במכרי כהונה
גיטין ל ע"א
"גמ'. ואף על גב דלא אתו לידיה? אמר רב: במכרי כהונה ולויה; ושמואל אמר: במזכה להם ע"י אחרים; עולא אמר: הא מני? רבי יוסי היא, דאמר: עשו את שאינו זוכה כזוכה".
פירש רש"י: "במכרי כהונה - ...הלכך כיון דמלתא דפשיטא היא דלדידהו יהיב להו אסחי להו שאר כהני דעתייהו והוה כמאן דמטו לידייהו דהני".
והקשה הרש"ש: "וקשה לי אפילו אינן מכריו נמי אסחי דעתייהו דודאי לא יתן לאחרים כיון דהלוום עליהם. ואולי משום דהוה כיאוש שלא מדעת דלא ידעי שהלוום עליהם".
על תירוצו קשה שהיה לגמרא להוכיח מכאן שרב סובר כרבא שיאוש שלא מדעת הוי יאוש!
אלא שאותה הלוואה אינה מחייבת כלל שיתן דוקא לו, ויתכן שיתן לכהן אחר אהובו שיעבור, ויסמוך על תרומות רבות נוספות שעתיד להפריש כדי לפרוע את הלוואתו. לכן צריך להקנות את התרומה בקנין שלא יוכל לחזור בו. מה שאין כן במכרי כהונה שאינו רשאי לחזור בו.
יש שפירשו שכוונת רש"י שהפרשת התרומה הופכת אותה לממון כלל הכהנים, ועדיין צריך להקנותה לכהן המסוים. אך אילו היה רק כהן יחיד בעולם די היה בהפרשה להקנות לו את התרומה. וכמו כן הסתלקות שאר הכהנים מקנה את התרומה למכרי כהונה כבר בהפרשה.
לסברה זו קשה, גם ללא הקנאה, לבסוף בעל הבית הרי יקח את התרומה והכהן הלווה הוא שיהנה ממנה באמצעות ההלוואה ויתברר שהוא המקבל אותה. אם כן למאן דאמר יש ברירה יתברר למפרע שכבר בשעת ההפרשה אותו כהן שלווה היה "הכהן היחיד משבט הכהנים" שזוכה בתרומה, וכבר אין צורך בקנין!
ואולם אפשר לפרש שלדעת רב די במצוות ההפרשה ואין כלל מצווה להקנות לכהן. ורק משום שזכות הבעלים לחלק לכהן שיחפוץ צריך הוא לממש את זכותו כדי שהכהן יוכל להנות, שאם לא כן הריהו כמי שהקנה את התרומה לכהן אך נועל אותה בפניו. והוא הדין במלוה מעות לכהן בעלמא, שמא יחזור בו כנ"ל. ואילו במכרי כהונה כבר נעשה הבירור ואין צורך בהקנאה ממש.
