אמר ליה אליהו לרבי נתן
גיטין ע ע"א
"אמר ליה אליהו לרבי נתן: אכול שליש ושתה שליש והנח שליש, לכשתכעוס תעמוד על מילואך".
אמרו במסכת שבת דף פב ע"א:
"אמר ליה רב הונא לרבה בריה: מאי טעמא לא שכיחת קמיה דרב חסדא דמחדדן שמעתיה? אמר ליה: מאי איזיל לגביה? דכי אזילנא לגביה מותיב לי במילי דעלמא. אמר לי: מאן דעייל לבית הכסא לא ליתיב בהדיא, ולא ליטרח טפי. דהאי כרכשתא אתלת שיני יתיב, דילמא משתמטא שיני דכרכשתא ואתי לידי סכנה. אמר ליה: הוא עסיק בחיי דברייתא ואת אמרת במילי דעלמא?! כל שכן, זיל לגביה!".
רב הונא לימד את בנו את חשיבות לימוד הרפואה המונעת. אין בכך לימוד חכמות בלבד, אלא הלכות השמר לך ושמור נפשך (רמב"ם הלכות רוצח ושמירת הנפש יא, ד) ולא תעמוד על דם רעך. ידיעה רפואית כזו שלימד רב חסדא הובאה אגב אורחא לעיל בדף סח ע"א: "דאמר רב חסדא: אוכמא בחיורא וחיורא באוכמתא - לקותא היא". לרוב היה רב ששת מעריץ את רב ששת רק משום חריפותו (מסכת עירובין דף סז ע"א), ורב חסדא הוא שהיה שואל את רב ששת על מנת ללמוד ממנו תורה (שם). ואילו כאן השתמש רב ששת באותו ידע רפואי שלימד רב חסדא.
וכך עשה הרמב"ם בהלכות דעות פרק ד שפירט הנהגות שמירת הגוף מדברי חז"ל וגם מחכמת רופאי זמנו, כמו שפסקו הטור והשו"ע (יו"ד שלו, א) בחיוב התרפאות אצל הרופאים.
גדולה מזו נמצאנו למדים בסוגייתנו. רבי נתן זכה לגילוי אליהו, ובאותו גילוי לא נזכר שלימדו לא מדרשי מקראות ולא רזין דאורייתא, אלא מאותן הלכות שמירת הגוף. ודבריו הם רפואה כפשוטה, שהרי הוזכרה בסוגיית שאר רפואות, והיו משתמשים ברפואות אלו למעשה, שהרי אמרו: "רבין דמן נרש עבד לה לברתיה דרב אשי מאה וחמשין מהני דידן, ואתסיא" (דף סט ע"ב), "רב שימי בר אשי עבד ליה לההוא עובד כוכבים לדבר אחר, ואיתסי" (דף ע ע"א).
ולמה הלכה זו דוקא לימדה אליהו דוקא?
שהרי אמרו במסכת סנהדרין דף קיג ע"א: "דרש רבי יוסי בציפורי: אבא אליהו קפדן. הוה רגיל למיתי גביה, איכסיה מיניה תלתא יומי ולא אתא. כי אתא אמר ליה: אמאי לא אתא מר? - אמר ליה: קפדן קרית לי?! - אמר ליה: הא דקמן, דקא קפיד מר!".
וראה עוד בקישור זה.
