הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
חופה קונה?; רבא נגד רב הונא ואביי - כמי הלכה?
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
קידושין ה ע"ב
אמר רב הונא: חופה קונה מקל וחומר,
ומה כסף שאינו מאכיל בתרומה - קונה,
חופה שמאכלת בתרומה - אינו דין שתקנה.
וכסף אינו מאכיל?
...
אמר רבא, שתי תשובות בדבר:
חדא, דשלש תנן וד' לא תנן;
ועוד, כלום חופה גומרת אלא ע"י קידושין,
וכי גמרי' חופה שלא ע"י קידושין מחופה שע"י קידושין?
א"ל אביי, הא דקאמרת: ג' תנן וד' לא תנן,
תנא מילתא דכתיבא בהדיא קתני,
מילתא דלא כתיבא בהדיא לא קתני;
ודקאמרת: כלום חופה גומרת אלא ע"י קידושין,
רב הונא נמי ה"ק: ומה כסף שאינו גומר אחר כסף - קונה,
חופה שגומרת אחר כסף - אינו דין שתקנה.
1.
ראה "מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד עג, דיון האם נפסק כדברי רב הונא:
2.
שיטת "הלכות גדולות" לפסוק שלא כרב הונא, מפני האמור לעיל בדף ב שהמשנה באה למעט קידושין על ידי חופה בלבד.
2.1
וגם, שם הגמרא קבעה שלפי רב הונא המשנה באה למעט קידושי חליפין.
אבל מכח זה שהקשו על רב הונא משמע שבפשיטות אין הלכה כמותו.
3.
רא"ש מסכת קידושין פרק א סימן א:
[דף ה ע"א] אמר רב הונא חופה קונה מק"ו ומסיק מבינייא משלשתן מכסף ושטר וביאה. [דף ה ע"ב] ופריך גמרא מה להצד השוה שבהן שכן ישנן בעל כרחה ומשני רב הונא כסף מיהא באישות בעל כרחה לא אשכחן ופריך רבא על מילתיה דרב הונא שתי תשובות ושנינהו אביי.
ופסקו התוס' דלא כרב הונא מדפריך סתמא דגמרא לעיל לרב הונא דאמר חופה קונה משמע דרב הונא קאמר הכי ולא סבירא לן כוותיה
כלעיל בסעיף 2.1.
הדגש בדבריו שזו היתה ה"סתמא דגמרא" שהקשתה על רב הונא ולא על ידי אמורא מסויים.
3.1
ואף על גב דגמרא אית ליה לעיל (דף ה א) הך סברא דרב הונא דכסף מיהא בעל כרחה באישות לא אשכחן הני מילי כדבעי למילף כסף משטר וביאה וכיון דלא אשכחן כסף בעל כרחה באישות כמו בשטר וביאה חשיב פירכא ולא ילפינן מינייהו דאין הלמד שוה למלמד
אבל רב הונא דיליף חופה מכסף שטר וביאה ואיכא למיפרך שכן ישנן בעל כרחה אף על פי שאין הפירכא שוה בכולן דמקצתן הוי באישות ומקצתן שלא באישות פרכינן שפיר דעל מה הצד פרכינן כל דהו
ורב הונא סבר דאפי' פירכא כל דהו לא חשיבא
נראה לי שכוונתו לומר, שלמרות הדיון הנרחב בגמרא בעניין המקור לדברי רב הונא בכל זאת לא מחייב שהלכה כמותו.
3.2
ורבא דאמר שתי תשובות בדבר לאו משום דסבירא ליה כרב הונא דהאי לא חשיב פירכא שכן ישנן בעל כרחה כיון דכסף באישות לא אשכחן ולכך מהדר לפרוכי פירכא אחריתא
אלא לפי דברי רב הונא קאמר
ורבא שמקשה על ה"לימוד" של רב הונא מלמדנו שרבא דן לפי שיטת רב הונא אבל הוא לא פוסק כמותו [ומדוע לא נאמר כאן את הכלל "מדשקיל וטרי אליביה" הלכה כוותיה?].
