טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
יש מאכיל לאביו פסיוני וטורדו מן העולם – פסיון
"תני אבימי בריה דרבי אבהו: יש מאכיל לאביו פסיוני וטורדו מן העולם, ויש מטחינו בריחים ומביאו לחיי העולם הבא. אמר רבי אבהו: כגון אבימי ברי קיים מצות כיבוד וכו'" (קידושין, לא ע"א).
פירוש: תני [שנה] אבימי בריה [בנו] של ר' אבהו: יש מאכיל לאביו פסיוני ומעשהו זה טורדו (מוציאו) מן העולם הבא, ויש מטחינו (גורם לו לטחון) בריחים שהיא עבודה קשה ביותר, ועם כל זה הריהו מביאו בכך לחיי העולם הבא (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
שם עברי: פסיון מצוי שם באנגלית: Common Pheasant שם מדעי: Phasianus colchicus
הנושא המרכזי: לזיהוי הפסיוני
מדברי רב אבימי משתמע שהפסיוני היה מאכל יוקרתי וטעים. מסקנה זו עולה גם מהדו-שיח בין יצחק ועשיו המתואר במדרש תנחומא (בובר, תולדות, סי' כ"ג): "... א"ל עשו אבא [אמור לי] מה הוא אותו התבשיל, אמר לו יצחק: שואל אני את פסיאנון טעמתי בו, א"ל עשו אבא אמור לי עיקר, אמר לו בשר היה וכו'". קהלת רבה (וילנא, פרשה ב) אנו מוצאים: "אדריאנוס שחיק טמיא שאל את רבי יהושע בן חנינא: כתיב בתורה (שם /דברים/ ח') ארץ אשר לא במסכנות וגו', יכול את מייתי לי תלת מילין דאנא שאיל, אמר ליה ומה אינון, אמר ליה פלפלין ופוסיאנין ומטקסא, אייתי פלפלין מן נצחנה, ופוסיאנין מן ציידן ומאן דאמר מן עכברין, ומטקסא מן גוש חלב וכו'". הפוסיאנין מהווים, אם כן, מאכל שהשתבחה בו ארץ ישראל. מאמר נוסף ברוח זו בקהלת רבה (וילנא, פרשה ז'): "... ועוד, עקילס הגר שאל לר' אליעזר: אמר לו, הרי חיבה שחיבב הקדוש ברוך הוא את הגר בלחם ובשמלה בלבד שנאמר (דברים י') ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה. כמה טווסין וכמה פסיונין אית לי ואפילו עבדי לא משגיחין עליהון וכו'". הפסיון הוא אחד מארבעה מינים דומים הנקראים שליו ונחשבים מאכל תאווה: "כתיב שליו וקרינן סליו, אמר רבי חנינא: צדיקים אוכלין אותו בשלוה, רשעים אוכלין אותו ודומה להן כסילוין. אמר רב חנין בר רבא: ארבעה מיני סליו הן, ואלו הן: שיכלי, וקיבלי, ופסיוני, ושליו. מעליא דכולהו שיכלי, גריעא דכולהו שליו. והוי כציפורתא ומותבינן לה בתנורא, ותפח והוה מלי תנורא, ומסקינן ליה אתליסר ריפי ואחרונה אינה נאכלת אלא על ידי תערובת"(1) (יומא, עה ע"ב).
