הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
תוקף קידושי כסף - דאורייתא
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
קידושין ב ע"א
/מתני'/. האשה נקנית בשלש דרכים, וקונה את עצמה בשתי דרכים. נקנית בכסף, בשטר, ובביאה.
בכסף -
בית שמאי אומרים: בדינר ובשוה דינר,
ובית הלל אומרים: בפרוטה ובשוה פרוטה.
וכמה היא פרוטה? אחד משמנה באיסר האיטלקי.
וקונה את עצמה בגט, ובמיתת הבעל.
היבמה נקנית בביאה,
וקונה את עצמה בחליצה, ובמיתת היבם.
גמ'. האשה נקנית. מאי שנא הכא דתני האשה נקנית,
ומ"ש התם דתני האיש מקדש?
משום דקא בעי למיתני כסף,
וכסף מנ"ל? גמר קיחה קיחה משדה עפרון,
כתיב הכא: +דברים כב+ כי יקח איש אשה,
וכתיב התם: +בראשית כג+ נתתי כסף השדה קח ממני,
וקיחה איקרי קנין, דכתיב: +בראשית מט+ השדה אשר קנה אברהם,
1.
נתייחס לעניין של קידושי כסף שמוזכר בסוגייתנו.
2.
עיקר הדיון במקור התוקף לקידושי כסף מובא להלן בדפים ג-ד, וכאן מוזכר העניין מפני הצורך להגדרת הביטוי "קניין" שאיתו פותחת המשנה.
3.
רש"י מסכת קידושין דף ב עמוד א:
משום דקבעי למיתני כסף - בהני קנינין ואמרינן לקמן /קידושין דף ד:) כסף מנלן דנקנית בו ומפרשינן דגמרינן קיחה קיחה משדה עפרון דאיקרי קנין הלכך תנא הכא קנין.
4.
רמב"ם הלכות אישות פרק א הלכה ב:
וליקוחין אלו מצות עשה של תורה הם, ובאחד משלשה דברים האשה נקנית, בכסף או בשטר או בביאה,
בביאה ובשטר מן התורה ובכסף מדברי סופרים,
וליקוחין אלו הן הנקראין קידושין או אירוסין בכל מקום,
ואשה שנקנית באחד משלשה דברים אלו היא הנקראת מקודשת או מאורסת.
השגת הראב"ד:
בביאה ובשטר מן התורה ובכסף מדברי סופרים.
א"א זה שבוש ופרוש משובש הטעהו.
הרמב"ם מדגיש שקידושי כסף הינם "מדברי סופרים", לעומת קידושי ביאה וקידושי שטר שהם "מן התורה" [על הבחנה זו חולק הראב"ד].
4.1
הערה:
על עניינים שונים שכלולים במושג הרחב של "דברי סופרים" ראה סיכום והרחבה באנציקלופדיה תלמודית כרך ז, דברי סופרים [המתחיל בטור צא].
אנו נתייחס רק למה שמוזכר כאן ברמב"ם.
5.
מגיד משנה הלכות אישות פרק א הלכה ב:
[ב] ובאחד משלשה דברים וכו'. משנה (קידושין דף ב') האשה נקנית בכסף ובשטר ובביאה.
ומ"ש רבינו שהכסף הוא מדברי סופרים הוא מן השרש השני שהניח הרב בספר המצות שאין הדברים הנדרשים בגזירה שוה או באחת מי"ג מדות נקראים דבר תורה אלא דברי סופרים אא"כ יאמרו בהם בביאור שהם מן התורה
כלומר, מכיוון שדין קידושי כסף נלמד בגזירה שוה [שהיא אחת מי"ג מידות שהתורה נדרשת בהן] הם "נקראים" "דברי סופרים".
5.1
האם הוא מתכוון לומר, שמדובר רק בשאלה של הגדרה לשונית, או שיש לזה גם נפקות הלכתית.
5.2
והוא ז"ל סובר כמו שפירשו קצת המפרשים דבשטר אמרו שהוא מן התורה ולא בכסף.
5.3
וכבר השיב הוא ז"ל כן למי ששאל ממנו מה טעם אמר שהכסף מדברי סופרים
אבל הוא לא מביא את דבריו.
5.4
והרמב"ן ז"ל האריך להשיב עליו על זה בספר ההשגות שחיבר על ספר המצות והרבה בזה דברים.
הרמב"ן חולק על הרמב"ם ואומר "הפוך", שכל מה שנלמד בי"ג מידות נקרא דאורייתא אלא אם מפורש בגמרא שהוא "דברי סופרים".
