|
טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בריה קלה יש לי בעולמי ויתוש שמה – יתוש
|
 |
 |
|
|
כוליסטה (נקבה) - אחד ממיני היתושים השכיחים ביותר בישראל |
יבחוש צילם: Alvesgaspar |
הרחבה
זהותו של היתוש
רמזים לזהותו של היתוש נוכל לקבל מכמה מקורות בספרות חז"ל. בתוספתא (סנהדרין, צוקרמאנדל, פ"ח) העוסקת בבריאתו של אדם הראשון מצאנו: "... דבר אחר למה נברא באחרונה שלא תזוח דעתו עליו אומרים לו יתוש קדמך במעשה בראשית. דבר אחר כדי שיכנס למצוה מיד". ממדרש זה משתמע שהיתוש הוא בעל חיים פחות ערך באופן קיצוני. בבראשית רבה (וילנא, בראשית פרשה י ז'): "רבנן אמרי: אפילו דברים שאתה רואה אותן שהן יתירה בעולם כגון זבובין ופרעושין ויתושין, אף הן בכלל ברייתו של עולם הן, ובכל הקדוש ברוך הוא עושה שליחותו, אפי' ע"י נחש, אפי' ע"י יתוש, אפי' ע"י צפרדע וכו'".
ייתכן ובאותה משמעות הוא הובא בברייתא (עבודה זרה, כו ע"ב): "מיתיבי: אכל פרעוש אחד או יתוש אחד הרי זה מומר". הברייתא מחדשת שאוכל שקצים ורמשים הרי הוא מומר גם אם מדובר במינים קטנים מאד שאינם נאכלים על ידי האדם. חידוש דומה מצאנו בגמרא בשבת (קו ע"ב): "תנו רבנן: הצד חגבין, גזין, צרעין ויתושין בשבת - חייב, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: כל שבמינו ניצוד חייב, וכל שאין במינו ניצוד פטור". גם כאן היתושים משמשים כאמצעי להדגיש שחיוב צידה לר"מ איננו תלוי בערכו של בעל החיים הניצוד.
בילקוט שמעוני (ואתחנן, רמז תתלז) אנו לומדים: "... דבר אחר ואהבת את ה' אלהיך אהבהו על הבריות כאברהם אביך שנאמר ואת הנפש אשר עשו בחרן. והלא אם מתכנסין כל באי העולם לבראות יתוש אחד ולזרוק בו נשמה אינן יכולין, ומה ת"ל ואת הנפש אשר עשו בחרן? אלא מלמד שהיה אברהם אבינו מגיירן ומכניסן תחת כנפי השכינה וכו'". גם כאן משמש היתוש כסמל לבריה קטנה, שאפילו כמוה, אין האדם יכול לברוא.
הגמרא בסוגייתנו מספרת על עונשו של טיטוס: "... בא יתוש ונכנס בחוטמו, ונקר במוחו שבע שנים. יומא חד הוה קא חליף אבבא דבי נפחא, שמע קל ארזפתא אישתיק, אמר: איכא תקנתא. כל יומא מייתו נפחא ומחו קמיה, לנכרי יהיב ליה ארבע זוזי, לישראל אמר ליה: מיסתייך דקא חזית בסנאך. עד תלתין יומין עבד הכי, מכאן ואילך כיון דדש דש"(1). על פי התאור בגמרא קול המקבת השתיק את היתוש ואם כן נוכל להסיק שהוא בעל חיים קטן המשמיע קולות מטרידים ואולי הכוונה לזמזום הבלתי נסבל של חרק זה. פירוש רש"י רומז יותר לכיוון של זבובאים קטנים הדומים ליתוש: "יתושין - נכנסין בעיניו ובחוטמו" (תענית, שם). תאור זה מתאים לברחש אך לא ליתושים.
הברייתא המובאת במסכת תענית (יד ע"א) מציינת את היתושים כסוג פורענות מבלי לפרש מה נזקם. "... והתניא: ושאר כל מיני פורענויות המתרגשות, כגון חיכוך, חגב, זבוב, וצירעה, ויתושין, ושילוח נחשים ועקרבים לא היו מתריעין אלא צועקין. מדצעקה בפה התרעה בשופרות!". הנזק היה ידוע כמו גם נזקם של שאר החרקים שנמנו יחד איתם (חגב, זבוב, וצירעה). על נזקם של היתושים ניתן ללמוד מהמדרש (בראשית רבה, וילנא, בראשית כ ח'): " ... אשר צויתיך לאמר. מהו לאמר? להזהיר את הבהמה ואת החיה ואת העופות. לא דייך שלא הזהרת אותן אלא שנתת להן ואכלו, ארורה האדמה בעבורך שתהא מעלה לך דברים ארורים כגון יתושין, ופרעושין, וזבובים וכו'". הנזק שגורמים היתושים הוא בביתו של האדם: "א"ר ברכיה: אויביו גם אויביו, לרבות מזיקי ביתו, כגון יתושים ופרעושים וזבובים וכו'" (שם, וירא פרשה נ"ד). עקיצות יתושים נחשבות "מצטער" לעניין ישיבה בסוכה: "תני כשם שמפנין מפני הגשמים כך מפני השרב ומפני היתושין" (ירושלמי, וילנא, סוכה פ"ב). הלכה זו תומכת בזיהוי היתושים כחרקים מעופפים ומטרידים. השם יתושים שימש גם כנראה ככינוי לחרקים המתפתחים בתוך זרעי קטניות: "... האוכל את הדירה ואת הנמלה ואת הכינה שבתבואה חייב את הזיז שבעדשין ואת יתושין שבכליסין ואת התולעין שבתמרים ושבגרוגרות פטור פרשו וחזרו חייב וכו'" (תוספתא, תרומות, ליברמן, פ"ז הלכה י"א).
