סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 966

"האומר חרופתי ביהודה מקודשת שכן ביהודה קוראים לארוסה חרופה"

קידושין ו ע"ב

בשו"ע או"ח סי' ס"ב סעי' ב' נפסק שיכול לקרות ק"ש בכל לשון, שנאמר: "בכל לשון שאתה שומע". וניתן לצאת י"ח ק"ש בכל שפה שהיא. הבה"ל מחדש על דין זה חידוש מעניין שהוא אקטואלי מאוד בזמנינו, וכך כותב הבה"ל: "ודע דנ"ל בפשיטות דאותם הדברים הנאמרים בכל לשון (ק"ש וברהמ"ז וכיו"ב,) הוא דווקא אם אותם אנשי המדינה מדברים כך, אבל אם אנשי המדינה אינם יכולים לדבר זה הלשון, ורק הוא ועוד איזה אנשים יחידים יודעים זה הלשון, זה לא נחשב כלל, דבשלמא לשה"ק הוא לשון מצד העצם, משא"כ שאר לשון איננו כ"א מצד הסכם המדינה, וכיון שאין אנשי המדינה מכירים בלשון זה, לא נקרא לשון כלל, ולא יוצא בו י"ח ק"ש וברהמ"ז.

ז"א, המ"ב מחדש: שאדם שמדבר במדינה מסוימת בשפה, שאותה שפה אינה ידועה כלל וכלל לאותם אנשי מדינה, וישנם רק יחידים המדברים בשפה זו, שוב לא ניתן לאותו אדם לצאת י"ח ק"ש בשפה הזו, למרות שנאמר שק"ש נאמרת בכל לשון, כיון שאנו צריכים לגדר של לשון. ולדעת המ"ב: גדר של לשון, כאשר אותה שפה אינה לשון הקודש, הוא דווקא כאשר יש שימוש בלשון הזו באותו מקום בו מתבקש לצאת י"ח, אם באותו מקום בו רוצה אדם לצאת י"ח בשפה המסוימת, אין ציבור שמשתמש בשפה הזו, שוב לא נקראת שפה זו בכלל בגדר של לשון, וכל שאינו בגדר של לשון לא נאמר עליו "ק"ש נאמרת בכל לשון". כך, שלמשל אם בא"י יגיע בעל תשובה או גר ממדינה כזו שמדברים בה בשפה שכאן בארה"ק לא מדברים בשפה זו אלא יחידים בלבד כגון: יפנית וכדו' , לא יוכל אותו בעל תשובה או גר לומר ק"ש בשפה הזו, היות ושפה זו אליבא דהבה"ל אין לה גדר של לשון, ולא עליה נאמר ק"ש נאמרת בכל לשון.

כיצד מוכיח הגאון בעל המ"ב את הדין המעניין הזה. ממשיך המ"ב ואומר: "וראיה לדברי ממסכת קידושין דף ו. האומר חרופתי ביהודה מקודשת, שכן ביהודה קוראים לארוסה חרופה". הגמ' מונה בברייתא מספר לשונות בם ניתן לקדש אשה, הרי ידוע שכאשר מקדשים אשה, מלבד נתינת כסף או שטר הקידושין, יש גם צורך לומר אמירה מסוימת של קנין קידושין. והברייתא מונה את הלשונות בם ניתן לקדש אשה "הרי את אשתי, הרי את ארוסתי, הרי את קנויה לי, הרי זו מקודשת". כך גם "הרי את שלי, הרי את ברשותי, הרי את זקוקה לי". אבל כאשר אדם אומר לאשתו "הרי את חרופתי", אם הוא נמצא במדינת יהודה אשתו מקודשת. זאת, ממשיכה הגמ', משום שביהודה קוראים לאשה חרופה. וזו לשון הגמ' למסקנא: "האומר חרופתי ביהודה מקודשת שכן ביהודה קוראים לארוסה חרופה, על משקל מה שנאמר בתורה לגבי שפחה שהיא חציה שפחה וחציה בת חורין המאורסת לעבד עברי, והיא שפחה נחרפת לאיש, ע"כ דברי הגמ'.

טוען בעל המ"ב, משמע מדברי הגמ' להדיא: דבשאר מקומות אינה מקודשת, אפי' אם שניהם המקדש והמתקדשת כיוונו לשם קידושין, והרי קידושין נאמרים בכל לשון, ואעפ"כ כיון דאין לשון זה לשון קידושין באותו מקום, הווי כאילו נתן כסף, ולא אמר לה כלל, דאינה מקודשת, וכן כתב הרא"ש והשו"ע : דבעינן שיאמר לשון קידושין שבאותו מקום. ע"כ ראייתו הנפלאה של בעל המ"ב.