3.3
וגם רב אלפס ז"ל לא הביא דברי רב הונא משום דסבירא ליה דלאו הילכתא נינהו וכן פסק הרמב"ן ז"ל דלא כרב הונא
דהקשה רבא על דבריו אף על גב דשנינהו אביי הלכתא כרבא
משמע מדבריו שהלכה כרבא נגד אביי על פי הכלל הכללי שמלבד בכמה מקומות הלכה תמיד כרבא נגד אביי - וממילא לא פוסקים כרב הונא כי לפי הרי"ף משמע שרבא לא סובר כרב הונא.
3.4
ועוד דשינויא דאביי לאו אליבא דהילכתא סלקא האי דקאמרי' מילתא דלא כתיבא בהדיא לא קתני ליתא
דהא קתני במתני' במיתת היבם ואמרינן לקמן דאתיא לן בקל וחומר מאשת איש ואף על גב דלא כתיב בהדיא קתני לה במתני'
והא דקאמרינן חופה שגומרת אחר כסף אינו דין שתקנה איכא למיפרך דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה לגמור אינה גומרת אלא אחר כסף אף לקנות לא תקנה אלא אחר כסף
גם תרוציו של אביי אינם להלכה. [לכאורה הוא מקשה על אביי].
3.5
לזה הסכימו כל הפוסקים כר"ח ז"ל שכתב והא דרב הונא ספק היא דהא פריק כל מה שהקשו עליה:
הרמב"ן והרשב"א הכריעו שמדובר בספק מפני שהקושיות בגמרא על רב הונא יושבו בגמרא. [ולא כבסעיף הקודם]
3.6
ראה שם ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", הערות נז-נח, שיש מי שאומר שלא מכריעים כרבא נגד רב הונא מפני שרבא לא הגיב לדברי אביי,
וגם מפני שרב הונא ואביי הם רבים נגד רבא ויתכן שהלכה כמותם. [כלומר, שהכלל העקרוני שהלכה כרבא נגד אביי לא תקף כשיש דעה נוספת שסוברת כאביי.]
4.
חידושי הריטב"א מסכת קידושין דף ה עמוד א:
אמר רב הונא חופה קונה מקל וחומר אמר רבא שתי תשובות בדבר וכו' אמר אביי וכו'. ומסתברא דהלכתא כרב הונא דהא אייתי לה שפיר במה הצד,
ומאי דפריך רבא הא פריק ליה אביי,
עד כאן הוא פוסק כרב הונא מפני שקושיות רבא עליו יושבו על ידי אביי.
4.1
ובהא דלאו עיקר מימרא דידהו ליכא למימר דהלכתא כרבא,
ואין הכרח לפסוק כרבא נגד אביי על פי הכלל הכללי שהלכה בדרך כלל כרבא נגד אביי, מפני שלא מדובר בסוגייתנו בדינים של אביי ורבא עצמם ["אליבא דנפשייהו"], אלא בהתייחסותם לדברי רב הונא.
4.2
ואף על גב דאמרינן לעיל (ג' א') ולרב הונא דאמר חופה קונה אפילו הכי הלכתא כוותיה,
הוא לא מקבל את האמור לעיל בסעיף 2-2.1
ומביא לכך דוגמא נוספת:
דהא אשכחן דכוותה לקמן בפירקין (קידושין דף ח' א') דאמרינן ולרב נחמן [דאמר] פירי לא עבדי חליפין מאי איכא למימר והלכתא כרב נחמן,
4.3
אבל הגאונים ז"ל לא הביאו בהלכותיהם הא דרב הונא משמע דדחו לה משום פירכא דרבא וכפשטא דמתניתין דשלש תנן ארבע לא תנן,
וכדדייקינן לעיל מניינא דרישא למעוטי חופה,
ולמעשה ראוי להחמיר,
למסקנה הוא פוסק לחומרא - כרב הונא.