זיהויו של הפסיון כמין הנקרא כך גם בימינו מבוסס משום שנשמרה מסורת רציפה של שימוש בשם זה או בנגזרות שלו. הערוך (ערך "פסיון") פירש: "... פירוש בלעז פזאנ"ו. שאל ויבא שלו תרגום שאילו בשרא ואיתי פסיונין". רבי במימין מוספיא ב"מוסף הערוך" העיר: פי' בלשון יוון ורומא מין עוף טהור חשוב ועולה על שולחן מלכים. ביוונית ובלטינית נקרא הפסיון בשם פסיאנוס (Phasianus). התרגום שאותו מזכיר הערוך הוא המיוחס ליונתן על הפסוק "וַיְהִי בָעֶרֶב וַתַּעַל הַשְּׂלָו וַתְּכַס אֶת הַמַּחֲנֶה וכו'" (שמות, טז י"ג): "וַהֲוָה בְּרַמְשָׁא וּסְלִיקוּ פִּיסְיוֹנִין וכו'". בניגוד ליונתן הרי שאונקלוס כתב: "והוה ברמשא וסליקת שליו וכו'" משום שכנראה סבר שהשלו איננו הפסיון. ראיה לכך שמדובר במינים שונים היא דברי רב חנין בר רבא שהובאו לעיל: "ארבעה מיני סליו הן, ואלו הן: שיכלי, וקיבלי, ופסיוני, ושליו. מעליא דכולהו שיכלי וכו'" (שם). הכוונה כנראה למין פסיון מצוי שהובא לאירופה וגם לארץ ישראל על ידי הרומאים בתקופת התלמוד. מוצא מין זה הוא בקווקז באתר הנקרא Colchis שעל שמו הוא נקרא. בתקופת כיבוש האיים הבריטיים על ידי הרומאים הובא הפסיון גם אליהם והתאזרח שם ומאוחר יותר הגיע גם לאמריקה. הפסיון חי ביערות ומשמש כחיית ציד חשובה באירופה ואמריקה. הפסיון הוא עוף בגודל בינוני באורך 60 – 89 ס"מ ומשקל של 0.5 - 3 ק"ג. צבעי הפסיון מגוונים מאד: ירוק, חום, תכול ואדמדם. הוא ניזון מזרעים, פירות וחרקים. קיימים כ- 30 תתי-מין של הפסיון שחלקם מיני כלאיים עם הפסיון הירוק. בשר הפסיון עולה על שולחן האצולה ומבוקש במסעדות יוקרה. השו"ב ר. מ. ברשטיין בספרו "עולם התושיה" (לונדון, תשי"א) סיפר: "במשתה שרים שערכו הלורד מאיור מרקוס סמואל ופאדיל פיליפס ז"ל שחטתי פסיונים בפיקוח הרבנים. לספור זה יש השלכות גם לגבי סוגית מסורת אכילת הפסיונים על ידי יהודים (על נושא זה ראו ב"הרחבה").
מפרשנותו של ריש לקיש בדברי ניתן ללמוד על הדמיון והקרבה הטקסונומית בין התרנגול, הטווס והפסיון: "אמר ר"ל, כאן שנה רבי: תרנגול טווס ופסיוני כלאים זה בזה. פשיטא! אמר רב חביבא: משום דרבו בהדי הדדי, מהו דתימא מין חד הוא, קמ"ל"(2) (בבא קמא, נה ע"א). בתוספתא (כלאים, ליברמן, פ"א הלכה ז') הפסיון נקרא "תרנגול": "תרנגול טווס ותרנגול פסיאני אף על פי שדומין זה לזה כלאים זה בזה". העובדה שמינים אלו כלאים זה בזה מוכיחה שבהלכה הם מוגדרים כמינים שונים(3) למרות שהם מסוגלים להעמיד בני כלאים(4). לדעת הרב א. בן-נון עצם העובדה שהתורה אסרה הכלאה מסויימת בבעלי חיים מוכיחה שהם מעמידים צאצאים שהרי אם לא כן מדוע אסרה זאת התורה(5). כאמור הקריטריון הביולוגי (ולא ההלכתי) להגדרת מין הוא בידוד רבייתי אך ייתכן ובתנאי שבי ולעיתים אף בטבע מינים קרובים עשויים להעמיד בני כלאים שבדרך כלל יהיו עקרים. אם אכן אנו מזהים נכון את שלושת המינים הרי שהם נכללים במשפחה משותפת – משפחת הפסיוניים (Phasianidae) ואולי באותה תת-משפחה (Phasianinae). במחקר שערך Johnsgard, P. A (6) התברר שמינים שונים בתת-משפחה זו מכליאים זה עם זה. מנקודת מבט של "טעם המצווה" ניתן אולי להציע שאיסור ההכלאה של מינים אלו נובע מכך שבני הכלאים אינם פוריים. על פי הירושלמי (וילנא, כלאים פ"א הלכה ו') ההכלאות האפשריות אינן כוללות את הצרוף טווס ופסיון: "עוף לא תניתה. אמר רבי יוחנן: אייתיתה מן דבר דליה תרנגול עם הפיסיוני. תרנגול עם הטווס אף על פי שדומין זה לזה כלאים זה בזה. רבי שמעון בן לקיש אמר משנה שלימה שנה לנו רבי וכן חיה ועוף כיוצא בהן"(7). בסוגיה מקבילה בירושלמי אנו מוצאים: "אמר רבי יוחנן: ואנא דאייתיתיה מן דבית לוי, תרנגול עם פיסיוני, תרנגול עם הטווסת אף על פי שדומין זה לזה כלאים זה בזה"(8).
