טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
פיל לרבי שמעון במה יקנה – פיל
"מתקיף לה רב יוסף: אלא מעתה, פיל לרבי שמעון במה יקנה? אמר ליה אביי: בחליפין; אי נמי, בשוכר את מקומו. רבי זירא אמר: מביא ארבעה כלים ומניחן תחת רגליו. שמעת מינה: כליו של לוקח ברשות מוכר קנה לוקח! הכא במאי עסקינן בסימטא אי נמי, בחבילי זמורות" (קידושין, כה ע"ב).
פירוש: מתקיף לה [מקשה על כך] רב יוסף: אלא מעתה, פיל לר' שמעון במה יקנה? שהרי אינו יכול להגביה אותו! אמר ליה [לו] אביי: אפשר שיקנה אותו בקנין חליפין ולא בקנין משיכה. אי נמי [או גם כן] בשוכר את מקומו של הפיל לפי שעה וקונה את הפיל אגב הקרקע. ר' זירא אמר דרך אחרת: מביא ארבעה כלים ומניחן תחת רגליו, ועל ידי כך הוא קונה אותו, ככל דבר הנמצא בתוך כליו של הקונה. ושואלים: האם שמעת מינה [לומד אתה מכאן] מדברי ר' זירא שכליו של לוקח אפילו כשהיו ברשות מוכר קנה לוקח? ודוחים: מכאן אין ראיה, כי הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים], כשהיה הדבר לא ברשות המוכר אלא בסימטא שאינה נחשבת רשות הרבים ולא רשות היחיד, ובמקום כזה ודאי כליו של לוקח קונים לו. אי נמי [או גם כן] יכול הקונה להגביה את הפיל באמצעות חבילי (חבילות) זמורות, שהוא מוליך ומעלה את הפיל על גביהן ונחשב הדבר כהגבהת הפיל (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
שם עברי: פיל אסייתי שם באנגלית: Asian Elephant שם מדעי: Elephas maximus
שם נרדף במקורות: פילא
נושא מרכזי: הפיל כסמל לבעל חיים כבד.
לריכוז נושאים וקישוריות על הפיל הקש/י כאן.
סוגיות שונות בספרות חז"ל מעידות על כך שחז"ל הכירו היטב את הפיל. הכרות זו כללה לא רק את מבנה גופו אלא גם את התנהגותו ואת מערכת העיכול שלו. בסוגייתנו משמש הפיל כסמל לבעל חיים כבד במיוחד ואכן משקלו עולה על הגמל ה"מתחרה" בו על תואר בעל החיים הגדול בסביבת האדם. משקל הגמל החד דבשתי הוא 300-600 ק"ג ואילו משקל הפיל האסיאתי, שהיה נפוץ יחסית באזורנו, מגיע לכ- 3.5 טון (משקל הפיל האפריקני הוא 4-7 טון). הבדל מובהק זה מסביר מדוע מקשה רב יוסף על רבי שמעון דווקא מאופן קניין פיל: "...מתקיף לה רב יוסף: אלא מעתה, פיל לרבי שמעון במה יקנה?". מפרש רש"י: "במה יקנה - שאי אפשר להגביהו". הפיל מהווה דוגמה קיצונית לבעל חיים כבד ומכאן נובעת השאלה על רבי שמעון שסבר שבהמה גסה נקנית בהגבהה.