5.5
הוא עונה על הערתנו לעיל בסעיף 5.1:
ודע שאף לדברי רבינו אף על פי שהכסף מדברי סופרים הרי הוא גומר בה לכל דבר כמו השטר והביאה
ובביאור כתב כאן שכיון שנקנית האשה באחד משלשה דברים אלו נעשית מקודשת והבא עליה חוץ מבעלה חייב מיתת בית דין
משמע ממנו שגם לפי הרמב"ם התוקף של קידושי כסף הוא מוחלט ולגמרי, אבל בכל זאת הוא לא מזכיר מושג של "תוקף דאורייתא".
ויש לחדש, שכוונתו היא שהתוקף המחייב של קידושי כסף הם שווי ערך - מבחינת תוצאתם - לקידושין שהם "מן התורה".
ה"מגיד משנה" מוכיח את דבריו שגם לפי הרמב"ם קידושי כסף הם קידושין גמורים לכל דבר ועניין:
וכן כתב פ"ה מהלכות תרומות ומעשרות שארוסה בת ישראל דבר תורה אוכלת בתרומה ולא חילק בין נתארסה בכסף לנתארסה בשטר
וכן מתבאר בדבריו בהרבה מקומות שאין קידושי אחר תופסין בה אחר הכסף ואפילו קדשה בשטר.
5.6
והוא מרחיב:
והטעם לכל זה שאע"פ שהוא סובר שהכסף מדברי סופרים אינו מתקנת חכמים אלא מכלל תורה שבעל פה,
והוא דבר נאמר למשה ולא נכתב בפירוש בתורה אלא שנאמר בגזירה שוה ולזה נקרא דברי סופרים לדעתו ז"ל.
"דברי סופרים" הם דברי "תורה שבעל פה", שנאמרו למשה רבנו בהר סיני על ידי גזירה שוה, כלומר, ה' לימד את משה במפורש את ה"גזירה שוה" הספציפית הזאת.
והוא משוה זאת לדינים שמוגדרים כ"הלכה למשה מסיני", שאינם תלויים בי"ג מידות שהתורה נדרשת בהן.
5.7
הוא מוכיח שגם דברים שמוגדרים כ"הלכה למשה מסיני" מוגדרים גם
כ"דברי סופרים":
וכבר כתב הוא שאף הדברים שנאמר בהם הלכה למשה מסיני נקראים דברי סופרים +בפ"ב מה' טומאת מת כתב רבינו בהדיא שהל"מ לא מיקרי ד"ס וצ"ע+ ומ"מ דינן ממש כדין תורה לגמרי וזה נראה לי מבואר מדבריו:
6.
כסף משנה הלכות אישות פרק א הלכה ב:
[ב] ובאחד משלשה דברים וכו' בביאה ובשטר מהתורה ובכסף מדברי סופרים. זה דבר קשה היאך כתב שהכסף מדברי סופרים שהרי למדו קידושי כסף קיחה קיחה משדה עפרון וכל דבר הנלמד באחת מי"ג מדות הוי דבר תורה.
ומצאתי כתוב שהרמ"ך בהגהותיו העיד שרבינו עצמו הגיה בספרו ושלשתן דבר תורה
וגם אני מצאתי כן בתשובות ה"ר אברהם בנו
מכל מקום לי נראה שאין עדותו נכון ממ"ש רבינו עצמו בפ"ג וממה שכתב בספר המצות שלו וכמו שכתב ה"ה,
ומה שכתב רבינו הוא מדברי סופרים הוא מן השורש השני שהניח הרב בספר המצות וכו'.
כבסעיף 5 לעיל.
6.2
ודע שאני מצאתי סעד לדברי רבינו מדתנן בפרק הנחנקין (סנהדרין דף פח) חומר בדברי סופרים מד"ת האומר אין תפילין כדי לעבור על דברי תורה פטור חמש טוטפות להוסיף על דברי סופרים חייב
(ובגמרא) אמר ר' אלעזר אמר רבי אושעיא אינו חייב אלא על דבר שעיקרו מד"ת ופירושו מד"ס ויש בו להוסיף ואם הוסיף גורע
הרי דלארבע טוטפות קרי דברי סופרים אף על פי שהם דאורייתא
שהרי זקן ממרא אם הורה לעשות חמש טוטפות ממיתין אותו והא פשיטא דאין ממיתין אלא אם כן הורה לעשות הפך הדבר שהוא מדאורייתא ואם כן ע"כ דדברי סופרים קרא לדבר שהוא דאורייתא
אלא שאינו מפורש בתורה וקרינן ליה דברי סופרים כלומר דבר שאילולא שקבלו סופרים פירושו לא היינו מבינים אותו כך.
