הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק
כפיית גט לבעל אלים
גיטין פח ע"ב
נושא האלימות כנגד נשים. כמובן שכל בעל אלים הוא פושע, ויש לדון אותו כך, אבל ברצוני לדון בתופעה נוספת הנלוית פעמים רבות לאלימות, והיא האטימות של הממסד. ישנם מצבים שבהם ההלכה מוגבלת ואינה יכולה להושיע, למרות שהמגמה היא לנסות לסייע כמה שאפשר, כגון בהתרת עגונות, כאשר מדובר בבעל שנעלם. ההלכה היהודית קובעת כי תוקף הנישואין והגירושין נתון בידי הזוג עצמו, ולא בידי הממסד, ואין אפשרות לאף אחד אחר להתיר את קשר הנישואין (אלא אם כן מדובר בהפקעת הנישואין מלכתחילה).
אך ישנם מצבים שבהם יש כלים בידי ההלכה לסייע לאשה, כגון במצבים שבהם האשה רוצה להתגרש והבעל אינו רוצה. ישנם מקרים שבהם ההלכה אומרת שניתן לכפות על הבעל לגרש את אשתו גם אם הוא אינו מעוניין בכך. המקור לכך הוא המשנה שנלמד השבוע בדף היומי:
1. משנה מסכת גיטין פרק ט משנה ח
גט מעושה - בישראל כשר ובגוים פסול. ובגוים חובטין אותו ואומרים לו עשה מה שישראל אומרים לך – כשר.
גט מעושה הוא גט שכופים על הבעל לכתבו ולתתו לאשה. הבעל צריך לגרש את האשה לרצונו, אבל ישנם מצבים שבהם כופים את הבעל שיאמר שזה רצונו, למרות שאין הוא מעוניין בכך. במשנה ראינו כי כאשר המכריחים הם בית הדין, יש תוקף לגט, אבל כאשר המכריחים הם הגויים, והם עושים זאת שלא ע"פ הוראת בית הדין, הגט אינו תקף. הגמרא דנה בשאלה מה יסוד ההבדל בין שני המצבים:
2. תלמוד בבלי מסכת גיטין דף פח עמוד ב
אמר רב נחמן אמר שמואל: גט המעושה בישראל, כדין - כשר, שלא כדין - פסול ופוסל; ובעובדי כוכבים, כדין - פסול ופוסל, שלא כדין - אפי' ריח הגט אין בו. מה נפשך? אי עובדי כוכבים בני עשויי נינהו, איתכשורי נמי ליתכשר! אי לאו בני עשויי נינהו, מיפסל לא ליפסל! אמר רב משרשיא: דבר תורה גט מעושה בעובדי כוכבים כשר, ומה טעם אמרו פסול? שלא תהא כל אחת ואחת הולכת ותולה עצמה בעובד כוכבים, ומפקעת עצמה מיד בעלה. אי הכי, שלא כדין אפילו ריח הגט אין בו? ונהוי שלא כדין כישראל, ומפסיל נמי לפסול! אלא, הא דרב משרשיא בדותא היא. וטעמא מאי? כדין בכדין דישראל מיחלף, שלא כדין בכדין ישראל לא מיחלף.
כלומר שמעיקר הדין גם גט של עובדי כוכבים שנעשה כדין הוא כשר, אבל חכמים גזרו שלא לגרש בצורה כזו, כי אנשים עלולים לבקש מבתי הדין של הנכרים לכפות את הבעלים לתת גט גם אם אין היתר לכפיה כזו.