תכונה נוספת שבה עולה הפיל על הגמל היא רוחב הגוף. הגמרא בסוכה (כג ע"א) דנה באפשרות להשתמש בגופו של בעל חיים כדופן לסוכה. אמנם גבהו של גמל עומד גדול מעשרה טפחים (יותר מ- 2 מ'), ולכאורה ניתן היה לדון בו, אך לאור כך שהסוגיה עוסקת גם בבעל חיים מת אין הוא עונה לתנאי זה. בדרך כלל בעל חיים מת שוכב על צידו ובמצב זה רוחבו של גמל נופל מעשרה טפחים (לדעת החזון איש 96 ס"מ ולגר"ח נאה 80 ס"מ). בניגוד לגמל הרי שרוחבו של הפיל עולה על עשרה טפחים וכדברי הגמרא: "... דאי נמי מיית יש בנבלתו עשרה". ייתכן ומסיבה זו נבחר הפיל "לככב" בפתגם המתאר פעולה שלא ניתן לבצעה או העלאת טיעון שאינו מתקבל על הדעת: "אמר רבא: תדע, דלא מחוו ליה לאינש לא דקלא דדהבא, ולא פילא דעייל בקופא דמחטא"(1) (ברכות, נה ע"ב. ראו גם בבא מציעא, לח ע"ב). בניגוד למבנה גופו של הגמל הצר יחסית הרי שהפיל גם רחב. מסיבה לא ניתן להשחיל פיל בקוף מחט בכל מימדיו (בין בעמדה אנכית ובין אם הוא בעמדה אופקית). לעומת זאת כאשר הגמל זקוף וחתך הגוף "הצר" יותר מקביל לקוף המחט לכאורה ניתן להעבירו. העברת פיל בקוף מחט מדגישה טוב יותר אבסורד בטיעון או פעולה מסויימים.
שיטת ההגבהה המוצעת על ידי הגמרא היא בעזרת זמורות. בדרך כלל מקובל במדורנו לשאול מדוע בחרה הגמרא דווקא הגבהה בעזרת זמורות ולא אמצעים אחרים. לשמחתי "גנבו את ההצגה" התוס':
"אי נמי בחבילי זמורות - פירש בקונטרס משכחת לה להגבהת פיל בחבילי זמורות הגבוהים מן הארץ שלשה, ומעלהו עליהן, דהגבהת ג' הגבהה היא דנפיק לה מתורת לבוד. ולפירושו בכלים לא מצי למימר דליקני מדין הגבהה שיניח כלים תחת רגליו דסתמייהו אין בעוביין שלשה טפחים. ולפי' ר"ת דמפרש דהגבהה בטפח קני צ"ל סתם כלים אין בעוביין טפח. וקשה אמאי נקט חבילי זמורות לנקוט אבנים או עצים? ומפרש הרב משולם דלהכי נקט חבילי זמורות לפי שהן מאכל פיל כדאמרינן פרק מפנין (שבת דף קכח.) מטלטלין חבילי זמורות בשבת מפני שהן מאכל לפילין. ומגביהין לפיל חבילי זמורות למעלה והוא קופץ ומגביה את עצמו מן הארץ ואוכלן. ואין לתמוה אי חשיבא הגבהה בהכי דכה"ג אשכחן בפרק שילוח הקן (חולין דף קמב.) כי היכי דליגבינהו ולקנינהו".
דברי רבי משולם על כך שהפיל מסוגל לקפוץ צריכים עיון. מקובל שפילים בוגרים אינם מסוגלים לקפוץ אך יש לבדוק את האפשרות שכוונתו בביטוי "קופץ" היא לעמידה על שתי הרגלים האחוריות במאמץ להגיע למזון. ייתכן וזו כוונת המאירי שכתב: "... ויש מפרשין שיעמוד הוא במקום גבוה ויביא זמורות לחות בידו והבהמה מגבהת עצמה ליטול מאותן הזמורות ואחר שהוא סבב את הגבהתה הרי הוא כהגביהה ממש על הדרך שאמרו במשיכה שכל שהלכה מחמת קולו קונה". השימוש בפועל "מגבהת עצמה" במקום "קופץ" רומז על אפשרות זו אם כי, כמובן, הדבר אינו הכרחי. לאור כך שפילים אכן מסוגלים להזדקף על רגליהם האחוריות נותר לברר האם הגבהה חלקית מספיקה לצורך קנין. בנושא זה הרחיב בטוב טעם הרב ירון בן-דוד במאמרו "איך מרימים פיל? דיני הגבהה, משיכה ומסירה". ראו כאן.