הוא מסביר את העניין הלשוני.
ונראה לי שמודגש בדבריו לעיל ההבדל בין "מקור" - "דברי סופרים" - ל"תוקף" - "דאורייתא".
6.3
וכן בהמשך הוא דן לגבי "שיעורין" [=מידות - מלשון מדידה]:
ויש עוד ראיה לדבר מדתנן בפ"ו דמקואות (דף ק"ל) עירוב מקואות ןמפני שהיא מן התורה וכן כזית מן המת וכזית מן הנבלה וכעדשה מן השרץ,
ושנו בתוספתא כזית מן הנבלה וכעדשה מן השרץ ספק יש בהן כשיעור ספק אין בהם כשיעור ספיקן טמא שכל דבר שעיקרו מן התורה ושיעורו מדברי סופרים ספיקו טמא
ויקשה על זה מה שאמרו בריש עירובין שיעורין הלכה למשה מסיני הלכך ע"כ לומר שדברי סופרים מיקרי כל דבר שאינו מפורש בתורה אף על פי שאותו פירוש מקובל מסיני והוא דבר תורה וממיתין ועונשין עליו מיקרי דברי סופרים מהטעם שכתבתי +עי' מ"ש רבינו בעצמו בפירושו פי"ז דכלים משנה ב' ע"ש היטב+.
ועוד קצת ראיה מדתניא בפרק השולח (גיטין דף מב) בכולן עבד יוצא בהן לחירות וצריך גט שחרור מרבו דברי רבי ישמעאל רבי מאיר אומר אינו צריך ר"א אומר צריך ר"ט אינו צריך ר"ע אומר צריך המכריעין לפני חכמים אומרים נראין דברי רבי טרפון בשן ועין הואיל ותורה זכתה לו ודברי ר"ע בשאר איברים הואיל וקנס חכמים הוא קנס הא קראי קא דרשינן אלא אימא הואיל ומדרש חכמים הוא.
ופירש רש"י בכולן כ"ד איברים האמורים במסכת נגעים עבד יוצא בהן לחירות דמומין שבגלוי הם ואינם חוזרים כשן ועין ואיתרבו בכלל ופרט בפרק קמא דקידושין עכ"ל.
ובהכי ניחא מאי דקשיא ליה לרש"י בריש כתובות (כתובות דף ג') על המפרשים
הא דקאמר גמרא כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ומקשה עליה תינח קדיש בכספא קדיש בביאה מאי איכא למימר דהיינו לומר קדיש בכספא דקידושי דרבנן נינהו והקשה עליהם דאי אפשר לומר כן חדא דדבר הלמד בגזירה שוה כמו שכתוב מפורש הוא
ועוד דאי דרבנן נינהו היאך סוקלין על ידו ומביאין חולין לעזרה על שגגתו
ולדרך רבינו ל"ק ולא מידי דהא דבר הנלמד בג"ש דבר תורה ממש הוא וסוקלין על ידו ומביאין קרבן על שגגתו ככל דברים המפורשים בתורה ולא קרי להו דרבנן אלא לומר שאלמלא שהם קבלוהו כן מסיני לא היינו מפרשים אותו כך ומאחר שהוא כן שייך לומר כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש וכו':
עד כאן הוא מסביר, שגם מי שאומר ש"קידושי כסף" [ולימוד מ"גזירה שוה"] - מדרבנן, אין כוונתו שתוקפם הוא דרבנן, אלא רק שלימוד דין זה "נולד" כתוצאה מלימוד של רבנן, אבל התוקף הוא דאורייתא.
6.4
כתב הר"א בנו של רבינו שהקשו לו על מה שכתב רבינו מצות עשה של תורה לקדש את האשה ממ"ש בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף יח) לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא לארס דלא עביד מצוה שאסור אלא אפילו לישא דקא עביד מצוה נמי אסור. ותירץ שבמנין המצות בתחלת ההלכה אמר שהמצוה לישא אשה בכתובה וקידושין ולא אמר לקדש אשה וזה שאמר וליקוחין אלו מצות עשה לפי שהיא תחלת מצות הנישואין אבל אירוסין בלא נישואין ודאי לא השלים המצוה עדיין:
7.
לחם משנה הלכות אישות פרק א הלכה ב:
[ב] ובכסף מדברי סופרים. טעמו של רבינו ז"ל הוא משום דכל דבר הנלמד בהיקש או בגזירה שוה או בי"ג מדות הם נקראים דברי סופרים כמו שכתב בס' המצות...
כלעיל בסעיף 5.
8.