ולכאורה צריך להבין: כיצד יכול גט להיות כשר אם הכריחו את הבעל לכתוב אותו? האם זה נחשב מרצונו? בהקשר לזה מביא הרמב"ם את דבריו המפורסמים על כך שבתוככי לבו של האדם הוא רוצה להיות טוב, ורק היצר הרע הוא שמונע זאת ממנו:
3. משנה תורה לרמב"ם הלכות גירושין פרק ב הלכה כ
מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש, בית דין של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד שיאמר רוצה אני ויכתוב הגט והוא גט כשר. וכן אם הכוהו גוים ואמרו לו עשה מה שישראל אומרין לך ולחצו אותו ישראל ביד הגוים עד שיגרש - הרי זה כשר. ואם הגוים מעצמן אנסוהו עד שכתב הואיל והדין נותן שיכתוב, הרי זה גט פסול. ולמה לא בטל גט זה, שהרי הוא אנוס בין ביד גוים בין ביד ישראל?
- שאין אומרין אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב מן התורה לעשותו, כגון מי שהוכה עד שמכר או נתן. אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר שאסור לעשותו - אין זה אנוס ממנו, אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה. לפיכך זה שאינו רוצה לגרש, מאחר שהוא רוצה להיות מישראל רוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו. וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו.
כעת צריך לדון באיזה מקרה באמת הדין קובע שכופים על הבעל לכתוב גט לאשתו. המשנה מונה מספר מקרים שבהם מכריחים את הבעל לגרש את אשתו אם היא מעוניינת בכך:
4. משנה מסכת כתובות פרק ז משנה י
ואלו שכופין אותו להוציא: מוכה שחין, ובעל פוליפוס, והמקמץ, והמצרף נחושת, והבורסי - בין שהיו בם עד שלא נישאו ובין משנישאו נולדו. ועל כולן אמר רבי מאיר אף על פי שהתנה עמה, יכולה היא שתאמר סבורה הייתי שאני יכולה לקבל ועכשיו איני יכולה לקבל. וחכמים אומרים: מקבלת היא על כרחה, חוץ ממוכה שחין מפני שממקתו. מעשה בצידון בבורסי אחד שמת והיה לו אח בורסי. אמרו חכמים: יכולה היא שתאמר: לאחיך הייתי יכולה לקבל ולך איני יכולה לקבל.
מסבירה הגמרא את כל העילות הללו:
5. תלמוד בבלי מסכת כתובות דף עז עמוד א
מאי בעל פוליפוס? אמר רב יהודה אמר שמואל: ריח החוטם. במתניתא תנא: ריח הפה...
מאי מקמץ? ...זה בורסי; ויש אומרים: זה המקמץ צואת כלבים.
מאי מצרף נחושת? רב אשי אמר: חשלי דודי, רבה בר בר חנה אמר: זה המחתך נחושת מעיקרו...
אמר רב: האומר איני זן ואיני מפרנס - יוציא ויתן כתובה. אזל ר' אלעזר אמרה לשמעתא קמיה דשמואל, אמר: אכסוה שערי לאלעזר! עד שכופין אותו להוציא, יכפוהו לזון. ורב? אין אדם דר עם נחש בכפיפה.
...אמר רב יהודה אמר רב אסי: אין מעשין אלא לפסולות; כי אמריתה קמיה דשמואל, אמר: כגון אלמנה לכהן גדול, וגרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ממזרת ונתינה לישראל, בת ישראל לנתין ולממזר, אבל נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה - אין כופין אותו; ורב תחליפא בר אבימי אמר שמואל: אפילו נשא אשה ושהה עמה י' שנים ולא ילדה, כופין אותו.
לגבי המקמץ – ישנה דעה שזהו בורסי (מעבד עורות). ואמנם הבורסי עצמו מופיע גם הוא ברשימה, אבל הגמרא מסבירה שיש כמה סוגים של בורסי.
