הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"קטן אוכל נבלות" - בידים
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
גיטין נה ע"א
ועל קטנה בת ישראל. ואילו חרשת לא אכלה, מ"ט?
גזירה שמא יאכיל חרש בחרשת.
וליכול, קטן אוכל נבלות הוא!
גזרה שמא יאכיל חרש בפיקחת.
ולאכול בתרומה דרבנן!
גזירה שמא אתי לאכולי בתרומה דאורייתא.
1.
רמב"ם הלכות תרומות פרק ו הלכה ד:
חרשת ושוטה שנשאת לכהן אינה אוכלת בתרומה אפילו השיאה אביה גזירה שמא ישא חרש כהן חרשת ויאכילנה, לפיכך גזרו שלא תאכל חרשת בת ישראל כלל.
הרמב"ם מביא רק את הגזירה הראשונה בגמרא ולא את המסקנה
1.1
כסף משנה הלכות תרומות פרק ו הלכה ד:
[ד] חרשת ושוטה וכו'. בריש פרק חרש (דף קי"ב:) ומיהו קשה דהא מקשינן עלה וליכול קטן אוכל נבילות הוא גזירה שמא יאכיל חרש בפקחת בתרומה דאורייתא ויש לתמוה למה כתב רבינו דלא כמסקנא:
שאלה כבסעיף 1 לעיל.
2.
מעשה רקח הלכות תרומות פרק ו הלכה ד:
... ובמסקנא דגמרא הגזרה היא משום שמא יאכיל חרש בפקחת בתרומה דרבנן אטו תרומה דאורייתא
וכבר נתעורר בזה מרן ז"ל ולא תירץ כלום.
אך אפשר עם מ"ש הרשב"א ז"ל שם דגזרות קשורות זו בזו הן וכו' עיין עליו וכן כתב רש"י ז"ל
הוא מיישב את שאלת ה"כסף משנה" - לעיל בסעיף 1.1 - בפשטות: הרמב"ם מזכיר רק גזירה אחת אבל כוונת הרמב"ם לכל שרשרת הגזירות בגמרא שכולן אותו עניין.
2.1
ויש לומר, שלפי הסברו מיושבת שאלה שיש לעורר, שהרי הכלל הוא שאין גוזרים גזירה לגזירה, אבל לפי הסברו הכל גזירה אחת "גדולה".
3.
והוא מוסיף:
עוד אפשר באופן אחר ע"פ דברי רבינו דכי מקשו בגמרא וליכול קטן אוכל נבלות הוא דהא לאו קושיא היא דהכא בידים היא
הוא מעיר שקושיית הגמרא - וליכול, קטן אוכל נבלות הוא! - על הגזירה הראשונה איננה לפי ההלכה [ההלכה נקבעה בסוגיות אחרות בש"ס], מכיוון שכאן מדובר שיש חשש שהקטן יאכיל בידיו [פעולה אקטיוית ולא פסיבית] חרשת, ובמקרה כזה לא תקף הכלל ש"קטן אוכל נבלות" ולא מונעים ממנו.
.
ולכן הרמב"ם מתייחס רק לגזירה הראשונה בגמרא.
3.1
ולפי שיטתו השיבו גזרה שמא יאכיל חרש בפקחת
ולכך לא קאמר אלא להורות דאין חוזר בו מתירוצו הראשון ולשיטת רבינו דאפי' בקידשה אביה אתי שפיר טפי ודו"ק:
הגמרא הביאה את הגזירה האחרונה - שיש חשש לאיסור דאורייתא - כדי ליישב את משנתנו גם לפי מי שסובר - לא נפסק כך להלכה - ש"קטן אוכל נבלות" אף באופן אקטיוי - שמאכלין אותו נבלות.
אבל אין בהסבר זה של הגמרא כדי לבטל את נכונות הגזירה הראשונה, שהיא הבסיסית. ואותה מביא הרמב"ם.
