מינוי שליח שלא בפניו
גיטין סו ע"ב - סז ע"א
"ומי מודה רבי יוסי באומר אמרו? והתנן: כתב סופר ועד - כשר, ואמר רבי ירמיה: חתם סופר שנינו, ואמר רב חסדא: מתני' מני? רבי יוסי היא, דאמר: מילי לא מימסרן לשליח (רש"י: הלכך אין אדם חותם בגט אא"כ שמע מפי עצמו לפי שאין השליח רשאי לומר לעדים חתמו בגט פלוני ומשום הכי ליכא למיחש הכא שמא הבעל לא צוה שיחתום אלא לשלוחו צוה שיאמר לסופר זה לכתוב ולאחרים לחתום והשליח חשש שמא יתבייש הסופר לומר אין מקבלין אותו בעד ומתוך חששא זו צוה לסופר לחתום ומהכא שמעינן דבאומר אמרו נמי פליג רבי יוסי דאי סלקא דעתין מודי ביה היכי מכשר חתימת סופר בגט נפיק מינה חורבא כו'); ואי סלקא דעתך מודה רבי יוסי באומר אמרו, נפיק מינה חורבה, דזימנין דאמר להו לשנים אמרו לסופר ויכתוב ולפלוני ופלוני ויחתמו, ומשום כיסופא דסופר חיישי ומחתמי חד מהנך סהדי וסופר בהדייהו, ובעל לא אמר הכי! כיון דאמר מר: כשר ולא תעשה כן בישראל, לא שכיח. וליחוש דילמא אמר להו לבי תרי אמרו לסופר ויכתוב ואתם חתומו, ואזלי הנך משום כיסופא דסופר ומחתמי ליה לסופר בהדי חד מינייהו, ובעל לא אמר הכי! אמרי: הא נמי כשר ולא תעשה הוא. הניחא למ"ד כשר ולא תעשה, אלא למ"ד כשר ותעשה מאי איכא למימר?".
קשה, מדוע הגמרא אינה מעלה את האפשרות הפשוטה שהבעל לא אמר אימרו אלא מינה אותם ישירות ממקומו, הרי קיים אז חשש שמשום כיסופא יחתימו את הסופר!
כמו כן אמרו בהמשך הגמרא בדף עב ע"א: "תניא כוותיה דרב אשי: כתב סופר לשמה וחתמו עדים לשמה, אף על פי שכתבוהו וחתמוהו ונתנוהו לו ונתנו לה - הרי הגט בטל, עד שישמעו קולו שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו. ישמעו - לאפוקי ממאן דאמר: מודה רבי יוסי באומר אמרו. קולו - לאפוקי מדרב כהנא אמר רב". וכיצד זה דייקו להכשיר רק בשומעים את קולו אם יתכן שימנה הבעל את שלוחיו מרחוק? משמע שפשוט היה לגמרא שאפילו לרבי מאיר לא קיימת כלל אפשרות של מינוי שליח מרחוק!
הרמב"ן כתב שיש לומר שרק שליחות לכתיבת גט לא ניתן למנות מרחוק משום הצורך שיכתב לשמה. וקשה, מה ענין לשמה למקום מינוי השליחות? מדוע תיפגם בכך כוונת הלשמה של העדים?
עוד קשה שאמרו במסכת נזיר דף יב ע"א: "כי משוי שליח - במילתא דקיימא קמיה, במילתא דלא קיימא קמיה - לא משוי שליח", ושמשום כך אין השליח יכול לקדש אשה שטרם נולדה בשעת מינויו, ולכן קרובותיה מותרות למשלח.
וקשה, אמנם אין השליח יכול לקדשה מכח אותו מינוי שליחות, אך היות שכפי האמור לפני כן בסוגיה הבעל חפץ שהשליח יקדש לו כל אשה ראויה שתבוא לידו, הריהו כמי ששב וממנהו בכל יום מחדש! שכך מצינו במסכת קידושין דף מה ע"ב שאמנם "לא חציף איניש לשויי לאבוה שליח" – כלומר בפה מלא, אולם אם "ארצויי ארצייה קמיה" נעשה כמי שמינהו היות שברור שחפץ הוא במינוי השליחות.
אלא מכאן ראיה לדעת רב חנינאי גאון המובאת בהלכות גדולות סימן לט הלכות גיטין כפי שפירשו המכתב מאליהו (אלפנדרי, שער ו סימן יג), שו"ת חתם סופר (חלק ה השמטות סימן קצט), וצמח צדק (שניאורסון אה"ע סימן רעה אות יד), שאי אפשר למנות שליח שלא בפניו.
וכן כתב התוספות רי"ד (מסכת קידושין דף ח ע"ב) "בעינן שתמנהו שליח פה אל פה ולא שתאמר לו על ידי אחר".
ומשום כך אמרה הגמרא: "ארצויי ארצייה קמיה" – קמיה דוקא.
ומשום כך אמרה המשנה במסכת גיטין דף סו ע"א: "מי שהיה מושלך לבור, ואמר כל השומע את קולו יכתוב גט לאשתו - הרי אלו יכתבו ויתנו", דוקא השומע את קולו. וכדברי התוספתא בגיטין פרק ב הלכה ח: "ולא עוד אלא אפילו כתב בכתב ידיו לסופר כתוב ולעדים חתומו, אע"פ שכתבוהו וחתמוהו ונתנוהו לו ונתנו לה פסול, עד שישמעו את קולו שיאמר הוא לסופר כתוב ולעדים חתומו".
כמו כן מצינו בסמיכת זקנים שצריכה להעשות דוקא בפניו, במסכת סנהדרין דף יד ע"א:
"תא שמע: דרבי יוחנן הוה מצטער עליה דרב שמן בר אבא דלא הוה גבייהו דליסמכיה. רבי שמעון בן זירוד וחד דעימיה, ומנו - רבי יונתן בן עכמאי, ואמרי לה: רבי יונתן בן עכמאי וחד דעימיה, ומנו - רבי שמעון בן זירוד. חד דהוה גבייהו - סמכוהו, וחד דלא הוה גבייהו - לא סמכוהו. רבי חנינא ורבי הושעיא הוה קא משתקיד רבי יוחנן למיסמכינהו, לא הוה מסתייעא מילתא".
ופירש רש"י: "לא הוה מסתייע מילתא - כשהיו אצלו לא היה מוצא שנים שיצטרפו עמו לסומכו, ואנן תלתא בעינן".
וכיון שהצטער רבי יוחנן כל כך, למה לא סמכם שלא בפניהם.
וכן מצינו בקנין מעמד שלשתן שמתקיים רק בפניהם.
ומה שכתב הרמב"ם בהלכות גירושין ז, כב: "כל העושה שליח אינו צריך שיהא השליח עמו בבית דין אלא אומר להם הרי פלוני שלוחי ואפילו שלא בפניו, וכן השליח עושה שליח אחר שלא בפניו אפילו הן מאה", איירי בענין שבסעיף שלפני כן: "חלה השני או נאנס עושה שליח אחר בבית דין אפילו מאה", והוא ממסכת גיטין דף ל ע"א: "כי משוו בית דין שליח, בפניו או שלא בפניו? הדר פשטה: בין בפניו בין שלא בפניו". כלומר שאין מדובר במינוי שליח שלא בפניו ללא שום תיווך, אלא שהשליח הראשון ממנה את בית הדין ובית הדין ממנה את השליח השני בפניו. אלא שאין השליח השני צריך להיות נוכח בבית דין בזמן שהשליח הראשון מוסר את שליחותו ואומר בפני נכתב ובפני נחתם.
וראה עוד כאן: גיטין כד ע"א.