רש"י (בבא קמא, נה ע"א) זיהה את הפסיון עם אחת ממיני החוגליות (Perdix): "פסיוני - מין שליו שקורין פירדי"ץ". אחד המינים בסוג זה הוא החוגלית האפורה (Perdix perdix) שהיא ציפור קרקע ממשפחת הפסיוניים החיה בכרי דשא וערבות ברחבי אירופה ואסיה. האדם הפיץ אותה גם לאזורים רחוקים כמו אמריקה הצפונית. בסוגייתנו פירש: "פסיוני - עוף חשוב ושמן מין שליו שירד במדבר". מאות שנים לאחר רש"י מופיע זיהוי זה בספרו של ל. לוויזון. הוא דחה את הזיהוי של הערוך משום שסבר שהפסיון איננו קרוב לשלושת המינים האחרים בקבוצת ארבעת מיני השליו (יומא, עה ע"ב). טענה זו סותרת את המקובל על פי הטקסונומיה המודרנית. טענה נוספת שהעלה לוויזון היא שלא ייתכן שהפסיוני הוא הפסיון מאחר שהוא לא מכליא ברצון חופשי עם הטווס או התרנגולת. גם טענה זו בעייתית משום שבתנאי שבי מתקיימות הכלאות מסוג זה.
לאחר שטען שהפסיוני הוא החוגלית נאלץ לוויזון להתמודד עם השאלה כיצד ייתכן והיא נכללת בין ארבעת מיני השליו שהרי היא עוף יציב ואילו השליו נודד. כתשובה לשאלה הוא מציין את הדמיון החיצוני ביניהם דבר שהביא את תאופרסטוס לקרוא לשליו "חוגלית גמדית" (Zwergrebhuhn). בנוסף לכך יש ביניהם דמיון התנהגותי. הם אינם מטילים את הביצים בתוך קינים אלא מסתירים אותן בעשב על פני הקרקע. שני המינים צורחים בהזדווגות ושניהם אוספים את הצעירים מתחתם בעת הטיפול. לדבריו ניתן לגדל את החוגלית בלהקות כמו תרנגולות. הן מתרבות עם תרנגולות הבית ומביאות, כפי שמעיד אריסטוטלוס, צאצאים רבים.
זהוי נוסף מובא על ידי ח. י. קאהוט ב"ערוך השלם" והוא ברבור ("י"מ שוואן בל"א") שאותו הוא דוחה.
הרחבה
מסורת אכילת הפסיון
בתקופת חז"ל לא היה פקפוק בקשר לאכילת פסיון אך הוא התעורר בדורות האחרונים(9). רוב הפוסקים נטו להתיר אך היו גם שאסרו. מסורת אכילת פסיון מהימנה הנמשכת עד ימינו קיימת באיטליה והיא מתחילה ברבינו נתן בן יחיאל מרומי בן המאה ה – 11 שזיהה את הפסיון עם העוף שנקרא בלעז פזאנו. כך זיהה גם בעל "מוסף הערוך" שצוטט לעיל שהרי זיהה את השם פסיון כשם יוני ורומי (Phasianus) של "עוף טהור חשוב ועולה על שולחן מלכים". מעניינים הם דבריו של הרב ד. צ. הופמן בשו"ת מלמד להועיל (ח"ב, יורה דעה, סי' ט"ז):
"הערוך ערך פסיון כתב שהפסיון שהוא תרגום של שליו הוא מה שקורין בל' איטאליא פסאני (fagiano) וכתב ע"ז בעל מוסיף הערוך שהוא בל' יוני ורומי מין עוף טהור וחשוב ועולה על שלחן מלכים. ובאמת ידוע שמלת fasianos בל"י וכן phasianus בל"ר הוא העוף הידוע שקורין פאזאן, ומי שחולק ע"ז שפי' מלת פסיוני בש"ס ומדרשים ובתרגם אינו אותו עוף אלא עוף אחר הוא מתעקש. ואל תשיבני שהרי רש"י לועז פרדיש והוא perdix שהוא רעבהוהן(10), אין זה תימא שהרי רש"י היה דר בצרפת ושם לא היה הפאסאן ידוע בימים הקדמונים (שמושב העוף הזה היה באסיא במדינת קאלכיס אצל הנהר פאסיס ומשם נקרא על שמו). ועל כן לועז רש"י בשם עוף אחר שג"כ היה עולה על שלחן מלכים. וכל הראיות שכתבו קצת חכמים לסיוע לפי' רש"י את כולם ישא רוח, ונאמן עלינו בעל הערוך שהיה בקי בלשונות. והמלה פסיון בעצמה תעיד עדות נאמנה שהוא העוף פאסינוס ולא אחר. והמלה פסיון בעצמה תעיד עדות נאמנה שהוא העוף היה לו שאותו הפסיון הוא עוף טהור, וא"כ לו יהא שפי' פסיון בש"ס הוא כרש"י הלא בעל הערוך ובעל מוסף הערוך מעידין שהפאסיאן הוא עוף טהור, ובודאי היה לבני איטליא מסורת על זה. וכתוב בשו"ת דברי דוד לר"ד מילדאלה סי' מ"ח שבאמשטרדם היו נושאים ונותנים על דבר אותן האווזים שמקצת חרטומיהן שחור, ובעודם מדברים נכנס החסיד מוהר"ר משה חיים לוצאטו והעיד עליהם שהם מאותם הנאכלים בערי איטאליאה דנקראים פאייסאני fagiani ושלא היה בהם חשש איסור ופקפוק בדבר עיין שם, והנה עדותו של רמח"ל הוא קצת שלא בדקדוק כמו שהעיר על זה החכם שד"ל באגרותיו אגרת /תיד/ צד /אלף עשרים ושתים/ כי הפאסאן אינו מין אווזא אלא מין תרנגול, וא"כ אותן האווזים אינם נקראים פאייסאני באיטליא. מ"מ נשמע מעדותו של רמח"ל שגם לו היה ידוע שבארץ איטאליא אוכלים פאסאן, וכן העיד בבירור החכם שד"ל באגרת הנ"ל שכתב להרב הגדול מהר"ר ישראל דייטש אב"ד דק"ק בייטהען בשנת תר"ז בבירור שבכל ערי איטאליא אוכלין הפאסאן. וידוע שהחכם הנ"ל היה מדקדק מאד במלותיו ועדותו עדות ברורה. עוד מצאתי בספר תשובה מאהבה לרא"פ ח"ג סי' שכ"ח שכ' דלא מוכח מרש"י שפאוון (שהוא פפויא בל"א) הוא טווס והוא טהור שמה שלועז רש"י על טווס פאוון יכול להיות שהוא ט"ס שנתחלף הז' בו' וצ"ל פזון, והוא פאזאן /האלפים פתוחים/ שהוא טהור. משמע מזה שגם להרה"ג בעל תשובה מאהבה היה ידוע שהפאזאן הוא טהור. וע"כ הוראת מו"ר נכונה וברורה. ועיין אגרת שד"ל הנ"ל באריכות. אך שמעתי שבארץ אונגארן יש קהלות שאין אוכלין פאזאן, וכמדומה שכן הוא במדינת עלזאס".
(1) פירוש: כְּתִיב [נאמר]: "שְׁלָיו" ב"שׁ" וְקָרֵינַן [ואנו קוראים] ב"שׂ" כמו סְלָיו, ומה בא הדבר ללמדנו? אָמַר ר' חֲנִינָא: צַדִּיקִים אוֹכְלִין אוֹתוֹ בְּשַׁלְוָה והרי הוא להם שליו כפי הכתיב, רְשָׁעִים אוֹכְלִין אוֹתוֹ וְדוֹמֶה לָהֶן כְּסִילְוִין (כקוצים) והוא להם כפי הקרי סליו. ועוד בענין השליו: אָמַר רַב חָנִין בַּר רָבָא: אַרְבָּעָה מִינֵי סְלָּיו הֵן, וְאֵלּוּ הֵן: שִׂיכְלִי, וְקִיבְלִי, וּפַסְיוֹנִי, וּשְׂלָיו. מְעַלְּיָא דְּכוּלְּהוּ [המעולה שבכולם] בטעמו: שִׂיכְלִי, גְּרִיעָא דְּכוּלְּהוּ [הגרוע שבכולם] הוא השְּׂלָיו. ומספרים עד כמה יפה טעמו של השלו וְהָוֵי כְּצִיפוֹרְתָּא [והוא גדול כציפור] וּמוֹתְבִינַן לָהּ בְּתַנּוּרָא וְתָפַח וַהֲוָה מְלֵי תַּנּוּרָא [מושיבים, מניחים, אותו בתנור להיצלות והוא תופח עד שהוא ממלא את התנור], וּמַסְקִינַן לֵיהּ אַתְּלֵיסַר רִיפֵי [ומניחים אותו על שלושה עשר ככרות לחם] ואף ככר אַחֲרוֹנָה שלמטה מכולן אֵינָהּ נֶאֱכֶלֶת אֶלָּא עַל יְדֵי תַעֲרוֹבֶת, מרוב השומן שיש בה.
