מדוע לא הקריבו את קרבן הקיסר? / הרב עקיבא כהנא

פורסם בעלון השבועי חמדת ימים - ארץ חמדה

גיטין נו ע"א

בגמרא (גיטין נו) מובא המעשה אודות קמצא ובר קמצא שבגללם חרב הבית. בסופו של עניין בר קמצא הציע לקיסר לבדוק אם היהודים מרדו בו, על ידי זה משלח קרבן.

הוא הטיל בקרבן מום ב'דוקין שבעין' או ב'ניב שפתים', מום שאצל הגויים אינו נחשב למום, אך אצל היהודים כן, וכך הכניס את היהודים למלכוד.

הגמרא במסכת עבודה זרה (ה, ב) למדה מפסוקים שאין לבני נח להביא לרבן לה' בהמה שהיא מחוסרת איבר כלשהו. ומסביר רש"י (בסוגיא בגיטין ד"ה הוי מומא) שזאת כוונת הגמרא ש'לדידהו לא הוי מומא' כלומר, שכשהם מקריבים בבמה לשם שמיים, אין בבהמה כזו פסול.

במשנה בזבחים (פד, א) מובא שלדעת רבי עקיבא אם העלו בעלי מומים למזבח לא מורידים אותם כי חל עליהם הכלל ש'כיון שעלה לא ירד'. בגמרא (זבחים פה, ב) מובא בשם רבי יוחנן שרבי עקיבא הכשיר בעלי מומין, רק במקרה שהמום הוא בדוקין שבעין, כיון שהוא כשר בעוף (ובמקרה שהמום היה לפני ההקדש). ותוספות (זבחים עז, ב ד"ה היכא) הקשה מדוע רבי יוחנן לא דיבר על מום גם בניב שפתיים, כמו שמופיע בגמרא שלנו (גיטין), וכמו כן הוא הקשה מדוע בר קמצא לא הטיל מום במקום אחר, שהרי כל עוד לא חסר אבר, הקרבן כשר להקרבה לה', לבני נח.

שפת אמת (זבחים עז, ב) פירש שכוונת הגמרא היא שהגויים לא חושבים שזה מום, לא בגלל שהם יכולים להקריב כך בבמה, כי אם כך היה יכול להטיל מום במקום אחר, כמו שכתבו תוספות, אלא בגלל שלא ניתן להוכיח לגוים שדבר זה אסור, שהרי המום לא מפורש בתורה. לעומתו ה'גרש ירחים' (רבי אריה לייב צינץ) כתב שוודאי אם היו מודיעים למלך שלא מקריבים את קרבנו בגלל שאסור להם, המלך היה מקבל טיעון זה, אלא שהיה הורג את בר קמצא, וזו טענת רבי זכריה ש'יאמרו מטיל מום בקדשים יהרג' כלומר, שמותר למסור אותו להריגה.

המהר"ל (נצח ישראל פרק ה) כתב שהסיבה שהוא הטיל מום דווקא במקומות אלו, היא בגלל שהם מסמלים כוח הדיבור וכוח הראייה שהם שני כוחות חשובים באדם. עצם זה שהיהודים אומרים לקיסר שיש מומים שגוים יכולים להקריב ויהודים לא, זה מראה שהיהודים סוברים שהם טובים ממנו. לכן הם לא יכלו להסביר לקיסר שהם אינם יכולים לקבל את הקרבן מהסיבה הזו שיש בו מום. והמהרש"א (על הסוגיא בגיטין) כתב שהטיל דווקא מום בפה כי רצה להראות להם שציערו אותו בפיהם, ולפי הסובר שהטיל מום בעין, רצה להראות להם שבגלל צרות עיניהם נחרב הבית.

סיכום:
לדעת רש"י, הקיסר חשב שמותר להקריב את הבהמה, מכיוון שלגוים מותר להקריב כל עוד לא חסר איבר לבהמה. תוספות שאל שלפי זה היה יכול בר קמצא להטיל מום במקום אחר כל שלא חיסר איבר, ולכן השפת אמת מפרש שיש לפרש שלא ניתן להוכיח לגוים שזה מום. אמנם יש הסוברים שלא רצו להודיע לקיסר על מנת שלא יהרוג את בר קמצא. כמו כן המהר"ל והמהרש"א ביארו שלמקום המום, הייתה משמעות סמלית.