הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
מי אמר את ה"והלכתא"?
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
גיטין נב ע"ב
עמרם צבעא אפוטרופא דיתמי הוה,
אתו קרובים לקמיה דרב נחמן, אמרי ליה: קא לביש ומכסי מיתמי!
אמר להו: כי היכי דלישתמען מיליה.
קאכיל ושתי מדידהו, ולא אמוד!
אימור מציאה אשכח.
והא קא מפסיד!
אמר להו: אייתו לי סהדי דמפסיד ואיסלקיניה,
דאמר רב הונא חברין משמיה דרב: אפוטרופוס דמפסיד מסלקינן ליה.
דאיתמר: אפוטרופא דמפסיד,
רב הונא אמר רב: מסלקינן ליה,
דבי רבי שילא אמרי: לא מסלקינן ליה.
והלכתא: מסלקינן ליה.
מבנה הסוגיה
1.
עמרם צבעא אפוטרופא דיתמי הוה,
אתו קרובים לקמיה דרב נחמן, אמרי ליה: קא לביש ומכסי מיתמי!
אמר להו: כי היכי דלישתמען מיליה.
פסק ראשון של רב נחמן: מותר לאפוטרופוס לקנות לעצמו בגדים מכספי היתומים.
2.
פסק שני של רב נחמן:
קאכיל ושתי מדידהו, ולא אמוד!
אימור מציאה אשכח.
והא קא מפסיד!
אמר להו: אייתו לי סהדי דמפסיד ואיסלקיניה,
דאמר רב הונא חברין משמיה דרב: אפוטרופוס דמפסיד מסלקינן ליה.
אסור לאפוטרופוס לאכול ולשתות מכספי היתומים!
בפשטות, רב נחמן עצמו מצטט את המחלוקת בין רב לדבי רבי שילא.
3.
מחלוקת בעניין הנ"ל:
דאיתמר: אפוטרופא דמפסיד,
רב הונא אמר רב: מסלקינן ליה,
דבי רבי שילא אמרי: לא מסלקינן ליה.
מ"דבי רבי שילא" משמע שמותר [בדיעבד?] לאפוטרופוס לאכול ולשתות מכספי יתומים.
3.1
רב נחמן פסק כ"רב הונא אמר רב".
4.
והלכתא: מסלקינן ליה.
קשה: הרי גם ללא ה"והלכתא" וגם ללא פסק דינו של רב נחמן צריך היה לפסוק כרב נגד דבי רבי שילא.
4.1
תנאים ואמוראים - ביוגרפיות: תולדותיו של רבי שילא
רבי שילא -
תנא בדור השלישי. מינוהו שופט על פי הקיסר. מסופר שנעשו לו נסים לאחר שהלשינו עליו (ברכות דף נ"ח ע"א), ואליהו בא להצילו (שם). רבן שמעון בן גמליאל (אבי רבי) מסר משמו (תוספתא כלים פ"ד ט').
אם מדובר בסוגייתנו בחכמים מתקופת התנאים הרי שיש לפסוק כרב האמורא שרשאי להכריע נגד תנאים.
4.2
ואם מדובר ברבי שילא האמורא - שחי בימי רב - גם אז צריך לפסוק כרב שהיה "גדול" ממנו.
4.3
וגם בגלל שרב נחמן פסק כרב יש לפסוק כמותו, וחוזרת השאלה - לעיל בסעיף 4 - מה מוסיפה לנו ה"והלכתא".
ראה ב"רבנן סבוראי" לרב זיני, עמוד 128, שה"והלכתא" מיותר!
4.4
ואולי יש לומר שאת ה"והלכתא" בסוגייתנו אמר רב נחמן עצמו!
5.
רמב"ם הלכות נחלות פרק י הלכה ז:
בית דין שהעמידו אפוטרופוס ושמעו עליו שהוא אוכל ושותה ומוציא הוצאות יתר מדבר שהיה אמוד בו יש להן לחוש לו שמא מנכסי יתומים הוא אוכל ומסלקין אותו ומעמידין אחר,
אבל אם מנהו אבי יתומים אין מסלקין אותו שמא מציאה מצא, אבל אם באו עדים שהוא מפסיד נכסי יתומים מסלקין אותו וכבר הסכימו ז הגאונים שמשביעין אותו הואיל ומפסיד, והוא הדין לאפוטרופוס שמנהו אבי יתומים והיתה שמועתו טובה והיה ישר ורודף מצות וחזר להיות זולל וסובא והולך בדרכי החשד או שפרץ בנדרים ובאבק גזל בית דין חייבים לסלק אותו ולהשביעו, ולמנות להן אפוטרופוס כשר,
וכל הדברים האלו כפי מה שיראה לדיין שכל בית דין ובית דין הוא אביהן של יתומים.
בפשטות הרמב"ם בתחילת ההלכה פוסק כרב נחמן בסוגייתנו.
5.1
ונראה לי לומר דבר "חידוש": לפי הסיפא בדברי הרמב"ם - "כפי מה שיראה לדיין..." - ניתן להסביר שרב נחמן אמר בסוגייתנו "והלכתא" - לעיל בסעיף 4.4 - כדי לפסוק במקרה שבא לפניו הלכה למעשה על פי הכלל "כפי מה שיראה לדיין"!
