אלא גם בסכנת ממון מותר להימנע מלהעיד, כי כאן הוא לא גורם נזק באופן ישיר אלא רק באופן עקיף.
ואולם, ישנה סוגיה מפורסמת שממנה משמע שגם כאשר מדובר בסכנת נפשות אסור לאדם להציל את עצמו בממון חברו:
8. תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף ס עמוד ב
גדישים דשעורים דישראל הוו דהוו מטמרי פלשתים בהו, וקא מיבעיא ליה: מהו להציל עצמו בממון חבירו? שלחו ליה: אסור להציל עצמו בממון חבירו, אבל אתה מלך אתה, ומלך פורץ לעשות לו דרך ואין מוחין בידו.
דוד המלך רצה לדעת האם הוא יכול להציל את עצמו ע"י שריפת הגדיש עם הפלשתים שמתחבאים בתוכו. הבעיה של דוד היתה שכדי להרוג את הפלשתים צריך לשרוף גדיש ששייך ליהודי אחר, והשאלה היא האם יש רשות למלך לעשות זאת? תשובת הסנהדרין היתה שאילו לא היה מדובר במלך אלא באדם פשוט, אין לו שום רשות להשחית את גדישו של חברו - אפילו אם זה נועד להצלת חייו. אבל מכיון שמדובר במלך, הרי שיש לו רשות לעשות זאת, כי מלך יכול להפקיע רכוש של כל אדם, וודאי כשמדובר בהצלת חיים.
האם זה אומר שאם אני נוסע בירידה תלולה, ומגלה שאין לי בלמים (ובהנחה שאני לא המלך) - שאסור לי להתנגש במכונית חונה כדי לבלום את עצמי? כיצד זה מסתדר עם העובדה שאנחנו יודעים שכל המצוות נדחות מפני פיקוח נפש? רש"י באמת כותב כך: ויצילה - שלא ישרפוה, הואיל ואסור להציל את עצמו בממון חבירו.
רש"י פוסק, אם כן, שאסור לאדם להציל את חייו במחיר ממונו של זולתו. אך התוספות במקום מבינים שהשאלה היא רק האם צריך להחזיר את הכסף אחרי שהציל את עצמו בממון חברו:
9. תוספות מסכת בבא קמא דף ס עמוד ב
מהו להציל עצמו בממון חבירו - איבעיא ליה אי חייב לשלם כשהציל עצמו מפני פקוח נפש.
שמעתי הסבר לתוספות הזה מפי הרב מאיר שטרן, ראש ישיבה בפאסאייק ניו ג'רזי, שהסביר שהשאלה היא כזו: ברור שפיקוח נפש דוחה את כל המצוות, כולל גם מצוות גזל. השאלה היא האם מצוות גזל 'הותרה' אצל פיקוח נפש, או 'דחויה' אצל פיקוח נפש. אם היא רק דחויה, הרי שהאדם אמנם עשה משהו שמותר לו לעשות, אבל הוא בכל זאת עשה מעשה אסור, ולכן הוא צריך לשלם. אם היא הותרה, הרי שמעשה הגזל הפך להיות דבר המותר לעשותו, וממילא אין שום צורך להעניש אותו על שריפת הגדיש.
כלומר שהתוספות הבין שודאי שמותר לשרוף את הגדיש, והשאלה היא רק לגבי התשלומים לבעל הגדיש. שיטת התוספות מתיישבת עם מה שאנחנו מכירים מההלכה, אבל צריך להודות שלשון הגמרא לפי הפירוש הזה אינה כל-כך ברורה, כי לפי מה שראינו דוד התלבט האם מותר להציל עצמו בממון חבירו, ולא האם הוא צריך לשלם על הגדיש אחרי שהוא כבר עשה את זה. כך כתב הרשב"א:
10. שו"ת הרשב"א חלק ד סימן יז
שאלת: במה שכתבתי אני בפ' הכונס צאן לדיר (ס' ע"א) על ההיא דאיבעיא להו התם: מהו להציל עצמו, בממון חבירו? שאני כתבתי שם בשם התוס': דקא מבעיא ליה אם חייב לשלם. וכתבתי עוד: ונראה שפשוט בעיניהם שיכול, על מנת לשלם, ושלא מדעת הבעלים. ואתה קשיא לך: א"כ, למה שלחו לו: אסור? לשלחו ליה: מותר להציל על מנת. ועוד: דבהדיא אמרו שם אע"פ שמשלם, נקרא רשע.
