הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
איכא דאמרי
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
גיטין כט ע"א
איכא דאמרי, א"ר יוסף: ל"ש אלא בב"ד של עובדי כוכבים, אבל בב"ד של ישראל, כיון דנפק ליה דינא לקטלא - קטלי ליה.
א"ל אביי: ב"ד של ישראל נמי אפשר דחזו ליה זכותא!
כי חזו ליה זכותא - מקמי דליגמר דינא, בתר גמר דינא תו לא חזו ליה זכותא.
לימא מסייעא ליה. כ"מ =כל מקום= שיעמדו שנים ויאמרו מעידים אנו את איש פלוני שנגמר דינו בבית דינו של פלוני, ופלוני ופלוני עדיו - ה"ז יהרג!
דלמא בורח שאני...
1.
בסוגייתנו מובא הקטע הנ"ל בלשון "איכא דאמרי" - מהלך סוגיה שונה ממהלך אותה סוגיה בעמוד הקודם.
2.
יש מחלוקת פרשנים כאיזה "מהלך" פוסקים להלכה, כמהלך הראשון או כ"איכא דאמרי" [כלשון ראשון=לישנא קמא, או כלשון אחרון=לישנא בתרא].
3.
ראה ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמודים רז-רח שמסכם את השיטות, ונביאם בקצרה:
4.
הרא"ש בדעת הרי"ף, שפסק כלישנא קמא לחומרא, משום שבסוגייתנו מובאת ברייתא שמסייעת ללשון זו.
4.1
כלומר, גם הרא"ש מסכים שככלל יש לפסוק כלישנא בתרא=כלשון אחרון, אבל אם יש ברייתא לטובת הלשון הראשון=לישנא קמא אזי יש לפסוק כמותה.
5.
לפי הר"ן שם, שכעיקרון יש להחמיר כשתי הלשונות, ושם בהערה ו, שבדאורייתא מחמירים מספק.
6.
ה"ים של שלמה", שם, שלפי הכלל הרא"ש העקרוני של הרא"ש יש לפסוק אף כאן כלישנא בתרא, והרמב"ם לא מזכיר דין מיתה בדייני ישראל לפי שאין בזמננו דיני נפשות.
7.
ושם, שמהרמב"ם מדייקים שפוסק כ"לישנא בתרא", ושם בהערה ט שהגר"א סובר שכך היא שיטתו העקרונית של הרמב"ם, לפסוק כלישנא בתרא.
7.1
רמב"ם הלכות גירושין פרק ו הלכה כט:
אבל עיר שכבשה הגייס והובקעה וספינה שאבדה בים והיוצא ליהרג מבית דין של גוים ומי שגררתו חיה או שטפו נהר או נפלה עליו מפולת נותנין עליהן חומרי חיים וחומרי מתים ואם היה גט אחד מהן ביד השליח אינו נותנו לאשתו ואם נתנו לה הרי זו ספק מגורשת, ואם נודע שמת הבעל קודם שיגיע הגט לידה אינו גט.
7.2
וכך מסביר:
מגיד משנה הלכות גירושין פרק ו הלכה כט:
[כט] אבל עיר שכבשה וכו'. שם ובגמרא שתי לשונות ביוצא ליהרג א"ר יוסף לא שנו אלא בב"ד ישראל אבל בב"ד של עכו"ם כיון דגמר דיניה לקטלא מקטל קטלי להו...
וממ"ש רבינו והיוצא ליהרג מב"ד של עכו"ם נראה שהוא סבר כלישנא בתרא ומ"מ לא כתב בבאור דין ב"ד של ישראל גם בהלכות לא כתבו אלא משנה כפשטה ובעונותינו כבר בטלו דיני נפשות מישראל. ומ"ש
8.
הרחבה בעניין של הכרעה בין שני לשונות:
את הקטע הבא כבר הבאתי בכמה מקומות:
רא"ש מסכת ראש השנה פרק ג:
8.1
שיטה א:
ובהני תרי לישני דר' יוחנן ה"ג ורב אלפס ז"ל פסקו כלישנא קמא דר' יוחנן.
וכן פסק ר"י בכל מקום דבכל תרי לישני של תורה הלך אחר המחמיר.
תמיד פוסקים בדין דאורייתא לחומרא [ובמקרה מסויים יתכן כלישנא קמא].
משמע, שאם יש בגמרא שתי לשונות הרי שנוצר ספק להלכה, וההכרעה תהיה לפי כללי ספיקות [בדאורייתא - לחומרא; בדרבנן - לקולא].
שיטה ב:
וריב"א כתב דבכל דוכתא הלכה כ"לישנא קמא" שהוא דברי המרובין. אבל איכא דאמרי היינו י"א והן מועטין.
תמיד יש לפסוק כלישנא קמא. הנחתו היא שלישנא קמא נאמרה על ידי הרבה חכמים ואילו את הלישנא בתרא אמרו חכמים מועטים, ויש להכריע לפי הרוב - כלישנא קמא.
נראה לי שהוא קובע שלישנא קמא היא כ"תנא קמא" שבהרבה משניות הלכה כמותו!
שיטה ג:
ור"י גיאות ז"ל כתב דכל היכא דאיכא תרי לישני הלכתא כלישנא בתרא
דבעל הגמרא ראה דברי מי שישרו בעיניו וסידרן באחרונה לקבוע הלכה כההיא לישנא.
הלכה תמיד כלישנא בתרא. נקודת ההנחה שלו היא, ש"עורך הגמרא"="בעל הגמרא" - רב אשי - סידר "באחרונה" את מה שהוא מכריע להלכה!
9.
השאלה היא אם כל הדיון לעיל מתאים לכל "איכא דאמרי" - סוגים שונים בש"ס.
יש "איכא דאמרי" לגבי מהלך סוגיה שלם כבסוגייתנו.
יש "איכא דאמרי" לגבי שמות חכמים.
יש "איכא דאמרי" לגבי תרוצים שונים, ודומה לביטוי "איבעית אימא".
ועוד.