במסכת שבת (עז ע"ב) מובאות שתי מימרות שאינן ברורות לי: "אמר רב יהודה אמר רב: כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו לא ברא דבר אחד לבטלה. ברא שבלול לכתית, ברא זבוב לצירעה, יתוש לנחש, ונחש לחפפית, וסממית לעקרב ... תנו רבנן: חמשה אימות הן, אימת חלש על גבור: אימת מפגיע על ארי, אימת יתוש על הפיל, אימת סממית על העקרב וכו'". רב מונה רשימה של "תרופות" או פתרונות לסדרה של מצבים בעיתיים ובעיקר לנזק שנגרם על ידי בעלי חיים ארסיים. הזבוב הוא תרופה לעקיצת צרעה והיתוש הוא תרופה להכשת נחש כפי שפירש הריטב"א: "יתוש - לנשיכת נחש". בהמשך מתואר היתוש כאיום לפיל. מפרש רש"י: "יתוש - נכנס לפיל בחוטמו, וכן סממית לעקרב נכנס לו באזנו". הכניסה לחוטם הפיל מזכירה לנו את היתוש שנכנס לחוטמו של טיטוס.
ערוב = יתושים וזבובים
בדרך כלל אנו מפרשים את המכה הרביעית שלקו המצרים – ערוב – כערבוביה של טורפים גדולים כאריות ונמרים. פירוש זה קנה שביתה במדרשים וכך פירש גם יוספוס פלביוס. מ. דור מביא את תרגומו של עקילס ותרגומים ארמיים שפירשו שהערוב הוא ערבוביה של יתושים וזבובים. לדעתו המכות שנגרמו על ידי בעלי חיים התאפיינו בפלישות המוניות של בעלי חיים קטנים כמו הצפרדעים, הכינים והארבה ואין זה מתקבל על הדעת שמכת הערוב נגרמה מטורפים גדולים שאינם מופיעים בהמונים גדולים. מ. דור מצביע על התקבולת בין הכינים והערוב בפסוק בתהילים (קה ל"ג): "אמר ויבא ערב כנים בכל גבולם".
הערוב הוא המכה היחידה שנאמר עליה שתהייה באדם ובבתים. הזבובים מטרידים את האדם כאשר הם מתקהלים על מזונו ולכן העובדה שלא נראו זבובים בבית המטבחיים (אבות, פ"ה מ"ה) נחשבה לנס. חטאו של שר המשקים היה בכך שנמצא זבוב ביין שהגיש לפרעה. מאידך גיסא, מינים רבים של זבובים ויתושים החיים במצרים הפריעו לאדם בעקיצתם. מינים אלו נמשכים לאדם ולא למזון. מכת הערוב שכללה מינים שחדרו למטבח ומינים שעקצו את האדם תוארה היטב בפסוק: "כִּי אִם אֵינְךָ מְשַׁלֵּחַ אֶת עַמִּי הִנְנִי מַשְׁלִיחַ בְּךָ וּבַעֲבָדֶיךָ וּבְעַמְּךָ וּבְבָתֶּיךָ אֶת הֶעָרב וּמָלְאוּ בָּתֵּי מִצְרַיִם אֶת הֶעָרב וְגַם הָאֲדָמָה אֲשֶׁר הֵם עָלֶיהָ" (שמות, ח י"ז). הטורפים הגדולים אינם נכנסים לבתים אלא פוגעים באדם ובבהמות בשדות. יש להניח שהקדמונים לא הבחינו בין זבוב הבית המגיע למזון לבין מין דומה לו למשל זבוב השוקיים שעקיצותיו מכאיבות מאד.