מה שכתבתי נראה לי שהוא פשוט, וקרוב אני לומר שלא הייתי בכך צריך לכותבו, מרוב פשיטותו. שהרי אין לך דבר עומד בפני פקוח נפש, אלא אותן ג' המנויות. הגע עצמך: מי שהיה במדבר, ומת בצמא, ומצא קיתון מים של חבירו, ימות ואל ישתה, ואפי' על מנת לשלם? והיאך נקרא זה גזלן, והבעלים חייבין ליתן לו חנם, ולהחיותו? עד שהיה בן פטורה דורש במס' בבא מציעא (ס"ב ע"א): בשנים שהיו מהלכין בדרך, וביד אחד מהם קיתון של מים. אם שותין שניהם, מתים, ואם שותה אחד מהם, מגיע לישוב, מוטב שישתו שניהם, וימותו, ואל יראה אחד במיתת חבירו. ועד כאן לא פליג ר"ע, אלא משום דכתיב: "וחי אחיך עמך" - חייך קודמין לחיי חבירך. הא שלא במקום חיותו, חייב. וא"כ, איזה גזל יש כאן, עד שנאמר בו: אע"פ שגזלה משלם, רשע הוא? אלא ודאי: להציל עצמו ע"מ לשלם, פשיטא.
כדברי התוספות והרשב"א משמע לכאורה גם בסוגיה בסוף מסכת בבא קמא, אשר גם ממנה מוכח שאם מדובר במצב של פיקוח נפש מותר לאדם גם לפגוע בממונו של השני, וכל הדיון הוא רק האם אחרי שהוא עשה כן בהיתר - האם הוא חייב לשלם לאדם שהוא הזיק את ממונו, או שמכיון שהוא עשה כן בהיתר אי אפשר גם לתבוע ממנו תשלום על כך. וכך מובא בגמרא:
11. תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף קיז עמוד ב
ההוא גברא דהוה מפקיד ליה כסא דכספא, סליקו גנבי עילויה, שקלה יהבה להו, אתא לקמיה דרבה, פטריה. א"ל אביי: האי מציל עצמו בממון חבירו הוא! אלא אמר רב אשי: חזינן, אי איניש אמיד הוא - אדעתא דידיה אתו, ואי לא - אדעתא דכספא אתו.
ההוא גברא דהוה מפקיד גביה ארנקא דפדיון שבויים, סליקו גנבי עילויה, שקלה יהבה ניהלייהו, אתא לקמיה דרבא, פטריה. א"ל אביי: והא מציל עצמו בממון חבירו הוא! א"ל: אין לך פדיון שבויים גדול מזה.
מוכח מפה שכל הדיון הוא רק האם האדם חייב לשלם על נזקים שהוא גרם כשהוא רצה להציל את עצמו, אבל אין פה שאלה האם מותר לאדם להציל את עצמו בממון חברו.
אבל פרשנים אחרים (כדוגמת המאירי) אכן הבינו שמדובר בפיקוח נפש ובכל זאת משמע שהיה אסור לו לעשות כן.