לגבי אדם שאינו מפרנס את אשתו ראינו מחלוקת בגמרא האם כופים אותו לגרשה או שכופים אותו לזון אותה. השו"ע פוסק שבמקרה כזה כופים אותו לגרשה, אך הרמ"א כותב שאין כופים במקרה זה:
6. שולחן ערוך אבן העזר הלכות כתובות סימן ע סעיף ג
כמה מזונות פוסקים לאשה? לחם שתי סעודות בכל יום, ופרפרות לאכול בה הפת, ושמן לאכילה ולהדלקת הנר, ומעט יין לשתות, אם היה מנהג המקום שישתו הנשים יין (ואם היתה מניקה נותנין לה יין). ובשבת שלושה סעודות ובשר או דגים; ונותן לה בכל שבת מעה כסף לצרכיה; (ונותנין לה עץ לבשל מאכלה). במה דברים אמורים? בעני שבישראל, אבל אם היה עשיר, הכל לפי עשרו. (צמצמה והותירו מאלו המזונות, הוא של בעל). ואם היה עני ביותר ואינו יכול ליתן לה אפילו לחם שהיא צריכה, כופין אותו להוציא. הגה: ותהא כתובתה עליו חוב עד שימצא ויתן. וי"א שאין כופין אותו להוציא, מאחר שאין לו. מי שאין לו מזונות אלא חד יומא, חייב לזון מיניה את אשתו או למיכל בהדה. וי"א עוד דחייב להשכיר עצמו כפועל ולזון אשתו. היה לו קרקעות, הרשות ביד האשה ליקח מזונותיה מפירות הקרקעות או מגוף הקרקעות, או צריך למוכרן.
ראינו, אם כן, שהמשנה מנתה חמשה מקרים – של אנשים שיש להם מחלות וריח רע – שבהם הדין הוא "יוציא ויתן כתובה", אם האשה מעוניינת בכך. אבל לא ברור האם הלשון הזו זהה ללשון 'כופין אותו', או שהכוונה היא שפוסקים שהוא צריך לגרש את האשה ולתת לה את כתובתה, אבל לא מכריחים אותו לעשות זאת. בשאלה זו נחלקו בעלי התוספות:
7. תוספות מסכת כתובות דף ע עמוד א ד"ה יוציא ויתן כתובה
נראה לר"י דבכל הנך דקתני במתני' יוציא היינו שכופין אותו דכיון דשלא כדין עביד כופין אותו להוציא... וליכא למימר דכפייה דהתם במילי ולא בשוטי... דבדברים לא יוסר עבד... ואם תאמר: אם כן אמאי לא תני להו בהדי הנך שכופין להוציא? וי"ל דלא תני במתניתין אלא כגון מוכה שחין ובעל פוליפוס דאתיין ממילא, אבל הנך דאתיא כפייה דידהו ע"י פשיעת הבעל לא קתני. ומקמץ ומצרף ובורסי דקתני אפילו נעשו אחר שנשאו ניחא שאינם מתכוונים להקניט ולצער האשה...
ורבינו חננאל הביא מירושלמי דכל הנך יוציא דמתניתין אין כופין... שאין כופין אלא היכא שמפרש בהדיא כופין אבל היכא דאמור רבנן יוציא אומרים לו כבר חייבוך חכמים להוציא ואם לא תוציא מותר לקרותך עבריינא אבל לכפותו לא. ולקמן גבי האומר איני זן ואיני מפרנס לר"ח גרסינן בהדיא כופין אותו ויוציא ויתן כתובה...
...ומיהו אין לכוף שום אדם לגרש ולעשות מעשה עד שנמצא ראיה ברורה דהא אמרינן דגט מעושה בישראל שלא כדין פסול ואין להתיר אשת איש מספק.
להלכה נחלקו שוב השו"ע והרמ"א: השולחן ערוך אומר שבמקרים כאלו מכריחים את הבעל לגרש את אשתו אפילו בשוט, ואילו הרמ"א חושש לגט מעושה שאינו תקף, ולכן כותב שראוי להחמיר ולא לכוף בכוח:
8. שולחן ערוך אבן העזר סימן קנד סעיף כא
כל אלו שאמרו להוציא, כופין אפילו בשוטים. ויש אומרים שכל מי שלא נאמר בו בגמרא בפירוש 'כופין להוציא', אלא 'יוציא' בלבד, אין כופין בשוטים אלא אומרים לו: חכמים חייבוך להוציא, ואם לא תוציא מותר לקורתך עבריין.