מכח ראי' זו, מסיק המ"ב: שאין אפשרות לצאת י"ח ק"ש וברהמ"ז בלשון זרה במדינה כאשר אין באותה מדינה ציבור המדבר בלשון זו.

נראה שהדברים אינם מוגדרים די צורכם. בעל הבה"ל כותב: "אם אנשי המדינה אינם יכולים לדבר זה הלשון, ורק הוא ועוד איזה אנשים יחידים יודעים זה הלשון", מה כוונתו של בעל הבה"ל: כאשר אומר איזה אנשים יחידים, האם המדובר במספר שהוא דווקא פחות מציבור, ממניין, או שמדובר באופן יחסי, כאשר ביחס לאוכלוסי המדינה הדוברים בשפה הזרה הם מעטים באחוז קטן, שוב נחשבת שפה זו לשפה שאינה בגדר לשון, לא ברור מה כוונת המ"ב הלכה למעשה, על איזו שפה ממכלול השפות המדוברות כאן באה"ק ניתן יהיה לומר: שרק יחידים מדברים בשפה זו, ולכן לא ניתן לצאת בשפה זו יד"ח ק"ש.

על עצם חידושו של בעל הבה"ל, שואל הגאון המפורסם ר' יצחק הוטנר בספרו "תורת הנזיר" קושי' מעניינת: בין שאר הדברים המנויים במשנה במסכת "סוטה" דף ל"ב. כדברים הנאמרים בכל לשון, מצויה גם פרשת סוטה, ו - וידוי מעשר. שני המקראות הללו פרשת סוטה אותה מקריא הכהן, ווידוי מעשר אותו אומר המתוודה, יכולים להיות נאמרים בכל לשון, כפי שהגמ' בסוטה שם לומדת מהפסוקים. והנה שני הדברים הללו: קריאת סוטה ווידוי מעשר אינם יכולים להיות נקראים אלא אך ורק בביהמ"ק. ביהמ"ק נמצא בירושלים בארה"ק, כיצד נאמר במשנה שפרשת סוטה ווידוי מעשר יכולים להיאמר בכל לשון, משמע: בכל השפות כולם, הרי בארה"ק לא מדברים בכל לשון, בארה"ק מדברים בלשה"ק, או אולי בעוד כמה שפות שהשתרשו בארה"ק. אם נאמר על פרשת סוטה ו - וידוי מעשר שיכולים להיאמר בכל לשון, למרות שהמיקום של אמירת שני הדברים הללו הוא דווקא בביהמ"ק בירושלים, מכאן ראי' שחידושו של המ"ב אינו נכון, הלשון נחשבת ללשון גם אם בני המקום אינם מדברים בלשון זו.

על ראית המ"ב, טוען הגר"י הוטנר: שאין הנידון דומה לראי': גם ביהודה אין המילה "חרופתי" משמשת כשפה רגילה, ה"ז גדר של לעגי לשון, מה שקרוי היום בלשונינו "סלֶנג". לכל שפה ישנם ביטויים שאינם חלק מן השפה, אלא ביטויים מתלווים. אין הם בנויים באופן הדיקדוקי של השפה עם הנטיות הרגילות, יש בהם גדר של לעגי לשון המתווספים לשפה, סביר להניח שגם ביהודה, למרות שהיו משתמשים לעיתים בלשון "חרופתי" על משקל "ארוסתי", מ"מ בשפה המדוברת ובנטיות המקובלות, לא השתמשו באותה מילה. קשה להניח שביהודה היה אדם אומר לחבירו "חֵרַפתִּי את פלונית, או פלונית נתחרפה לפלוני וכל כיו"ב. ביהודה היה מקובל להשתמש בלשון: "הרי את חרופתי" כאשר קידשו אשה, למרות שהמילה הזו לא היוותה חלק משפה מדוברת. כאשר אנו דנים בעניין של סלנג, או בלעג לשון, בזה צודק בהחלט בעל המ"ב: לא ניתן לקדש אשה בשפה שאינה שפה, בלעג לשון, אלא אך ורק במקום בו משתמשים באותו לעג לשון, שאינו אלא רמיזא בעלמא וכיו"ב. אילו התיבה "חרופתי" היתה חלק משפה הבנויה במערכת של שפה עם כללי השפה ביהודה היתה מועילה הלשון הזו גם במקומות אחרים, כפי שמוכח במש' בסוטה.

(האדמו"ר מטאלנה)