סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 971

"איבעיא להו: משל מי?"

קידושין לב ע"א

נאמר בברייתא שעל הבן להאכיל, להשקות, להלביש, ולכסות את אביו, ועל כך מסתפקת הגמ' על מי מוטל בעיית המימון, האם חייב הבן להוציא מכספו את ההוצאות עבור אביו, או שיש מקום לומר שהבן צריך רק לדאוג לעצם האכלה וההלבשה, אבל המימון הוא משל אב, וכאשר יש לאב ממון נוטל הבן מממון אביו כדי לממן את המאכל והמשקה, ובזה שהוא מאכיל משקה או מלביש אותו הוא מכבדו, והגמ' פוסקת כמ"ד משל אב. והראשונים מוסיפים שכל זאת כשלאב יש ממון והשאלה היא מאיזה ממון ליטול נפסק שיכול ליטול מממון האב, אבל באופן שלאב אין ממון חייב הבן לממן מכיסו את הוצאות אביו שהרי לא גרע משאר עניים.

מספר הרב זוין בספרו "לאור ההלכה" מעשה שבאו אל רבי חיים מבריסק בתלונה על אחד מאנשי קהילתו שאינו מכבד את אביו כראוי, אביו של אותו בן קהילה נמצא בבי"ח מרוחק מבריסק והבן אינו נוסע לבקר את אביו. שלח הגאון רבי חיים מבריסק כרבה של הקהילה לקרוא לאותו תושב. כאשר נשאל מדוע אין הוא מבקר את אביו מדין כיבוד אב, אמר כך: הנסיעה ברכבת מבריסק אל העיר הרחוקה בה שוכב אבי בבי"ח עולה לי הון רב שאין באפשרותי לממן והרי נפסק שכבוד אב משל אב אם אבי יתן לי ממון לצורך הנסיעה אוכל לנסוע, כל עוד שאין אני מקבל את הממון מאבי הרי אני פטור מנסיעה בסכום כה גבוה. נענה רבי חיים ואמר כך: פטור אתה אמנם מנסיעה ברכבת אבל עדיין מוטל עליך החוב לכבד את אביך, אם הנסיעה ברכבת עולה לך להון רב לך ברגל מבריסק עד לאותו בי"ח, שהרי מצות כיבוד אב בגופך מוטלת עליך. נסיעה ברכבת מטרתה להקל מעליך את הטרחה של הדרך שהרי מצות כיבוד אב נאמרה טרם היו רכבות בעולם ואז ברור שהיה מוטל על הבן מצות כיבוד אב לסעוד את האב בחוליו וללכת ברגל לביה"ח, לך אם כן ברגל.

נמצאנו למדים מדברי הגאון רבי חיים שכל מה שנאמר בגמ' משל אב הרי זה בממון, להאכיל ולהשקות וכיו"ב, שלא ניתן בטורח הגוף להשיג אותם, אבל דברים שניתן להשיגם בטורח גוף כגון הליכה ברגל וכד', שם עדיין המצוה שבגוף הבן קיימת, ולכן חייב הגאון רב חיים את תושב קהילתו ללכת ברגל לעיר הרחוקה כדי לקיים מצות כיבוד אב של בקור חולים.

יש לכאורה מקום להעיר על הערתו הגאונית של רבי חיים מבריסק, הגאון האבני נזר בספרו אבני נזר חלק אבן העזר סי' ב מחדש חידוש הגיוני, ידועים לנו דברי השו"ע אור"ח סי' תרנ"ו המבוססים על דברי גמ' מפורשת במס' כתובות. נא' שם מי שאין לו אתרוג או שאר מצוה עוברת אין צריך לבזבז עליה יותר מחומש ממונו, אפ' אם המצוה היא מצוה עוברת. כך נפסק בשו"ע. מעתה טוען האבני נזר נעשה חשבון, מה הדין לגבי מצות עשה שקיומה כרוך בצער הגוף למקיים אותה, האם צער הגוף שווה לחומש ממונו, או שצער הגוף נחשב ליותר מחומש ממונו. מסתבר טוען הגאון האבני נזר שהימנעות מצער הגוף שווה לו לאדם יותר מחומש ממונו, וראיה שכאשר חלילה בא צער על אדם שהוא יכול להסירו ע"י הליכה לרופאים, קניית תרופות וכיו"ב, הוא מוציא אפ' יותר מחומש ממונו, כדי להינצל מצער, מצאנו בגמ' בכמה מקומות: יש לך אדם שממונו חביב עליו יותר מגופו, משמע להדיא שרק יש לך אדם, הדבר יכול לקרוא לעתים רחוקות, אבל בדרך כלל גופו של אדם חביב עליו יותר מממונו, שהרי יסורים במידה מסוימת נחשבים לצער גדול יותר ממות, כמו שהגמ' במס' כתובות ל"ג: אומרת אילמלי נגדוה לחנניא מישאל ועזריה פלחו לצלמא. נמצא שאדם שקיום מצות עשה יעלה לו בצערא דגופא, הוא פטור מקיום המצוה קו"ח ממצב שבו קיום המצוה יעלה לו חומש ממונו, כך שאם ניצמד לדוגמא של לולב אליה מתייחסת ההל' בהלכות לולב, אדם שבידו פצע כואב ונטילת הלולב חייבת להעשות באופן כזה שהכאב של המכה מתעצם, סבור האבני נזר שכשם שנטילת לולב כשהיא עולה יותר מחומש ממונו, נפטר האדם מקיום המצות עשה, כך צער כזה שכדאי לו לאדם לשלם חומש ממונו כדי להפטר מן הצער, פוטר הצער את מקיים המצוה. אם כנים דברי האבני נזר יש מקום לעיין בהכרעתו של הגאון מבריסק, הבה נתבונן האם אותו אדם תושב בריסק היה מוכן לשלם יותר מחומש ממונו כדי להיפטר מן הסבל של הליכה ברגל מבריסק עד אותה עיר רחוקה לכאורה באופן כזה יש מקום לפטור את תושב הקהילה מללכת ברגל, שהרי מ"ע של כיבוד אב ואם אינה שונה מכל מצות עשה אחרת שכאשר היא שווה יותר מחומש ממונו של המקיים נפטר המקיים, ואם צערא דגופא נחשב ליותר מחומש ממונו, יש מקום לפטור מכיבוד אב ואם כאשר קיום המצוה עולה למקיים בצערא דגופא, כך שהכרעתו של הגאון מבריסק תהיה נכונה אך ורק באופן בו ימצא שלאותו אדם עדיף הליכה ברגל של כמה שבועות מקהילתו עד לאותו בי"ח רחוק על פני חומש ממונו, אז ורק אז תהיה צודקת הכרעתו של הגאון מבריסק לפי החידוש אותו חידש הגאון האבני נזר.

(האדמו"ר מטאלנה)