יתוש = בקי
היתוש מוזכר לעיתים בשם נוסף - בקי. לזהותו של ה"בקי" מביא הערוך (ערך "בק") שני פירושים: "י"א פשפש בלשון ערבי בק ונמצאות במטות ובמחצלאות ששוכבין בהן בני אדם ובספינות ובכל מקומות. וי"מ זבובים קטנים". קרוב לוודאי שלפירוש השני זבובים קטנים הם למעשה יתושים. את שם זה מצאנו למשל בגמרא בשבת (עז ע"ב): "מאי טעמא תורא אריכא גנובתיה? - משום דדייר באגמי, ובעי לכרכושי בקי"(2). מפרש שם רש"י: "ובעי לכרכושי בקי - להבריח היתושין". הריטב"א מפרש באופן שונה מעט: "משום דדייר ביני אגמי - ויש שם זבובים ובעי לכרכושי בזנבו, באקי. פירוש זבובים, לפיכך תורא אריכא גנובתיה". למעשה ייתכן שאין כאן מחלוקת בזיהוי משום שהיתושים נכללים בסדרת הזבובאים. רבים מהיתושים דמויי זבובים קטנים וסביר שבעת העתיקה לא הבחינו בין המינים. ניתן להניח שכל הזבובאים העוקצים, שבחלק ממחזור חייהם מתפתחים במים, נקראו בשם יתושים. ניתן להוסיף לרשימה זו גם את היבחושים ואת הברחש. בכל מקרה ברור שהבקי הם חרקים הקשורים לנופי מים ומציקים לבהמות.
תאור נוסף של הבקי כקשורים לנופי מים וכעוקצים אנו מוצאים בחולין (נח ע"ב) אלא שמשם ניתן ללמוד על תכונות נוספות של היתושים והן מציצת דם ואורך חיים קצר: "אמר רב: לית בקא בר יומא, ולית דידבא בת שתא. אמר ליה רב פפא לאביי: והא אמרי אינשי, שב שני אימרא בקתא מבקא, דאמרה ליה, חזיתיה לבר מחוזא דסחא במיא, וסליק ואיכרך בסדינין, ואותיבת עליה ומצת מיניה, ולא הודעת לי! א"ל: וליטעמיך הא דאמרי אינשי, שיתין מני פרזלא תלו ליה לבקא בקורנסיה, מי איכא איהו גופיה כמה הוי? אלא במני דידהו, הכא נמי בשני דידהו" (3). כאן מפרש רש"י: "בקא - מין זבוב צינצ"א והיא נושכת כצרעה". דידבא – זבוב". גם מהסתירה לכאורה בין פירושיו נוכל להסיק שהיתושים נקראו זבובים. האבחנה היא כנראה בין מיני זבובאים עוקצים שנקראו גם יתושים לבין מינים שאינם עוקצים שנקראו זבובים. בסוכה (כו, ע"א) מתוארת שיטת ההתגוננות מפני חרקים אלו: "רב שרא לרב אחא ברדלא למגנא בכילתא בסוכה משום בקי". שם מפרש רש"י: "משום בקי - צינצל"ש". לדעת הרב קאהוט בערוך השלם (ערך "בק") צינצל"ש זהה לצינצ"א והכוונה ל- zenzara או zanzara שהוא "יתוש" באיטלקית.
לאור הסוגיות המתארות את הבקי כשוכן ליד מקווי מים הזיהוי שלו כפשפש (הפירוש הראשון בערוך) נראה סביר פחות משום שהפשפשים אינם חיים במים. קושי נוסף הוא השימוש בכילה על מנת להתגונן מפניהם. כילה יעילה בהגנה מפני חרקים מעופפים אך לא מפני חרקים הנעים על פני הקרקע כפשפשים.