הגה: וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא, ראוי להחמיר שלא לכוף בשוטים, שלא יהא הגט מעושה.
ומה בדבר מקרים שלא נמנו במשנה ובגמרא? מקרה של בעל אלים, למשל, לא מופיע במשנה או בגמרא. האם מותר לכפות על בעל אלים לגרש את אשתו, או שהרשימה המופיעה במשנה ובגמרא היא רשימה סגורה?
בשאלה זו התלבטו פוסקי ההלכה, החל מתקופת הגאונים. כך כתב ר' יוסף אביתור:
9. ר' יוסף בן אביתור (המאה ה-10, בבל) שערי צדק ח"ד שער ד סימן מב
וששאלתם: אשה שאמרה אי אפשי בפלוני בעלי שהוא מכה אותי ומצער אותי ונמצא הדבר אמת וביקשה ממנו גט, כופין אותו ליתן גט או כופין אותה לישב תחת בעלה, ואם מצער אותה בחנם תצא בכתובתה כולה או לא.
הוו יודעין: שאם נתקיים הדבר בעדים שהכה אותה פעם ופעמיים חייבין בית דין להוכיחו על כך ולומר לו: הוי יודע שאי אתה רשאי להכותה ואם שָׁנִיתַ באִוַלְתְּךָ תצא בכתובתה, ומשהין אותה עמו על יד נאמן ואם שנה באולתו תצא בכתובתה. שכך אמרו חכמים: לחיים נתנה ולא לצער נתנה. ואם אמרה היא איני רוצה להשהותו על יד נאמן, משפטה כמשפט מורדת ונוטלת נדונייתה ויוצאה. ואעפ"י שנמצא הדבר אמת שהכה אותם פעם ופעם כמו שפרשתם אין אנו כופין את הבעל ליתן לה גט ולהגבותה כתובתה עד שיתרו בו בית דין וזקני הקהל ויאמרו לו הוי יודע שמקויים עליך בשטר כתובתה שתכבדנה ותזוננה כדכתב בכתובתה ואנא אפלח ואוקיר ואיזון, וכשמקבל עליו התראה ומשהין אותו על יד נאמן אם מעיד אותו נאמן ששנה באולתו מגבין לה כתובתה.
גם ה'אור זרוע' פסק שבמקרה של בעל אלים יש לכפות עליו לגרש את אשתו, והוא כותב שכך פסק גם רבו, ר' שמחה מויטרי:
10. אור זרוע (ר' יצחק בן משה, המאה ה-12, וינה) ח"ג פסקי ב"ק סימן קסא
מכאן יש ללמוד שאסור לאדם להכות את אשתו וגם חייב בנזקיה אם הזיקהּ. ואם הוא רגיל תדיר להכותה ולהבזותה ברבים כופין אותו להוציאה. וכבר היה מעשה באחד שהיה רגיל תדיר להכות את אשתו. ונשאל מו"ר רבינו שמחה זצ"ל והשיב שכופין אותו להוציאה. זה לשונו:
אחר כָּתְבי כתב ראשון, קָבַל לפנינו ר' ירמיה על חתנו שהיה מכה את בתו תדיר ומבזה אותה בפריעת ראשה שלא כדת יהודים. דלחיים נתנה ולא לצער. ואפי' קונה אָמָה העבריה כקונה אדון לעצמו כ"ש אשתו, ועל כל הכאה עובר ב'פן יוסיף'. ועונשו גדול ממכה חבירו כי היא יושבת לבטח אתו ודמעתה מצויה... ואם דבריו אמיתיים תקנסהו קנס חמור בין בגופו בין בממונו על מה שעבר. אמנם צריך כפרה גדולה ותכבידו עליו להבא לפי הנראה בעיניכם שיכול לעמוד שיהא מוּתְרֵה ועומד מכאן ולהבא. ותטילו שלום ביניהם, שלום מקויים ומסויים, ותבררו שנים או שלשה שיהיו מוכיחים ביניהם. וכל קבלה שיהיה להם זה על זה ישפטו הם. ואם לא יעמוד הבעל בקיום השלום, שיוסיף להכותה ולבזותה, אנו מסכימים אחריכם להיות מנודה בב"ד העליון ובב"ד התחתון ויְעשוהו (=יכפו עליו) על ידי גויים לתת גט "עשה מה שישראל אומר לך" כי כן הסכמתי עם חבריי שיהא גט מעושה בגוים כזה בדין... ואם נראה בעיניכם שאין עצת שלום מתקיים ביניהם תפייסוהו כחכמתכם לגרש מרצונו. ואם לא יאבה, יקוב הדין את ההר ותעשוהו.
