הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
רב ובית דינו של רבי
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
גיטין נט ע"א
... רבי הושיב ב"ד ונמנו, שאם שהתה בפני סיקריקון שנים עשר חודש - כל הקודם ליקח זכה, אבל נותן לבעלים רביע בקרקע או רביע במעות
אמר רב אשי: כי תניא ההיא, לאחר שבאו מעות לידו.
אמר רב: אנא הואי במניינא דבי רבי, ומינאי דידי מנו ברישא.
והאנן תנן: דיני ממונות והטהרות והטומאות מתחילין מן הגדול, ודיני נפשות מתחילין מן הצד!
אמר רבה בריה דרבא,
ואיתימא ר' הילל בריה דר' וולס: שאני מנינא דבי רבי, דכולהו מנינייהו מן הצד הוו מתחילין.
ואמר רבה בריה דרבא, ואיתימא רבי הילל בריה דרבי וולס: מימות משה ועד רבי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד.
הערות על מבנה הסוגיה ותכניה:
1.
רבי הושיב ב"ד ונמנו, שאם שהתה בפני סיקריקון שנים עשר חודש - כל הקודם ליקח זכה, אבל נותן לבעלים רביע בקרקע או רביע במעות
במשנה לעיל בדף נה ובברייתא כאן - באותו עניין - מוזכר "רבי הושיב בית דין ונמנו" - מופע יחידאי בש"ס.
וקשה, מדוע לא מוזכר כך במפורש באף מקום אחר בש"ס.
2.
אמנם מוזכר בש"ס עניין ההכרעה על פי רוב חכמים.
ראה סיכום קצר [וראה שם בהערות על קטע זה את המקורות בש"ס]:
אנציקלופדיה תלמודית כרך ט, [הלכה] טור רמו:
"וכן היו קובעים הלכה אף בדורות שאחר בי"ד הגדול כדעת המרובים, שכשנחלקו תנאים או אמוראים היו עומדים למנין, ואמרו: הואיל ויש כאן מטמאים ויש כאן מטהרים נעמוד למנין, וכן קבעו כמה הלכות לדורות על ידי שנמנו וגמרו, או נמנו ורבו.
ולא במחלוקת בלבד, אלא אף דברים שנולד בהם ספק בהלכה היו נמנים על הדבר זקני הדור, או הבי"ד של אותו הדור.
ויש שהיו מתאספים ביום מיוחד, או יום ועד היה להם שקורים חבורה, ונמנו וגמרו אז, ובמקום מיוחד,
ויש שמתוך שרבו החכמים והתלמידים רב החידוד והפלפול ביניהם עד שלא היתה הלכה שהיתה תלויה בספק שלא פרשוה.
ויש שחכמי בית המדרש לא היו זזים משם עד שקבעו במקום מחלוקת הלכה כפלוני ואין לך פסק גדול מזה,
או שחברו כל חבורות של בית המדרש ונמנו וגמרו הלכה כפלוני.
בסוף ימי האמוראים ובזמן הגאונים היו "רבנן דסיומא" שהיו חותמים המסקנא של הגמרא להלכה,
ופעמיים בשנה, בחדשי "כלה", כשהיו מתאספים בישיבות ונושאים ונותנים בתורה, היו מעמידים דבר על בוריו והלכה לאמיתה."
3.
הקטע הנ"ל בגמרא מובא כקושיה מהברייתא על שמואל - בדף הקודם.
ורב אשי כאן מיישב את הקושייה.
אמר רב אשי: כי תניא ההיא, לאחר שבאו מעות לידו.
4.
דיון "צדדי" על מה שנאמר בברייתא לעיל.
אמר רב: אנא הואי במניינא דבי רבי, ומינאי דידי מנו ברישא.
רב מעיד על עצמו שהוא השתתף בבית דינו של רבי באירוע שעליו נאמר בברייתא - לעיל בסעיף 1 - "רבי הושיב בית דין ונמנו".
4.1
רב מציין שבאותו דיון בבית דינו של רבי הוא היה הראשון שהביע את דעתו.
5.
הגמרא מקשה:
והאנן תנן: דיני ממונות והטהרות והטומאות מתחילין מן הגדול, ודיני נפשות מתחילין מן הצד!
הרי הדיון בסוגייתנו הוא בדיני ממונות, והכלל הוא - במשנה במסכת סנהדרין - שבדיני ממונות הגדול צריך להביע את דעתו ראשון.
ורב היה צעיר ומדוע תהחילו בו?
6.