(1) פירוש: עוד מסופר בטיטוס: כשנסע בים עָמַד עָלָיו נַחְשׁוֹל (גל) שֶׁבַּיָּם לְטוֹבְעוֹ, אָמַר טיטוס: כִּמְדוּמֶּה אֲנִי שֶׁאֱלֹהֵיהֶם שֶׁל אֵלּוּ, שׁל ישׂראל, אֵין גְּבוּרָתוֹ אֶלָּא בַּמַּיִם, בָּא פַּרְעה עליהם טִבְּעוֹ בַּמַּיִם, בָּא סִיסְרָא טִבְּעוֹ בַּמַּיִם, אַף הוּא עוֹמֵד עָלַי לְטוֹבְעֵנִי בַּמַּיִם. אִם גִבּוֹר הוּא יַעֲלֶה לַיַּבָּשָׁה וְיַעֲשֶׂה עִמִּי מִלְחָמָה! יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לוֹ: רָשָׁע בֶּן רָשָׁע בֶּן בְּנוֹ שֶׁל עֵשָׂו הָרָשָׁע, שאתה מצאצאיו שנוהג כמותו, בְּרִיָּה קַלָּה יֵשׁ לִי בְּעוֹלָמִי וְיַתּוּשׁ שְׁמָהּ, ומסבירים: אַמַּאי קָרֵי [מדוע קוראים] לָהּ "בְּרִיָּה קַלָּה"? דְּמַעַלְנָא אִית [שכניסה, לאכול, יש] לָהּ, וּמַפַּקְנָא לֵית [והוצאה אין] לָהּ, אינה מוציאה רעי. עֲלֵה לַיַּבָּשָׁה וְתַעֲשֶׂה עִמָּהּ מִלְחָמָה. עָלָה לַיַּבָּשָׁה, בָּא יַתּוּשׁ וְנִכְנַס בְּחוֹטְמוֹ, וְנִקֵּר בְּמוֹחוֹ שֶׁבַע שָׁנִים והיה טיטוס סובל יסורים. יוֹמָא חַד הֲוָה קָא חָלֵיף אַבָּבָא דְּבֵי נַפָּחָא [יום אחד עבר על פתח של בית הנפח], שָׁמַע היתוש קַל אַרְזַפְתָּא [את קול המקבת], אִישְׁתִּיק [השתתק] ונח היתוש, אָמַר טיטוס: אִיכָּא תַּקַּנְתָּא [יש תקנה] לכאבי. כָּל יוֹמָא מַיְיתוּ נַפָּחָא וּמָחוּ קַמֵּיהּ [כל יום היו מביאים נפח והיו מכים לפניו], לְנפח גּוֹי יָהֵיב לֵיהּ אַרְבַּע זוּזֵי [היה נותן לו ארבעה דינרים] בשכרו, ולְנפח יִשְׂרָאֵל אָמַר לֵיהּ [היה אומר לו]: מִיסְתַּיִיךְ דְּקָא חָזֵית בְּסַנְאָךְ [דייך שאתה רואה בשונאך] שהוא מתייסר כך. עַד תְּלָתִין יוֹמִין עֲבַד הָכִי [שלושים יום עשה כך] והועיל לו, מִכָּאן וְאֵילָךְ כֵּיוָן דְּדָשׁ, דָּשׁ [שהתרגל היתוש, התרגל] והמשיך לנקר בו, ולא הועילו עוד ההכאות של הנפחים.
(2) פירוש: מַאי טַעְמָא תּוֹרָא אֲרִיכָא גְנוּבְתֵּיהּ [מה טעם השור זנבו ארוך]? והסביר לו: מִשּׁוּם דְּדָיֵיר בְּאָגְמֵי, וּבָעֵי לְכַרְכּוֹשִׁי בָּקִי [שהוא דר באחו וצריך לגרש זבובים עוקצים].
(3) פירוש: אמר רב: לית בקא בר יומא [אין יתוש בן יום], שאינו חי יותר מכך. ולית דידבא בת שתא [ואין זבוב בן שנה]. אמר ליה [לו] רב פפא לאביי: והא אמרי אינשי [והרי אומרים אנשים], כפתגם עממי: שב שני אימרא בקתא מבקא [שבע שנים מרדה היתושה ביתוש], ומדוע? דאמרה ליה [שאמרה לו]: חזיתיה לבר [ראיתי את בן העיר] מחוזא דסחא במיא [ששחה במים], וסליק ואיכרך [ועלה והתעטף] בסדינין, ואותיבת עליה ומצת מיניה [וישבת עליו ומצצת דם ממנו], ולא הודעת לי [ולא הודעת לי], הרי שיצורים שאין בהם עצם מתקיימים לפחות שבע שנים! אמר ליה [לו] אביי: וליטעמיך [ולטעמך, לשיטתך], הא דאמרי אינשי [מה שאומרים אנשים] כפתגם עממי: שיתין מני פרזלא תלו ליה לבקא בקורנסיה [משקל ששים מטבעות מנה, מאה דינרים, ברזל תלויים לו ליתוש בקורנסו], כלומר, באבר שהוא עוקץ בו, לומר שעקיצתו קשה, מי איכא [האם ישנו, שייך דבר כזה]? והרי איהו גופיה כמה הוי [הוא עצמו כמה הוא] שוקל? אלא צריכים לומר שבמני דידהו [במנים שלהם] של היתושים מדובר, הכא נמי [כך גם כן] כשהוזכרו שבע שנים — בשני דידהו [בשנים שלהם] מדובר, וממילא אין להקשות מכך.
רשימת מקורות:
אנציקלופדיה "החי והצומח בא"י" כרך 3 (עמ' 216).
מ. דור, 'החי בימי המקרא המשנה והתלמוד', תל אביב תשנ"ז, עמ' 202-203.
לעיון נוסף:
בפורטל הדף היומי: "כפתו לפני ארי פטור לפני יתושין חייב"
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל
כתב: ד"ר משה רענן © כל הזכויות שמורות (תמונות מויקיפדיה הן נחלת הכלל על פי הרשיון שניתן שם).
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.