אך היו ראשונים שהתנגדו לכפיית גט במקרה כזה, ורק כתבו שיש לדבר על לבו לגרש אותה, אך לא לכפות עליו, כי יש כאן חשש לגט מעושה שלא כדין. בשו"ת בנימין זאב הוא פסק לבדוק מי התחיל את הקטטה, ואפילו במקרה שהבעל הוא שהתחיל את הקטטה יש להעדיף שלא לכפות גט, ולהשתמש במקום זה בכל האמצעים האחרים, כדי שלא להגיע למצב שהגט פסול, והאשה תתחתן עם מישהו אחר וייוולדו להם ממזרים:
11. בנימין זאב (ר' בנימין בן מתתיה, המאה ה-16, יוון) סימן פח
על האיש שרגיל להכות אשתו ודמעתה על לחייה בוכה ונאנחה מה תיקון יש בדבר... אם דינא הוא לכופו להוציאה בגט אם יתברר שממנו בא הסיבה ולא מהאשה...
ואם על דמאיס עלי כתב האלפסי והרמב"ם פי"ד מהלכות אישות דאם אמרה מאיס עלי ואיני יכולה להִבַּעֵל לו מדעתי כופין אותו לשעתו לגרשה... כל שכן היכא דמתמיד להכותה ברשע ובזדון דפשיטא דכופין אותו לגרשה.
...אמנם אם ידוע לב"ד שהאשה גורמת, הדין עמו כדרשב"א כדלעיל. אבל אם אין ידוע לב"ד ולא הוחזקה בפרוצה נראה לומר דהוא הגורם ולכן צריך להיותו זהיר על זה. וטובי הקהל יראו כפי ראות עיניהם לשים שלום ביניהם ולא יגרום לכוף אותו לגרש אף כי דינא הוא... ולפ"ז אין לכוף שום אדם לגרש אפילו שיש מהגדולים דסברי לכוף מ"מ נראה לע"ד משום איסורא דאשת איש אין להקל, ובית הדין שבאותו קהל יכריזו עליו נידוי אם לא ישוב או לומר לו שמותר לקרותו עבריין כיון שעובר בדברי חז"ל.
ר' יוסף קארו מביא את דברי האומרים שבמקרה שהבעל מכה את אשתו אפשר לכוף אותו לגרש אותה, אבל הוא כותב שאין לסמוך על כך:
12. בית יוסף (ר' יוסף קארו, המאה ה-16, צפת) אבן העזר סימן קנד
מצאתי בתשובת רבינו שמחה המכה את אשתו מקובלני שיש יותר להחמיר מבמכה את חבירו, דבחבירו אינו חייב בכבודו ואשתו חייב לכבדה יותר מגופו. והעושה כן יש להחרימו ולנדותו ולהלקותו ולענשו בכל מיני רידוי ואף לקוץ ידו אם רגיל בכך. ואם היא רוצה לצאת - יוציא ויתן כתובה. ואח"כ כתב תטילו שלום ביניהם ואם לא יעמוד הבעל בקיום השלום שאם יוסיף להכותה ולבזותה אנו מסכימים להיות מנודה ויעשוהו ע"י גוים לתת גט או עשה מה שישראל אומרים לך. ואפילו לשמואל שאמר בפרק המדיר (עז.) עד שיכופוהו להוציא יכופוהו לזון הני מילי מזונות שיש תקנה בידינו לירד לנכסיו ולזון אותה אבל להכותה ולבזותה שענייה זו מסורה בידו ואין בידינו לעשות תקנה לדבר אפילו שמואל מודה ואפילו בההיא גופא דזן ומפרנס כרב קיי"ל ואפילו קיבלה עליה יכולה לומר איני יכולה לקבל שהן הכאות שאין להם קצבה. וכן כתב בהגהות אשיר"י פרק המניח את הכד (סי' י) בשם אור זרוע... ומכל מקום נראה לי דאין לסמוך על דברי ספר אגודה ורבינו שמחה ואור זרוע לכפות להוציא על דבריהם כיון שלא נזכרו בדברי שום אחד מהפוסקים המפורסמים.