כך אמנם הסביר הרב משה פיינשטיין:
12. אגרות משה (ר' משה פיינשטיין, המאה ה-20, ארה"ב) חלק יו"ד א סימן ריד
ומה שסובר כ"ג שרש"י סובר שאסור להציל עצמו בממון חברו אף לפיקוח נפש הוא דבר שאי אפשר לומר כלל, דכל עבירות יעבור ואל יהרג חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים, ואף גזל בכלל, כדאיתא בכתובות דף י"ט לענין לחתום עדות שקר, ומאי שנא? ...ולכן אי אפשר לומר שרש"י יסבור שאסור להציל אף לפיקוח נפש, ודברי רש"י בב"ק דף ס' צ"ע.
וצריך לומר דדוד החמיר על עצמו. ואף שאסור להחמיר על עצמו במקום פיקוח נפש דאף להסוברים ביו"ד סי' קנ"ז דמותר להחמיר הוא רק בכפיית עכו"ם אבל לא בחולה וכדומה שאינו מכפיית עכו"ם, לא קשה כלום דהא עכ"פ מוכרחין לומר שדוד החמיר ע"ע בזה דהא הוא היה רשאי מטעם מלך פורץ לעשות לו דרך וא"כ איך החמיר במקום פיקוח נפש? אלא ודאי שצריך לומר דהיה רק חשש רחוק לפקוח נפש או שהיה בטוח אשר ה' יצילהו אם יחמיר ולכן החמיר גם שלא לעבור על איסור גזל מאחר שהוא רק מטעם דחוי. זהו מה שצריך לומר בכוונת רש"י אבל לא שנאמר בדבריו מה שלא ניתן להאמר.
הרב יעקב עטלינגר בשו"ת בנין ציון, אכן הבין כפי שהבננו מרש"י שאסור לאדם להציל את עצמו בממון חברו:
13. שו"ת בנין ציון (ר' יעקב עטלינגר, המאה ה-19, גרמניה) סימן קסז
כלל גדול בתורה שאין מצוה עומדת בפני פקוח נפש חוץ מג' עבירות עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. אכן אם מותר להציל עצמו מפני פקוח נפש בממון חבירו דהיינו אם מותר לגזול ממון חבירו כדי להציל עצמו מסכנת נפש זה לא ראיתי מבואר בפוסקים ומצאנו בזה פלוגתא בין גדולי הראשונים והיא השאלה אשר שאל כבר דוד לסנהדרין.
...והנה ודאי פירוש זה של התוספות והרא"ש דחוק מאוד בלשון הגמרא דלא הוי ליה למימר "מהו להציל עצמו בממון חבירו" אלא הוה ליה למימר "מי שהציל עצמו בממון חבירו חייב לשלם או לא", רק שהוצרכו הראשונים לפרש כן כיון שאין לך דבר עומד בפני פיקוח נפש, והסנהדרין פסקו דאסור להציל עצמו. אבל דעת רש"י אינה כן דאמה דאמרינן בב"ק (דף ס') בשלמא למ"ד למקלי היינו דכתיב ויתיצב בתוך החלקה ויצילה כתב רש"י "ויצילה שלא ישרפוה הואיל ואסור להציל את עצמו בממון חבירו" עכ"ל. הרי דפשיטא ליה דאסור להציל עצמו לכתחלה דהורה שלא ישרפוה למען הציל הנפשות מיד פלשתים.
וראיתי בפרשת דרכים (דרוש י"ט) שהביא שם דברי רש"י אלה וכתב עליהם: משמע דס"ל דמה שנסתפק דוד הוא אם מותר להציל עצמו בממון חבירו והדבר הוא תימה בעיני דאיך יתכן דבמקום פקוח נפש אסור להציל עצמו בממון חבירו עכ"ל ולענ"ד יש לומר ליישוב שיטת רש"י שלא בלבד דלשון הגמרא מסייעו מה שדחוק מאוד לפי' התוספות והרא"ש כמו שכתבתי אלא דגם מסברא יש לומר כן שהרי ביומא (דף פ"ה) יליף ר"ע דפקוח נפש דוחה שבת דעבודה דוחה שבת ופקוח נפש דוחה עבודה כל שכן שדוחה שבת ע"ש והרי זה פשיטא אף שהתירה התורה לחלל שבת מפני עבודת תמידין ומוספין, מכל מקום לא התירה לגזול דאם לא מצא תמיד אלא מן הגזל לא התירה התורה להביאו דהא סתמא אמרינן להוציא את הגזול ולא מחלקינן בין מצא אחר ללא מצא אחר.
