איבדקיה להאי גברא
קידושין ח ע"ב
"ת"ר: התקדשי לי במנה, נטלתו וזרקתו לים או לאור או לכל דבר האבד - אינה מקודשת. הא שדיתינהו קמיה, הוו קידושין?! הא קאמרה ליה: שקיל - לא בעינא! לא מיבעיא קא אמר, לא מיבעיא שדיתינהו קמיה דלא הוו קידושין, אבל זרקתו לים או לאור אימא כיון דמיחייבא בהו - קדושי קדיש נפשה, והא דקא עבדא הכי, סברא: איבדקיה להאי גברא אי רתחנא הוא או לא, קמ"ל".
קשה, הכיצד מעלה הגמרא אפשרות שרצונה רק לבודקו אם כעסן הוא, וכי מה תרויח מהבדיקה אם כבר נתכוונה להתקדש? מה תוכל לעשות אז, והרי אינה יכולה להתגרש מרצונה!
ודוחק לומר שאם היה כועס לא היה חשש קידושין גם להוה אמינא כי לא הסכימה להתקדש אלא רק על תנאי שלא יכעס. שהרי תנאי זה לא נאמר ולא נרמז ואינו אלא דברים שבלב (מסכת קידושין דף מט ע"ב).
אלא שאמרו במסכת יבמות דף קטז ע"א שכל הנשים רגילות לומר לבעליהן בשעת רוגזן: גרשיני! חלילא לאיש מלומר דברים שכאלו לאשתו, שאמר רב במסכת בבא מציעא דף נט ע"א: "לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו, שמתוך שדמעתה מצויה אונאתה קרובה". ולשון הרמב"ם: (הלכות אישות טו, יט) "צוו חכמים שיהיה אדם מכבד את אשתו יתר מגופו ואוהבה כגופו... ויהיה דיבורו עמה בנחת ולא יהיה עצב (פירוש, מדוכא או עצוב) ולא רוגז". ואילו האשה, דוקא מתוך צורכה הרב באהבת בעלה רגילה היא לנסותו ולאתגרו בתקוה שירצה אותה ויאהב אותה יותר. וככתוב: בבראשית ל, א: וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי, ועל כך אמרו בבראשית רבה פרשת ויצא פרשה עא, ז: "אמר לו הקדוש ברוך הוא כך עונין למעיקות?!". ובשופטים יד, טז: וַתֵּבְךְּ אֵשֶׁת שִׁמְשׁוֹן עָלָיו וַתֹּאמֶר רַק שְׂנֵאתַנִי וְלֹא אֲהַבְתָּנִי. וביהושע טו, יח; ושופטים א, יד: וַיְהִי בְּבוֹאָהּ וַתְּסִיתֵהוּ לִשְׁאוֹל מֵאֵת אָבִיהָ שָׂדֶה וַתִּצְנַח מֵעַל הַחֲמוֹר וַיֹּאמֶר לָהּ כָּלֵב מַה לָּךְ.
וכך הציעה הגמרא, שמא מיד שנתקדשה אותה אשה כבר החלה לבדוק את בעלה ולמשוך את תגובותיו.