רש"י מסכת גיטין דף נט עמוד א:
ומינאי דידי מנו ברישא - ממני שאלו תחלה בשורה כשהיינו יושבין מה דעתי נוטה והוא היה בינוני לא מן הגדולים ולא מן הקטנים
ואני שמעתי שקטן שבהם היה.
רש"י סובר שרב היה "בינוני" בבית דינו של רבי, ורש"י מביא דעה אחרת שסוברת שרב היה הקטן בבית דינו של רבי.
הקושיה לעיל בסעיף 5 מתאימה לשתי הדעות ברש"י מכיוון שהדיון בבית דינו של רבי היה צריך להתחיל מהגדול - שהוא רבי עצמו!
6.1
ונראה לי להדגיש שקושיית הגמרא היא למעשה על רבי עצמו שנהג בבית דינו שלא כאמור במשנה שהוא כתב במסכת סנהדרין!
7.
תרוץ הגמרא:
אמר רבה בריה דרבא,
ואיתימא ר' הילל בריה דר' וולס: שאני מנינא דבי רבי, דכולהו מנינייהו מן הצד הוו מתחילין.
"רבה בריה דרבא" - רבה - בנו של רבא - מיישב, שבבית דינו של רבי תמיד, ובכל דיון, גם בדיני ממונות התחילו "מן הצד" - שאלו קודם את דעת הקטנים.
7.2
וקשה מאד, הרי הקושיה היתה ממשנה במסכת סנהדרין!
7.3
אלא יש לומר, שרבי רשאי לחלוק על משנה שהוא עצמו כתב! והתרוץ רק בא לחדש שרבי עשה כך באופן קבוע ולא במקרה הספציפי שבסוגייתנו.
8.
הגמרא מביאה מימרא נוספת בשם האמוראים שהוזכרו לעיל בסעיף 7.1:
ואמר רבה בריה דרבא, ואיתימא רבי הילל בריה דרבי וולס: מימות משה ועד רבי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד.
כנראה שהגמרא רוצה להסביר מדוע רבי נהג בבית דינו שלא כפי שהוא עצמו פסק במשנה במסכת סנהדרין - משום ענוותנותו, שלא יחששו בבית דינו לחלוק עליו.
9.
ראה מה שכתבתי על הסוגיה המקבילה במסכת סנהדרין דף לו ומתאים גם לסוגייתנו:
10.
בגמרא - סנהדרין דף לו:
" דיני ממונות הטמאות והטהרות כו'. אמר רב: אנא הואי במנינא דבי רבי, ומינאי דידי הוו מתחלי ברישא. - והא אנן מתחילין מן הגדול תנן! - אמר רבה בריה דרבא, ואיתימא רבי הלל בריה דרבי וולס; שאני מניינא דבי רבי, דכולהו מנינייהו מן הצד הוו מתחלי.
הגמרא עוסקת בדין המשנה שמתחיל הדיון בסנהדרין מהקטן מהדיינים, כדי שיוכל להביע דעתו ללא "פחד" מגדול הדיינים. וכך מספר רב שהיה בבית מדרשו של רבי יהודה הנשיא.
11.
מגמרא זו נלמד שהאמורא רב היה בבית מדרשו של רבי יהודה הנשיא. וייתכן שמפני עובדה זו נקבע הכלל ש"רב – תנא הוא ופליג". משנתנו מדברת על מושב בית דין, ולפי גמרתנו מוכח שלרבי יהודה הנשיא היה בית דין שכל כללי המשנה שעוסקים בדיני בית דין היו קיימים בו.
12.
מסביר המהר"ץ חיות [מובא גם ב"בית אהרן", כרך ט, עמוד שז]:
"... ותוכל עפ"ז להסיר קושי' חו"י סי' צ"ד [חוות יאיר סימן צ"ד – זהו סימן חשוב ביותר בשו"ת חוות יאיר על כללי הש"ס] דמ"ט פעם אמרו רב תנא הוא ופליג ופעם מקשה על רב מן המשנה".
הוא שואל אם רב נחשב כתנא ולכן הוא רשאי לחלוק על תנאים מדוע אם כן הגמרא, לפעמים, מקשה על רב ממקור תנאי [משנה או ברייתא] הרי רב רשאי לחלוק.