תמונה 3. חט מגולפת מסוף המאה ה – 11 צילם: Jastrow
הרחבה
בתלמוד מוזכר הפיל 11 פעמים דבר המלמד על כך שניתן היה לראותו בארץ ישראל ובבל. עדות נוספת לכך, ניתן לראות בפסיפסים מתקופה מקבילה, פחות או יותר, שבהם מופיע הפיל האסיאתי (תמונה 1). ברור למדי שההכרות של חז"ל עם הפיל לא הייתה מבוססת רק על אמצעים גרפיים (ציורים, פסיפסים, פיתוחים וכד') או אפילו ראיה מרחוק, שדי היה בהם כדי להמחיש את פרטי המבנה החיצוניים שלו כמו למשל גודלו (2). מסוגיות שונות מתברר שלחז"ל היו ידיעות מדוייקות גם לגבי המזון, דרך העיכול וההתנהגות של הפיל.
חכמים ידעו שמערכת העיכול של הפילים איננה יעילה ומכאן נבע הספק של רבי אמי (בבא בתרא, כב ע"ב): "פיל שבלע כפיפה מצרית, והקיאה דרך בית הרעי, מהו?". ספקו היה האם סל שנקלע מנצרים שעברו דרך מעי הפיל ונפלטו נחשב ככלי גללים ולכן איננו מקבל טומאה. הספק מבוסס על העובדה שיעילות עיכול התאית בפילים נמוכה מאד ולכן הנצרים, העשויים מתרכובת זו, ונפלטים מבית הרעי כמעט ואינם מעוכלים (ראו בהרחבה במאמר "פיל שבלע כפיפה מצרית"). היעילות הנמוכה של מערכת העיכול של הפילים הביאה לכך שעליהם לאכול כמויות מזון גדולות ולא רק בגלל גודלם הרב. צורך זה גרם בסופו של דבר להתפתחות התאמות ומנגנונים המאפשרים לאכול גם פריטי מזון קשים כמו קליפות וגזעי עצים. מערכת השיניים שלהם מסוגלת ללעוס עצה והחטים (3) (Tusks) מאפשרים לקלף קליפות עצים (תמונה 2).
בגמרא בשבת (קכח ע"א) אנו לומדים על כך שהפילים ניזונים מזמורות שהן ענפים שנקצצו מגפנים ועצים נוספים. סוג מזון זה נאכל ברצון על ידי פילים בניגוד לבעלי חיים אחרים הזקוקים למזון רך ועדין יותר שעליו למדנו במשנה (שבת, עו ע"א): "המוציא תבן כמלא פי פרה, עצה כמלא פי גמל, עמיר כמלא פי טלה, עשבים כמלא פי גדי, עלי שום ועלי בצלים; לחים כגרוגרת, יבשים כמלא פי גדי" (4).
בניגוד לאיזכורים הרבים יחסית של הפיל בתלמוד הרי שבמקרא אנו פוגשים אותו רק בהקשר לשנהביו: "... אחת לשלש שנים תבוא אני תרשיש, נשאת זהב וכסף, שנהבים וקפים ותכיים" (מלכים א' י כ"ב) ופסוק דומה גם בדברי הימים (ב' ט כ"א). רוב המפרשים והמתרגמים מזהים את השנהב עם שן הפיל. "הב" בסנסקריט, טמילית (5) מצרית וסורית הוא פיל ואם כן משמעות ה"שנהב" היא שן פיל. כך מפרש שם רש"י: "שנהבים וקפים ותוכיים - שן דפיל וקופין וטוסין". ברד"ק: "שנהבים וקופים ותוכיים - תרגם יונתן שן דפיל וקופין וטווסין. שן הפיל ידוע, והקוף גם כן שדומים פניו לפני אדם וטווס הוא העוף הנקרא בלע"ז פאוו"ן". הרלב"ג מפרט יותר מהי שן הפיל: "שנהבים - הם שני הפיל הגדולים אשר מהם יהיה מה שישתמשו ממנו במלאכה וואור"י בלע"ז" (וואור"י = Ivory). כוונתו לחטי הפיל ששימשו למלאכת גילוף ובנייה אומנתית.