הרב עטלינגר אומר שבאמת אין היתר לגנוב אפילו בשביל פיקוח נפש, מכיון שכל הלימוד שפיקוח נפש דוחה שבת נלמד מעבודה, ועבודה עצמה לא דוחה גזל, וממילא אין מקור לכך שיהיה מותר לגנוב או להזיק בשביל להציל חיים.
להלכה נפסק בסופו של דבר שלא כדעת רש"י והראב"ד, אלא כדעת התוספות שראינו לעיל, שהשאלה לא היתה האם מותר להציל עצמו בממון חבירו, אלא האם צריך לשלם:
14. שולחן ערוך חושן משפט סימן שנט סעיף ד
אפילו הוא בסכנת מות וצריך לגזול את חבירו כדי להציל נפשו, צריך שלא יקחנו אלא על דעת לשלם
אבל יש לציין ששאלה זו יכולה להוביל למדרון חלקלק מאוד, שהרי יכול אדם לטעון ולומר שאם אין לו מה לאכול, הרי שבמקום למות מרעב הוא יגנוב אוכל. האם זה מותר? –למרבה ההפתעה שאלה זו אכן נידונה בשו"ת בית יהודה:
15. שו"ת בית יהודה חלק יו"ד סימן מז
שאלה במי שנדחקה לו השעה יותר מדאי ולא מצא מי שיפרנסנו אם מותר לגנוב ולאכול אם ימצא משום פקוח נפש או לא.
תשובה: בסנהדרין איתא דעל כל עבירות שבתורה יעבור ואל יהרג חוץ מג' עבירות ד"וחי בהם" אמרה רחמנא ולא שימות בהם. ואשכחן במי שהיה חולה של סכנה דמחללין עליו שבת דכל הזריז הרי זה משובח וכן ביום הכפורים מאכילין אותו וכן תנינן בכל מתרפאין אפי' באיסורי הנאה הרי לגבי פיקוח נפש ליכא קיום המצות, בין מצוות עשה בין מצוות לא תעשה. ואם כן, אם אדם זה היה עומד בסכנת מות של רעבון היה נראה דמותר לו לגנוב ולגזול דאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש.
אלא דיש לחלק באיסורין דעלמא או בשאר עבירות שאין שם הפסד לאחרים, אבל בכה"ג בגוזל וגונב שמפסיד ממון לחבירו אין להפסיד לזה משום חייו דקי"ל כל הגוזל את חבירו שוה פרוטה כאלו נוטל נפשו. ואחר זה מצאתי בתשובת הרא"ש הביאה הטור סימן שנ"ט דאסור להציל עצמו בממון חבירו והיינו אדעתא דליפטר מתשלומין אלא יציל עצמו וישלם כיון שעומד בסכנת נפשות דמות יע"ש ונראה דאפילו אין בידו ממה לשלם עכשיו אלא על סמך שירויח אחר זמן ואז ישלם אף זה קרוי תשלומין דאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש ועדיין יש להתיישב בדבר בס"ד.
ואולם, ישנה הערה מעניינת של המהרש"ל שלפיה אמנם מותר לאדם לגזול כדי להציל את נפשו, אבל יהיה אסור לו להורות הלכה לא נכונה – אפילו בדיני ממונות – כדי להציל את נפשו. מקור הדברים הוא במשנה:
16. משנה בבא קמא פרק ד משנה ג
שור של ישראל שנגח לשור של עובד כוכבים, פטור. ושל עובד כוכבים שנגח לשור של ישראל - בין תם בין מועד משלם נזק שלם.