12.1
המשך דברי המהר"ץ חיות:
אבל האמת דרב היה מבי"ד של רבי,
ובאותן הענינים שהיה רב בישיבה אחת עמו, בין הסכים לדעת רבינו הקדוש בין חלק, אז ועשו הבי"ד הסכמה מוחלטת לסתור דבריו, הנה בכנון זה אין לאחר סתימת המשנה כלום, אחר שהלכות אלו נחלטו ע"י עמידה למנין,
אבל באותן ההלכות סתומות אשר נסתמו זולתו באמת יוכל לחלוק וכו'
וכן ר' וחיא אשר ג"כ מב"ד של רבי היה יכול לחלוק על סתם משנה בהלכות אלו שלא הי' במנין וכו'."
משמע מדבריו, שרק על הלכות שנקבעו בבית דינו של רבי יהודה הנשיא לא רשאי רב לחלוק וממילא גם נקבע שמהן אפשר להקשות על רב, מכיון שעמדו למנין.
אבל הלכות שנקבעו ללא החלטת בית דינו של רבי יהודה הנשיא רשאי רב לחלוק עליהן מכיון שלא עמוד למנין.
12.2
והוא ממשיך להסביר, גם שמואל וגם רבי יוחנן היו תלמידיו של רבי יהודה הנשיא ולמרות זאת לא נאמר עליהם שנחשבים כתנאים ורשאים לחלוק על תנאים. ההסבר הוא שר' יוחנן ושמואל היו צעירים ולא השתתפו בהצבעות בבית דינו של רבי יהודה הנשיא.
12.3
והוא דן גם אם רב רשאי לחלוק על "סתם משנה" שהיא בודאי "נסתמה" לפי החלטת בית דינו של רבי יהודה הנשיא.
12.4
אבל אולי כוונתו היא שרק כאשר רב עצמו השתתף בדיוני בית הדין והוחלט שלא כדעתו רק אז אין הוא [וכך גם לגבי כל מי שהשתתף בדיונים] רשאי לחלוק על החלטת בית דינו של רבי. וזה תקף גם אם הוחלט בבית הדין לקבוע שמשנה מסויימת היא "סתם משנה".
ובכל מקום שנאמר "רב תנא הוא ופליג" הכוונה היא, שרב לא השתתף בדיונים בבית הדין באותו נושא.
12.5
הרמב"ם בהקדמתו למשנה תורה סובר שר' יוחנן ושמואל היו בבית דינו של רבי יהודה הנשיא ומקשה עליו הראב"ד שלא ייתכן, שהרי אם היו מבית דינו היו רשאים גם הם לחלוק על "סתם משנה" כמו שרשאים רב ור' חייא.
12.6
וליישב את הרמב"ם נראה לי לומר: לא לכל מי שישב בית דינו של רבי יהודה הנשיא ניתנה הסמכות לחלוק על תנאים או על "סתם משנה". אלא רק לחלקם ולפי מעלתם.
12.7
לעניות דעתי ניתן להוכיח זאת מהעובדה שמסוגייתנו מוכח שרב היה מצעירי הדיינים [מחלוקת אם היה הצעיר ביותר או ה"אמצעי" במיקומו]. ואם נאמר שכל מי שהיה בבית דינו של רבי יהודה הנשיא והשתתף בקבלת ההחלטות רשאי לחלוק על תנאים, כיצד ייתכן שהש"ס "העלימם" ולא מוזכרים כלל בש"ס !!!
13.
ונראה לי לחדש ולומר: היו שתי תקופות של רב בבית דינו של רבי. בתחילה הוא היה הצעיר מכולם, ואחר כך נעשה "בינוני", כך, ששני ההסברים ברש"י לעיל בסעיף 6 נכונים.
13.1
ונוכל לומר דבר "חידוש": לפי הנ"ל נוכל להסביר שבסוגייתנו רב עבר ממעמד "צעיר" למעמד "בינוני" ולכן הוא מציין זאת בסוגייתנו! ומה שהוא מציין שהתחילו דווקא בו הכוונה היא בגלל שהוא עלה למעמד בינוני.
וזו פשרה שרבי עשה במקרה זה בין צעיר לגדול.
13.2
כמו כן יש להוסיף, שהנושא בסוגייתנו הוא תקנת חכמים ולא מדובר בפירוש לפסוק או בסברא עצמאית או בהכרעה הלכתית. ואולי בדבר כזה שלא זקוקים למסורת רבותיו, גם רב - גם אם היה צעיר - יכול היה לחוות את דעתו ראשון.
13.3
ואולי בגלל האמור לעיל בסעיפים 13.1-13.2 הביטוי בסוגייתנו "רבי הושיב ב"ד ונמנו" הוא "יחידאי" בש"ס - ראה לעיל בסעיף 1.
14.
ועדיין יש לעיין בכל הנ"ל.