4.4
ומתאים לסוגיה נוספת:
ובמסכת יבמות פרק הבא על יבמתו (יבמות דף נ"ח א') אמרינן עד כאן לא קאמר רבי מאיר אלא קדושין דקני לה אבל חופה דלא קני לה [לא], ומשמע כסברת רבינו תם [נ"א: כסברא דרבוותא] ז"ל, אבל ליתא כדברירנא התם.
5.
הוא מסכם את העניין של קידושין דאורייתא:
ומיהו מכולה שמעתין שמעינן דקדושי כסף ושטר מדאורייתא הם
והא כתיבי בהדיא כדדרשינן לעיל,
וכדאמרינן הכא תנא מילתא דכתיבי בהדיא,
ולפיכך סוקלין ודנין על ידיהן,
והא דאמרינן בכמה דוכתי אפקעינהו רבנן לקדושין מיניה ופרכינן תינח דקדיש בכספא קדיש בביאה מאי איכא למימר,
לאו משום דקדושי כסף מדרבנן כדפירש רש"י ז"ל דהא ליתא,
אלא טעם נכון בדבר כדפרישית בדוכתה, וזה ברור ואין בו בית מיחוש.
קשור לדברים שכתבנו על קידושין דף ב.
6.
לחם משנה הלכות אישות פרק י:
אבל אם היתה נדה וכו'. הר"ן ז"ל בפירוש ההלכות הקשה על רבינו דבפרק הבא על יבמתו [יבמות דף נז] איפליגו בה רב ושמואל אם יש חופה לפסולות או לא וקי"ל כרב דאמר יש חופה לפסולות וכן פסק הרמב"ם בפ"ז מהלכות תרומות.
ותו קשיא לי דמהרמב"ם נראה דמפרש כפירוש רש"י שכן כתב שם ואם נכנסה לחופה בלא קידושין והיינו כפירוש רש"י התם דאית לה חופה בלא קידושין ולתרוייהו בין לרב בין לשמואל לפי האי פירושא אית ליה כרב הונא דאמר בפ"ק דקידושין חופה קונה כדכתבו שם התוספות ז"ל
משמע מהרמב"ם שפסק שחופה קונה - ומתאים לשיטת רב הונא בסוגייתנו.
6.1
וכיון דאית לן דלא כרב הונא דאמר חופה קונה.
אבל "אית לן" - אנו פוסקים - שלא כרב הונא [ויוצאת סתירה]
6.2
והכי נראה דרבינו בפ"ג מהלכות אלו פסק דהאשה מתקדשת בכסף בשטר ובביאה ולא הזכיר חופה משמע דהוי דלא כרב הונא.
א"כ איך פסק בפ"י מהלכות תרומות דיש חופה לפסולות.
מהרמב"ם בעניין סוגייתנו משמע שלא פסק כרב הונא, שהרי לא מנה את החופה כדרך אפשרית לביצוע מעשה קידושין.
6.3
והוא מיישב:
ונראה לתרץ קושיא זאת וקושיית הר"ן דרבינו מכח הקושיא דלא ניתי רב ושמואל דלא כהלכתא סובר דיש ודאי לחלק בין פוסל לקידושין גמורים דהא מצינו דאעפ"י דאינן קידושין גמורים הם פוסלים דהא היבם פוסל ואינו מאכיל
א"כ אית להו לרב ושמואל דלענין קנין חופה לחודה אינה קונה
ולענין לפסול אית להו דחופה מהניא לפסול ומשום דלא תיקשי הפסקים אהדדי
דהוא פסק דחופה אינה קונה ופסק דיש חופה לפסולות דאית ליה דחופה בלא קידושין מהניא לפסול בתרומה אף על פי דלא מהניא להאכיל
ועם זה נסתלקה קושיית הר"ן דאע"פ דיש חופה לפסולות לפסול מכל מקום לא תנשא נדה דלעשות קנין גמור אינו מועיל דיש לחלק בין לקנות להיכא דפוסל כדכתיבנא:
חופה לא קונה קניין גמור לצורך קידושין גמורים, אבל יש בכוחה "לפסול" לעניין אכילה בתרומה.