פירוש יחידאי מובא ברש"י בדברי הימים ב' (ט כ"א): "שנהבים - שן פיל ופיל עצמו". י. אהרוני אימץ גישה קיצונית יותר ולדעתו חטי הפיל נקראות "שן" ואילו "שנהבים" הם הפילים עצמם. את דעת יחיד זו הוא נימק בשלוש סיבות:
א. לאחר שנמנו בפסוק המתכות היקרות הוא מסתיים בבעלי חיים – קופים ותוכים – ואם כן גם השנהבים הם בעלי חיים. טיעון זה לא משכנע משום שכנראה החלק העיקרי שאותו ניצלו בפיל היה השנהב ואילו הקופים והתוכים הובאו חיים.
ב. הקופים והתוכים נמנו בלשון רבים ואם מדובר בחומר "שנהב" היה צריך למנותו בלשון יחיד כמו הזהב והכסף. גם טיעון זה נראה לי בעייתי משום שלכסף וזהב אין לשון רבים ואילו חטי פיל רבות נקראות שנהבים.
ג. בכל המקומות האחרים במקרא בהם נזכר השנהב הוא נקרא בשם "שן" ולא שנהב. למשל: "ויעש המלך כסא שן גדול ויצפהו זהב מופז" (מלכים א' י י"ח).
אין ספק בדבר השימוש בשנהב בארץ בתקופת המקרא משום שנמצאו פריטים עשויים שנהב באתרים רבים מתקופה זו. במגידו נמצאו כ- 300 פריטים של חפצים שונים עשויים שנהב מהמאה ה – 13 לפנה"ס (מקור). בשומרון נמצא מבנה העשוי שנהב מהמאה ה- 9 לפנה"ס. ההנחה היא שהוא (או דומה לו) היה בית השן המוזכר בספר מלכים: "ויתר דברי אחאב וכל אשר עשה ובית השן אשר בנה וכו'" (מלכים א' כב ל"ט) (תמונה 4). נמצאו פסלים וחפצי שנהב במקומות שונים בארץ מתקופות מוקדמות או מאוחרות יותר (6) יחד עם חפצים העשויים מניבי היפופוטם (בהמות). ממצאים אלו מצביעים על יבוא השנהב מאפריקה דרך מצרים שבה היה מרכז גדול לעיבוד שנהב.
לדעת מ. דור העובדה שחטי הפיל האפריקאי (תמונה 5) גדולות מאלו של האסיאתי, ומתאימות יותר לגילוף, תומכת בסברה ש"שנהבים" הם פילים אסיאתים מבויייתים שהובאו עם קופים ותוכים (טווסים) (7) משום שלא היה הגיון לייבא שנהבים מדרום מזרח אסיה כאשר ניתן היה להשיגם באיכות טובה יותר במצרים. נוכחות הפילים עצמם בתקופה זו מסופקת יותר אך עדות מסויימת לקיומה ניתן לקבל מחותמות (מ- 2,500 – 1,500 לפנה"ס) המתארות פילים מבוייתים. השם פיל מובא רק בספרים החיצוניים, כאשר אנטיוכס הביא פילים במלחמתו נגד ישראל: "ואת אנטיוכס מלך אסיה הגדול אשר בא עליהם למלחמה ולו מאה ועשרים פיל ופרשים ורכב וחיל רב מאד וינגף לפניהם" (מקבים 1 ת' 6).