ריטב"א:
כתיב הכא כי יקח וכתיב התם נתתי כסף השדה קח ממני. פי' מה התם כסף אף הכא כסף, ולאו גזירה שוה ממש היא
דהא קיחה דהתם קאי אכסף וקיחה דהכא קאי אאשה,
אלא גילוי מילתא בעלמא היא וכעין ילמד סתום מן המפורש דלישנא דקיחה קיחה דכתב רחמנא אתא לגלויי דמה התם בכסף אף הכא בכסף, ודכוותה בתלמודא.
למעשה הוא חולק על כל האמור לעיל, וסובר שבסוגייתנו [הוא לא מדבר על כל "גזירה שוה" ככלל] מדובר ב"גילוי מילתא", כלומר, בפרשנות "רגילה" שמקובלת בדרכי פרשנות התורה [ותוקפם - דאורייתא.]
9.
רש"י מסכת כתובות דף ג עמוד א
שמעתי כל רבותי מפרשים דקדיש בכספא דקידושי דרבנן נינהו
נראה לי שלכאורה מתאים לסעיף 6.3 לעיל.
9.1
אמנם רש"י מפרש את דברי רבותיו כפשוטם ולכן הוא חולק עליהם:
ואי אפשר לומר כן
חדא דגזירה שוה היא קיחה קיחה משדה עפרון (קידושין דף ב)
וכל הלמד מגזירה שוה כמו שכתוב מפורש הוא לכל דבר
אחרי כל הדיון הנ"ל ניתן לומר מדוע הגמרא הביאה בסוגייתנו את הגזירה שוה, למרות שעיקר הדיון בקידושי כסף יובא להלן בדף ג ובדף ד:
ללמדנו דווקא את חשיבות העניין, שקידושין בכלל נאמרו למשה בסיני,
10.
בכל זאת יש לעיין מדוע מסכת קידושין מתחילה בדין קידושי כסף שהוא - לפי הרמב"ם - "מדברי סופרים":
בפשטות יש לומר, הפסוק הראשון שמובא במסכת קידושין הוא:
דברים פרק כד
(א) כי יקח איש אשה ובעלה והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר וכתב לה ספר כריתת ונתן בידה ושלחה מביתו:
מהרישא של הפסוק הגמרא דורשת "גזירה שוה" - "קיחה" "קיחה" משדה עפרון כדי ללמוד שקידושי אשה הם [גם] בכסף.
והחלק השני של הפסוק הנ"ל "כי מצא בה ערות דבר" נדון בסוף מסכת גיטין שקדמה למסכת קידושין.
11.
הערה לגבי "דברי סופרים" מסכת עירובין דף כא:
דרש רבא: מאי דכתיב הדודאים נתנו ריח [שיר השירים פרק ז פסוק יד] - אלו בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא. ועל פתחינו כל מגדים - אלו בנות ישראל שמגידות פתחיהן לבעליהן. לשון אחר: שאוגדות פתחיהן לבעליהן. חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך,
אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, הרבה גזירות גזרתי על עצמי יותר ממה שגזרת עלי - וקיימתים.
אמר ליה רב חסדא לההוא מדרבנן דהוה קא מסדר אגדתא קמיה: מי שמיע לך חדשים גם ישנים מהו?
אמר ליה: אלו מצות קלות ואלו מצות חמורות. אמר ליה: וכי תורה פעמים פעמים ניתנה?
אלא: הללו מדברי תורה, והללו מדברי סופרים.
דרש רבא: מאי דכתיב +קהלת י"ב+ ויתר מהמה בני הזהר עשות ספרים הרבה וגו'. בני! הזהר בדברי סופרים יותר מדברי תורה. שדברי תורה יש בהן עשה ולא תעשה,
ודברי סופרים - כל העובר על דברי סופרים חייב מיתה.
שמא תאמר אם יש בהן ממש מפני מה לא נכתבו
- אמר קרא עשות ספרים הרבה אין קץ. +קהלת י"ב+ ולהג הרבה יגעת בשר.
אמר רב פפא בריה דרב אחא בר אדא משמיה דרב אחא בר עולא: מלמד שכל המלעיג על דברי חכמים נידון בצואה רותחת.
מתקיף לה רבא: מי כתיב לעג? להג כתיב! - אלא: כל ההוגה בהן טועם טעם בשר.
[בפרשנים יש אומרים שלא דוחה את ההסבר הקודם]
החשיבות והמעלה של "דברי סופרים" / קדושת התושב"ע /
12.
על דרשת הגמרא - "כסף מנלן", ועל כך שתוקפם הוא "דאורייתא" - ראה גם בדפים הבאים - דף ג ודף ד.
