הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
הלכה כמי שמסתבר טעמו; הלכה כרבי יהודה נגד רבי מאיר ורבי שמעון; הלכה לא תמיד כרבי אליעזר בן יעקב
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
קידושין יז ע"א-ע"ב
ודת"ר: יכול לא יהו מעניקים אלא ליוצא בשש, מנין לרבות יוצא ביובל, ובמיתת האדון, ואמה העבריה בסימנין?
ת"ל: +דברים טו+ תשלחנו... וכי תשלחנו,
יכול שאני מרבה בורח ויוצא בגרעון כסף?
ת"ל: וכי תשלחנו חפשי מעמך, מי ששילוחו מעמך, יצא בורח ויוצא בגרעון כסף, שאין שילוחו מעמך...
1.
סוגיה ראשונה:
דת"ר: יכול לא יהו מעניקים אלא ליוצא בשש, מנין לרבות יוצא ביובל, ובמיתת האדון, ואמה העבריה בסימנין?
ת"ל: +דברים טו+ תשלחנו... וכי תשלחנו,
יכול שאני מרבה בורח ויוצא בגרעון כסף?
ת"ל: וכי תשלחנו חפשי מעמך, מי ששילוחו מעמך, יצא בורח ויוצא בגרעון כסף, שאין שילוחו מעמך;
רמ"א: בורח אין מעניקין לו, דאין שילוחו מעמך,
אבל יוצא בגרעון כסף, ששילוחו מעמך...
2.
סוגיה שניה:
תנו רבנן: כמה מעניקים לו? חמש סלעים מכל מין ומין, שהן חמש עשרה סלעים, דברי ר' מאיר;
ר' יהודה אומר: שלשים,כשלשים של עבד;
ר"ש אומר: חמשים,כחמשים שבערכין.
אמר מר: חמש סלעים מכל מין ומין, שהם חמש עשרה סלעים, דברי ר' מאיר.
ור"מ מנינא אתא לאשמועינן?
הא קמ"ל, מיבצר הוא דלא מבצר ליה מהאי מנינא, ואי בצר ליה מחד מינא וטפי ליה מחד מינא - לית לן בה.
"הא קמ"ל" - עשרות רבות מופעים בש"ס. המיוחד הוא שאולי לא ניתן היה להבין לבד מה מלמד ה"קמ"ל".
מאי טעמא דרבי מאיר?
יליף ריקם +שמות לד+ ריקם מבכור, מה להלן חמש סלעים, אף כאן חמש סלעים.
ואימא: חמש סלעים מכולהו!
אי כתיב ריקם לבסוף- כדקאמרת, השתא דכתיב ריקם ברישא, שרי ריקם אצאן ריקם אגורן, ריקם איקב.
ונילף ריקם ריקם מעולת ראיה!
אמר קרא: +דברים טו+ אשר ברכך יי' אלהיך.
רבי יהודה אומר: שלשים,כשלשים של עבד.
מאי טעמא דרבי יהודה? יליף נתינה נתינה מעבד, מה להלן שלשים, אף כאן שלשים.
ונילף נתינה נתינה מערכין, מה להלן חמשים, אף כאן חמשים!
חדא, דתפשתה מרובה לא תפשתה, תפשתה מועט תפשתה;
ועוד, עבד מעבד הוה ליה למילף.
ר' שמעון אומר: חמשים,כחמשים שבערכין.
מאי טעמיה דרבי שמעון?
גמר נתינה נתינה מערכין, מה להלן חמשים, אף כאן חמשים.
ואימא: בפחות שבערכין! אשר ברכך יי' אלהיך כתיב.
ונילף נתינה נתינה מעבד, מה להלן שלשים, אף כאן שלשים,
חדא, דתפשתה מרובה לא תפשתה;
ועוד, עבד מעבד הוה ליה למילף!
ר' שמעון מיכה מיכה גמר.
בשלמא לר' מאיר, היינו דכתיב צאן גורן ויקב,
אלא לר' יהודה ורבי שמעון, האי צאן גורן ויקב למה לי?
3.
סוגיה שלישית:
האי מיבעי ליה לכדתניא: יכול לא יהו מעניקין אלא מצאן גורן ויקב, מנין לרבות כל דבר?
ת"ל אשר ברכך יי' אלהיך,
א"כ, מה ת"ל צאן גורן ויקב?
לומר לך: מה צאן גורן ויקב מיוחדים שישנן בכלל ברכה, אף כל שישנן בכלל ברכה, יצאו כספים, דברי ר' שמעון;
רבי אליעזר בן יעקב אומר:יצאו פרדות.
ור' שמעון? פרדות משבחן בגופייהו.
ורבי אליעזר בן יעקב? כספים עביד בהו עיסקא.
4.
רמב"ם הלכות עבדים פרק ג הלכה יד:
כל המשלח עבדו ואמתו ריקם עובר בלא תעשה שנאמר לא תשלחנו ריקם והרי הכתוב נתקו לעשה שנאמר העניק תעניק לו, אחד היוצא בסוף שש או שיצא ביובל או במיתת האדון וכן האמה העבריה שיצאת באחד מכל אלו או בסימנין הרי אלו מעניקין להם,
אבל היוצא בגרעון כסף אין מעניקין להם שנאמר וכי תשלחנו חפשי מעמך וזה לא שלחו חפשי אלא העבד נתן שאר הדמים שנשאר לו לעבוד בהן ואחר כך יצא,
הרמב"ם מכריע כדעת תנא קמא [נגד רבי מאיר] בסוגיה הראשונה לעיל בסעיף 1.
5.
