הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
אם תימצי לומר
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
קידושין כ ע"ב
בעא מיניה רב הונא בר חיננא מרב ששת:
עבד עברי הנמכר לעובד כוכבים, נגאל לחצאין או אינו נגאל לחצאין?
גאולתו +ויקרא כה+ גאולתו משדה אחוזה גמר,
מה שדה אחוזה אינו נגאל לחצאין, אף האי נמי אינו נגאל לחצאין,
או דילמא לקולא אמרינן, לחומרא לא אמרינן?
א"ל: לאו אמרת התם נמכר כולו - ולא חציו?
ה"נ נגאל כולו - ולא חציו.
אמר אביי: אם תימצי לומר נגאל לחצאין, משכחת לה לקולא ולחומרא;
לקולא, זבניה במאה יהב ליה חמשין פלגא דדמי, ואשבח וקם על מאתן,
אי אמרת נגאל לחצאין - יהיב ליה מאה ונפיק, ואי אמרת אין נגאל לחצאין - יהיב ליה מאה וחמשין ונפיק.
והאמרת: נתרבה כספו - מכסף מקנתו!
כגון דאוקיר וזל ואוקיר...
1.
הועלתה בעיה על ידי רב הונא בר חיננא
"עבד עברי הנמכר לעובד כוכבים, נגאל לחצאין או אינו נגאל לחצאין? "
2.
ורב ששת פשט את הבעיה "אינו נגאל לחצאין".
3.
אמר אביי: אם תימצי לומר נגאל לחצאין, משכחת לה לקולא ולחומרא;
אביי דן בסוגיה לפי האפשרות של "נגאל לחצאין".
4.
רמב"ם הלכות עבדים פרק ב הלכה ז:
הנמכר לעכו"ם אם לא השיגה ידו לגאול קרוביו פודין אותו וקרוב קרוב קודם שנאמר או דודו או בן דודו יגאלנו, וב"ד כופין את קרוביו לפדותו שלא יטמע בעכו"ם, לא פדאוהו קרוביו או שאין ידם משגת מצוה על כל אדם מישראל לפדותו, ובין שפדאוהו קרובים בין שפדאהו שאר אדם יצא לחירות, ויש לו ללוות ולגאול את עצמו מן העכו"ם וגואל לחצאין,
אבל הנמכר לישראל אין הקרובים פודין אותו ואין לוה וגואל ואינו גואל לחצאין, אלא כיצד דינו אם השיגה ידו ליתן כפי השנים הנותרות נותן ויוצא ואם לאו לא יצא.
הרמב"ם פוסק כאפשרות שמעלה אביי - "נגאל לחצאין".
5.
כסף משנה הלכות עבדים פרק ב הלכה ז:
ויש לו ללוות ולגאול את עצמו וכו'. תמהני על פסק זה ששם בגמרא (קידושין דף כ' ע"ב) אמרינן דבעא ר"ה מרב ששת עבד עברי הנמכר לעכו"ם נגאל לחצאין או לא ופשט ליה דאינו נגאל
ולקמן בגמרא אמרינן עבד עברי הנמכר לעכו"ם יוכיח שיפה כחו ליגאל בשנה שנייה ואין לוה וגואל לחצאין
ולא נראה לי הכרח אחר מאותה הסוגיא
הכרעתו של רב ששת "דאינו נגאל לחצאין" נראית כמסקנת הסוגיה.
5.1
אלא שאחר שפשט רב ששת אמר אביי אם תמצא לומר נגאל לחצאין משכחת לה לקולא ולחומרא
אלמא אביי דהוא בתראה לא ס"ל כפשיטותיה דרב ששת
משמע שאביי חולק על רב ששת. ועל כן הלכה צריכה להיות כאביי [וכפי שפסק הרמב"ם] כי אביי נחשב "בתראי" [חי אחרי רב ששת] והכלל הכללי הוא ש"הלכה כבתראי".
5.2
ואכתי קשיא שאין זה כדאי לדחות פשיטותיה של רב ששת
ומצאתי לסמ"ג שכתב הנמכר לעכו"ם מסיק שם רב ששת שאין לוה וגואל וגם אינו נגאל לחצאין ויש לתמוה שלא שת לבו להביא דברי רבינו כמנהגו:
אבל לא נראה לו סביר שאביי חולק על רב ששת, אלא נראה שאביי דן למפרע לפי אחת האפשרויות שהוצגה בבעיה.
6.
לחם משנה הלכות עבדים פרק ב הלכה ז:
אבל לפי פי' רבינו ז"ל נמצא אביי חולק על הבעיין ועל רב ששת שאפילו הבעיין לא משמע ליה דאמרינן נגאל לחצאין אלא להקל עליו אבל שיהיה נגאל לחצאין לגמרי בין להקל בין להחמיר לא עלה אפילו על דעת הבעיין כ"ש לדעת רב ששת שפשט דאינו נגאל לחצאין לגמרי
ולפי דברי רבינו ז"ל צ"ל דאביי פליג אבעיין ואפשטן ואית ליה דלא ילפינן משדה אחוזה דהיכא דגלי גלי היכא דלא גלי לא גלי וכמו שאמרו לקמן בגמרא גבי בעיא דבית בבתי ערי חומה וכל זה דוחק...
הוא מסביר כבסעיף 5.1 לעיל.
6.1
ראה גם "שוטנשטיין" הערה 12.
וב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמודים ט-י.
ובפני יהושע שמסביר, שאביי בא דווקא לבאר את רב ששת.
7.
בלי קשר לתוכן הסוגיה נראה לי לומר שהרמב"ם פסק כאביי בגלל הביטוי "אם תמצי לומר". דהיינו, לפי הרמב"ם עורך הגמרא הוא זה ששיבץ את הביטוי "אם תימצי לומר" בדברי אביי כדי להודיענו שכך הוא פוסק בסופו של דבר.
7.1
תוספת הסבר: הפרשנים מסכימים לכך שבדרך כלל הרמב"ם פוסק בגמרא כשיטה שמובאת אחרי הביטוי "אם תימצי לומר", אלא שבסוגייתנו מדובר במקרה "חריג", שה"אם תימצי לומר" לא בא אחרי הצגת הבעיה [כבדרך כלל] אלא הוא בא אחרי שהבעיה כבר נפשטה על ידי רב ששת.
ולפי דברינו לעיל בסעיף 7 יוצא, שהרמב"ם פוסק כ"אם תימצי לומר" אף במקרה כבסוגייתנו.