 |
|
 |
|
תמונה 4. שער משוחזר משנהב מהמאה ה-8 לספירה, שנמצא באתר הארכאולוגי ארמון הישאם. צילם: דני |
|
תמונה 5. פיל אפריקני צילם: מגיסטר
|
כאמור, בניגוד למקרא הרי שבספרות חז"ל מופיעים איזכורים רבים יחסית של הפיל. אנו יכולים לשער שבתקופה זו הוא היה מוכר היטב למרות שלא היה נפוץ ("פילין לא שכיחי"). ייתכן ובגלל נדירותו היחסית הוא נחשב כפלא: "הרואה פיל בחלום פלאות נעשו לו. פילים, פלאי פלאות נעשו לו" (ברכות, נו ע"ב). במשנה הפיל נזכר פעם יחידה בדיון לגבי השאלה האם בעלי החיים שונים הם במעמד של חיה או בהמה: "שור בר מין בהמה, ורבי יוסי אומר מין חיה. כלב מין חיה, ר"מ אומר מין בהמה. חזיר מין בהמה, ערוד מין חיה, הפיל והקוף מין חיה, ואדם מותר עם כולם למשוך ולחרוש ולהנהיג" (כלאים, פ"ח מ"ו). תמימות הדעים לגבי הפיל משקפת את העובדה שלמעשה הפילים לא בוייתו (עד ימינו) והם רק מאולפים. פילים אסיאתים מאולפים הובאו ארצה אך לא גידלו אותם והם לא התרבו. עד היום הפילים המשמשים לעבודה במזרח אסיה ניצודים בטבע. ייתכן וגם בארץ השתמשו בפילים למשא, ומכאן נובע הספק: "דתניא: נתנו לפיל והוליכו, לקוף והוליכו אין זה עירוב" (עירובין, לא ע"ב). רש"י: "קוף ופיל - פעמים שהן מלומדים".
(1) פירוש: אמר רבא: תדע שכן הוא, שהרי לא מחוו ליה לאינש [מראים לו לאדם] בחלום לא דקלא דדהבא [דקל העשוי מזהב] ולא פילא דעייל בקופא דמחטא [פיל הנכנס בקוף המחט], כלומר, שאין בחלום דברים שאין אדם מעלה על דעתו.
(2) על גודל הפיל אנו לומדים משאלת רב יוסף (קידושין, כה ע"ב) לגבי אופן קנין פיל: "... רבי שמעון אומר: זו וזו בהגבהה. מתקיף לה רב יוסף: אלא מעתה, פיל לרבי שמעון במה יקנה? אמר ליה אביי: בחליפין; אי נמי, בשוכר את מקומו. רבי זירא אמר: מביא ארבעה כלים ומניחן תחת רגליו". רש"י מפרש שם: "במה יקנה - שאי אפשר להגביהו".
(3) השיניים הבולטות מהפה ועשויות שנהב.
(4) פירוש: משנה. ומעתה לפירוט שיעורי דברים שכרגיל נחשבים הם בעיני בני אדם, ומצניעים כמותם: הַמּוֹצִיא תֶּבֶן הרי זה מתחייב אם הוציא בשיעור כִּמְלֹא פִּי פָּרָה. עֵצָה שהיא מאכל גס יותר יש בו צורך בשיעור גדול יותר וכדי להתחייב על הוצאתו צריך הוא להוציא שיעור כִּמְלֹא פִּי גָמָל, שכן פרה כרגיל אינה אוכלת מאכל זה. עָמִיר, שהוא קש דק כִּמְלֹא פִּי טָלֶה. עֲשָׂבִים כִּמְלֹא פִּי גְדִי הקטן יותר מפי טלה. עֲלֵי שׁוּם וַעֲלֵי בְּצָלִים, אם היו לַחִים וראויים למאכל אדם, שיעורם כשיעור סתם מאכלי אדם והוא כַּגְּרוֹגֶרֶת. ויְבֵשִים שיעורם כִּמְלֹא פִּי גְדִי, וְכל אלה אֵין מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה לכדי שיעור בו יתחייב המוציא מִפְּנֵי שֶׁלּא שָׁווּ זה לזה בְּשִׁיעוּרֵיהֶן.
(5) שפה המדוברת עד היום בסרילנקה ובדרום מזרח הודו.
(6) במערת המטמון בנחל משמר נמצאו חפצים משנהב ומיבי היפופוטם מהתקופה הכלקוליתית. מצבור גדול של חפצי שנהב מתקופה מאוחרת נמצא הארכאולוגי ארמון הישאם ליד יריחו מהמאה ה- 8 לספירה.
(7) על מוצא הקופים והתוכים ראו במאמר "ואי אתי קוף רמי להו אידי".
מקורות עיקריים:
מ. דור, החי בימי המקרא המשנה והתלמוד (עמ' 57-58).
לעיון נוסף:
הרב י. אפשטיין, 'קנית דגים במים בהגבהה', חבל נחלתו, סימן נו.
א. המחבר ישלח בשמחה הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