אך הרמ"א חולק על ר' יוסף קארו, והוא כותב שבאמת אפשר לכפות על בעל אלים שיתן גשט לאשתו, כי ראשונים רבים כתבו כך:
13. דרכי משה (ר' משה איסרליש, המאה ה-16, פולין) אה"ע סי' קנד ס"ק כא
ואיני רואה בזה דבריו כלל, דכדאי הם הגאונים לסמוך עליהם, כל שכן שהרמב"ן והמהר"ם הסכימו בתשובותיהן בענין הכאת אשתו והביאו ראיות ברורות לדבריהם. גם הסברא מסכמת עמהן. ומה שלא הוזכרו בדברי הפוסקים, אפשר לומר שהיה פשוט בעיניהם וקל וחומר הוא מהאומר איני זן וכו' וכמו שהורה בתשובה הנ"ל. ואף שלא היו בנמצא בימי הפוסקים הראשונים ולכן לא הוזכרו ולכן אין לדחות דברים ברורים בקש. ומכל מקום נראה דטוב שלא לכופו ליתן גט אלא בדרך זה להחרימו או לתופסו בידי גוים או בשוטים שלא להכותה או שיוציא ויתן גט ובדרך זה לא מיקרי כפיה על הגט רק לקיים מה שמחוייב לעשות.
בשו"ע אכן לא הובא כלל הדין של כפיית גט בבעל אלים, אך הרמ"א הוסיף זאת כאחת העילות לכפיית גט:
14. רמ"א (ר' משה איסרליש המאה ה-16, פולין) אבן העזר סימן קנד סעיף ג
איש המכה אשתו, עבירה היא בידו כמכה חבירו. ואם רגיל הוא בכך, יש ביד ב"ד ליסרו ולהחרימו ולהלקותו בכל מיני רידוי וכפייה, ולהשביעו שלא יעשה עוד, ואם אינו ציית לדברי הב"ד י"א שכופין אותו להוציא, ובלבד שמתרין בו תחלה פעם אחת או שתים כי אינו מדרך בני ישראל להכות נשותיהם, ומעשה עובד כוכבים הוא. וכל זה כשהוא מתחיל, אבל אם מקללתו בחנם או מזלזלת אביו ואמו, והוכיחה בדברים ואינה משגחת עליו, י"א דמותר להכותה, וי"א דאפילו אשה רעה אסור להכותה. והסברא ראשונה היא עיקר. ואם אינו ידוע מי הגורם, אין הבעל נאמן לומר שהיא המתחלת, שכל הנשים בחזקת כשרות, ומושיבים ביניהם אחרים לראות בשל מי הרעה הזאת, ואם היא מקללתו חנם, יוצאת בלא כתובה. ונראה לי דוקא ברגילה בכך, ואחר ההתראה, וכמו שנתבאר לעיל סימן קט"ו.
כיצד נפסק להלכה בסופו של דבר? דוגמא לפסיקת ההלכה ניתן לראות בתשובתו של הרב ולדינברג שעסק בבעל שאף ניסה לרצוח את אשתו:
15. ציץ אליעזר (ר' אליעזר יהודה ולנדינברג, המאה ה-20, ירושלים) ח"ו סי' מב פרק ג
עובדא הוה באשה שתבעה לחייב את בעלה לפטרה בגט פיטורין, כי מפליא מכותיה זה שנים, ולא יכולה לסבול יותר. הבעל הודה במקצת כי בחו"ל היה מכה אותה, והאשה הספיקה להביא עדות של איש והגדה של אשה על הכאות אכזריות שראו במו עיניהם איך שהבעל מפליא באשתו כאן בארץ.