המשך הרמב"ם:
העניק תעניק לו מצאנך מגרנך ומיקבך בענין צאן גורן ויקב
דברים שיש בהם ברכה מחמת עצמן הוא שחייב להעניק לו מהם אבל הכספים והבגדים אינו ג חייב ליתן לו מהם,
הרמב"ם מכריע כדעת רבי שמעון [נגד רבי אליעזר בן יעקב] בסוגיה השלישית לעיל בסעיף 3.
6.
המשך הרמב"ם:
וכמה נותן לו אין פחות משוה שלשים סלע בין ממין אחד בין ממינין הרבה כשלשים של קנס העבד שנאמר בו יתן לאדוניו,
בין שנתברך הבית בגללו בין שלא נתברךשנאמר העניק תעניק לו מ"מ, א"כ למה נאמר אשר ברכך הכל לפי הברכה תן לו.
הרמב"ם מכריע כדעת ר' יהודה [נגד רבי מאיר ונגד רבי שמעון] בסוגיה השניה לעיל בסעיף 2.
7.
כסף משנה הלכות עבדים פרק ג הלכה יד:
אחד היוצא בסוף שש וכו' עד ואח"כ יצא. ברייתא פ"ק דקידושין דף י"ז) וכת"ק ופירש הטעם בגמרא כדברי רבינו:
הוא מנמק את הפסק לעיל בסעיף 4. כנראה מפני שההלכה היא בדרך כלל כתנא קמא נגד תנא שחולק עליו.
8.
המשך ה"כסף משנה:
העניק תעניק לו וכו'.ברייתא שם יכול לא יהו מעניקין אלא מצאן גרן ויקב מנין לרבות כל דבר ת"ל אשר ברכך וגו' א"כ מה ת"ל צאן גרן ויקב לומר לך מה צאן גרן ויקב מיוחדים שישנן בכלל ברכה אף כל שישנן בכלל ברכה יצאו כספים דברי ר"ש ראב"י אומר יצאו פרדות כלומר וכל שכן כספים ור"ש פרדות משבחן בגופייהו
ופסק רבינו כר"ש דמסתבר טעמיה:
הוא מנמק את הפסק לעיל בסעיף 5 - כדעת רבי שמעון נגד רבי אליעזר בן יעקב - מפני שמסתבר טעמו של רבי שמעון.
8.1
ונראה לי שיש להוסיף הסבר: בדרך כלל הלכה כרבי אליעזר בן יעקב נגד מי שחולק עליו [כי דבריו הם "קב ונקי"], אבל ישנו כלל כללי שדעה שעליה נאמר שהיא "מסתבר טעמו" גוברת על כל כלל אחר! ולכן כך גם בסוגייתנו.
8.2
הערה: בגמרא לא משמע בהכרח שדעת רבי שמעון יותר "מסתבר טעמו", אלא כנראה שכך היא הכרעתו הפרטית של הרמב"ם.
9.
המשך ה"כסף משנה":
לגבי הסוגיה השניה לעיל בסעיף 2 ובסעיף 6:
וכמה נותן לו. שם פלוגתא דר"מ אמר ט"ו סלעים ור"ש חמשים ור"י אמר שלשים
ופסק כר"י דה"ל ר"ש ור"י תרי לגבי ר"מ דלתרוייהו בעי טפי מט"ו ולענין חמשים דאמר ר"ש ה"ל ר"מ ור"י תרי לגבי ר"ש.
בסוגיה יש 3 דעות, ועל כן יוצא שתמיד יש יחיד נגד רבים -אחד מהם נגד השנים האחרים, אלא שקצת קשה, שהרי גם השנים חלוקים ביניהם, ומדוע הרמב"ם פוסק דווקא כרבי יהודה?
9.1
משמע מדברי ה"כסף משנה" שהסיבה היא כפי שמשמע מהגמרא "דתפשתה מרובה לא תפשתה", ולכן היה צריך לכאורה לפסוק כדעת רבי מאיר - הדעה המינימלית יותר - 15. לכן אומר ה"כסף משנה" שרבי יהודה ורבי שמעון נחשבים כרבים נגד דעת יחיד של רבי מאיר ודעתם גוברת על הכלל של "תפשתה מרובה לא תפשתה" שמתאימה לדעת רבי מאיר.
אבל באמת לא משמע כך מדבריו. וצ"ע!
10.
משנה למלך הלכות עבדים פרק ג הלכה יד:
ולא ידעתי למאי איצטריכא ליה טעם זה
דהא קי"ל הלכה כר"י לגבי ר"מ ור"ש וכדאיתא בפרק מי שהוציאוהו (עירובין דף מו / מ"ו) אמר ר' יוחנן ר"מ ור"י הלכה כר"י ר"י ור"ש הלכה כר"י
ואף על גב דמשמע בגמרא דרב פליג אהני כללי פשיטא דהלכה כר' יוחנן דהא קי"ל רב ור' יוחנן הלכה כר'יוחנן
וכ"כ רש"י בדף מ"ז דהלכה כר' יוחנן דאיתנהו להני כללי
וכ"פ כל בעלי הכללים.
הוא מסביר פשוט יותר, שהרמב"ם מכריע כרבי יהודה כי הכלל הוא שהלכה כרבי יהודה נגד רבי מאיר, וגם הלכה כרבי יהודה נגד רבי שמעון.
10.1
אבל הוא לא מדגיש שהלכה כרבי יהודה גם נגד שניהם - רבי מאיר ורבי שמעון - יחד!
10.2
ואולי רק כששניהם - רבי מאיר ורבי שמעון גם הם חלוקים ביניהם אז הלכה כרבי יהודה נגד שניהם.
10.3
ואולי ה"כסף משנה" סובר כשיטה שמביא ה"משנה למלך" שלא כרבי יוחנן, שלא פוסקים תמיד בהכרח כרבי יהודה!