הגמרא מביאה סיפור בקשר לדין הזה:
17. תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף לח, א
ת"ר: וכבר שלחה מלכות רומי שני סרדיוטות אצל חכמי ישראל למדונו תורתכם, קראו ושנו ושלשו. בשעת פטירתן, אמרו להם: דקדקנו בכל תורתכם ואמת הוא, חוץ מדבר זה שאתם אומרים: שור של ישראל שנגח שור של כנעני - פטור, של כנעני שנגח שור של ישראל, בין תם בין מועד - משלם נזק שלם, ממאי נפשך!? אי רעהו דוקא, אפילו דכנעני כי נגח דישראל ליפטר! ואי רעהו לאו דוקא, אפילו דישראל כי נגח דכנעני לחייב! ודבר זה אין אנו מודיעים אותו למלכות.
אותם שליחים נשלחו ע"י מלכות רומי ללמוד את התורה, כנראה כדי לבחון האם אין בה אפליה כנגד אומות העולם. את ההלכה הזו הם באמת לא הבינו, אבל אמרו שהם לא יספרו את זה למלכות. התוספות שואלים איך בכלל לימדו אותם תורה, והרי ההלכה היא שאסור ללמד גוי תורה!? אחת התשובות של התוספות זה שהיה זה פיקוח נפש:
18. תוספות, בבא קמא לח, א ד"ה קראו ושנו
קראו ושנו ושלשו - וא"ת והא אמרינן בחגיגה (דף יג, א) המלמד תורה לעובד כוכבים עובר בעשה, ד'מגיד דבריו ליעקב'!? ויש לומר דבע"כ עשו ע"פ דברי המושל ולא נתחייבו למסור עצמן. אי נמי עשו עצמם גרים כדאיתא בספרי דפרשה אף חובב עמים.
המהרש"ל, בים של שלמה הסיק מכאן דבר מעניין מאוד: הרי אפשר היה ללמד אותם תורה, ובכל זאת את ההלכה הזו ללמד באופן לא נכון! אלא, כותב המהרש"ל, מכאן מוכח שאפילו בדיני ממונות, שמותר לגזול משום פיקוח נפש, אסור להורות הלכה לא נכונה אפילו משום פיקוח נפש, כי זה כמו כפירה בכל התורה כולה:
19. ים של שלמה (ר' שלמה לוריא, המאה ה-16, פולין) ב"ק פרק ד אות ט
גם שמעינן מהאי ברייתא דאסור לשנות דברי תורה אף מפני הסכנה, וחייב למסור עצמו עליה. דלפי חד שינוי דתוספות שמלכות הרשעה גזרה עליהם, ולמה לא ייראו חכמים שתעליל מלכות הרשעה עליהם? הלא לא תמצא דבר קשה כזו לומר בפני האומות שאנחנו פטורים מהיזיקן והם חייבים, וכי לא היה ראוי לחוש ח"ו לכמה שמדות וחורבות דליפקו מיניה? בפרט מלכות הרשעה שכל מחשבתם רק להתגולל ולהתנפל על שונאינו, ואם כן היה להם לשנות – או שניהם חייבים או שניהם פטורים!? אלא שמע מינה שמחוייבים אנו למסור על קידוש השם, ואם ח"ו ישנה הדין הוה ככופר בתורת משה. ומסתמא איירי כגון שהשרים שאלו בפרטי על כל דין ודין: שור של ישראל שנגח לשל נכרי ושל נכרי שנגח לשל ישראל, ועל כן השיבו מחמת קידוש השם, כי לא היו יכולים בית דין לשמט את עצמם מדין זה... אבל לומר על הפטור חייב או להיפך היה ככופר בתורת משה, מה לי דיבור אחד מה לי כל התורה...