בעוד ביה"ד ממשיך בדיונים ומגלגל עם הזוג למצוא דרך להשפיע על האשה שתחזור לחיות עם בעלה בשלום לנסיון, הפך הבעל את הקערה על פיה במעשה מחריד ומזעזע, הוא נסה לרצוח את האשה ואת אחיה בנשק חם והצליח לפצוע קשה את האשה שכתוצאה מזה הוכרחה לשכב בבי"ח חדשים ע"ג חדשים, וכן את אחיה, ובדרך נס ניצלו ממות. על מעשה פשע זה נשפט הבעל ע"י ביה"מ המחוזי לחמש שנות מאסר, ובכך סתם הבעל את הגולל על התקוה שהאשה תסכים אולי לחזור לחיות בשלום אתו, והמשיכה לתבוע במרירות ובתוקף לחייב את בעלה לפוטרה בגט פיטורין בטענה שלאחר נסיון הרצח אין לה יותר שום אימון בו ומפחדת לגור אתו.
הבעל שהובא מדי פעם לביה"ד ממקום מאסרו סירב בתוקף ובעקשנות להסכים לפטור את אשתו בגט פיטורין וביקש שאשתו תחכה עד שיגמור שנות מאסרו ואז ישוב לחיות אתה בשלום כי הוא אוהב אותה ואין רצונו לגרשה...
כל זה כשאנו דנים על המצב שהאשה נמצאת בו כעת כאשר הבעל נמצא במאסר, אבל באמת גם בלעדי המצב של באשר הוא שם ישנם לפענ"ד לפנינו נימוקים הלכותיים לחייב את הבעל וגם לכופו על נתינת גט פיטורין לאשתו לפי המצב התמידי שהאשה נמצאת בו בכל עת המצאה במחיצתו גלל עצם הנהגותיו הרעות והאכזריות כלפי אשתו, ובבחינה של "אם מפני ריח הפה כופין מפני חיי נפש לא כל שכן?"
...ומי שלא ראה המרירות הגדולה שהיתה נסוכה על פני האשה בנידוננו וצעקותיה שנבעו מלבה הקרוע והמורתח מהצער והמכות התמידיות שהיתה סופגת אל קרבה מבעלה, עד אחרון הגדיל בההתנקשות בחייה, לא ראה עלבון עלובה וצעקת מועקה, וכל העלמה מצעקת הדלה ורצון כל שהו לעשות דרך בקשה שתשוב לחיות עם בעלה היה נראה ממש כאטימת אוזן מעניה ואביונה הנתונה בכפיפה אחת עם נחש ארסי המרעיל את גופה ומקפיא את דמה, והבקשה מצידו לשוב לחיות אתה היה נראה בבחינה של הרצחת וגם ירשת, ועיני הדיין היו רואות שעל כיוצא בזה הצער הגדול יש לומר שכולי עלמא היו מודים לכוף.
...נראה ברור שבכגון דא כולי עלמא יודו שהאשה צודקת לטעון שאינה יכולה יותר להמשיך לדור בכפיפה אחת עם נחש שכזה ולאו בכל יומא מיתרחיש ניסא וכופין את הבעל לפטרה בגט פיטורין.
...דאין מקום אפילו לרווחא דמילתא להחמיר לא לכוף את הבעל מלגרש על חשבון סכנת נפשה של האשה וכללא מסור בידינו דחמירא סכנתא מאיסורא. ועל הרוצים להתחסד בכגון זה להחמיר שלא לכוף יש לקרוא עליהם את דברי התשב"ץ הנ"ל ולומר: ואילו הות דידהו לא הוו אמרי הכי.