(2) פירוש: נאמר במשנה: וְכֵן חַיָּה וְעוֹף כַּיּוֹצֵא בָּהֶן וכו'. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: כָּאן שָׁנָה רַבִּי, כלומר, בהלכות אלו, שחיה ועוף דינם כבהמה לכל העניינים שמנינו במשנה, ובכללם כלאים, כלולה אותה הלכה הכתובה בתוספתא כי תַּרְנְגוֹל טַוָּוס וּפַסְיוֹנֵי נחשבים כִּלְאַיִם זֶה בָּזֶה, שדין כלאיים חל גם על עופות. ותוהים: פְּשִׁיטָא [פשוט, מובן מאליו] שכן הוא, ומה החידוש באלה דווקא? אָמַר רַב חֲבִיבָא: מִשּׁוּם דְּרָבוּ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי [שהם גדלים יחד], מַהוּ דְּתֵימָא [שתאמר]: מִין חַד [אחד] הוּא ואינם כלאים זה בזה, על כן קָא מַשְׁמַע לָן [השמיע לנו] שהם מינים נבדלים, וכלאים זה בזה.
(3) המדרש (במדבר רבה, וילנא, נשא פרשה ז') מייחס לשלושת מינים אלו טעם שונה: "א"ר שמעון בן יוחאי וכי בשר היו מבקשין והלא כל מעדני עולם טועמין במן כל מי שהיה מתאוה בשר היה טועמו וכל מי שהיה מתאוה דגה היה טועמו מי שהיה מתאוה תרנגול או פסיון או טווס כך היה טועם כל מה שהיה מבקש ולמה מתרעמים אלא שהיו מבקשים עלילה היאך לחזור למצרים וכו'".
ממדרש אגדת בראשית (בובר, לא) ניתן להסיק שהטווס מהודר יותר מהפסיוני או שטעמו של הפסיוני ערב יותר: "משל למלך שאמר לאוהבו מתאוה אני לראות טווס על שולחני, הלך אוהבו מיד והביא את הטווס והעמידו על השלחן, רץ להביא את המאכלת לשוחטו, צווח המלך ואמר לו מה אתה עושה, וכי כך אמרתי לך, מתאוה אני לראות טווס (פא"ווז בלע"ז) על שולחני שחוט, אלא עומד, ועל שהבאת את הסכין הרי פאסין (פאז"אן בלע"ז) לפניך, שחוט אותו תחת הטווס וכו'".
(4) בדרך כלל ההגדרה הביולוגית של המונח "מין" (species) כוללת בתוכה גם את הדרישה ששני הטיפוסים יהיו מבודדים זה מזה מבחינה גנטית (כלומר אינם מסוגלים להעמיד בני כלאים זה עם זה).
(5) 'הגדרת ה''מין'' בכלאים עפ''י שיטת הרמב''ם', תחומין, כרך א' עמ' 207. בלשון הרב בן-נון: "אטו בשופטני עסקינן".
(7) פני משה: "עוף לא תניתה. במתני' דתנינן ממיני בהמה וחיה שיש בהן שאף על פי שדומין זה לזה כלאים הן וממיני עוף לא אשמעינן כלום אם מצינו ג"כ בהן שהן דומין והן כלאים. א"ר יוחנן אייתיתה מן דבר דליה. ובסוף פ' שור שנגח את הפרה גריס א"ר יוחנן אנא דאייתיתיה מן דבית לוי תרנגול עם פיסיוני וכו' בברייתא דבי לוי תניתה דגם במיני עופות הוא כן שיש מינין בשאינו מינן שאע"פ שדומין זה לזה הן כלאים זה בזה.
(8) הרב ח. קנייבסקי (דרך אמונה, הלכות כלאים, פ"ט הלכה ד') הוסיף גם את הצירוף החסר - טווס ופסיוני: "אף על פי שדומין. וכן תרנגול עם הטווס או עם הפסיוני וכן טווס עם הפסיוני אף על פי שגדלין זה עם זה, וזה מגדל ביציו של זה אפ"ה הן כלאים וכו'". מעניין שהוא מצא לנכון להוסיף למונח "דומין" את העובדה שהם גדלים יחד ומגדלים זה את ביציו של זה. ייתכן והרב קנייבסקי התקשה בשאלה כיצד ניתן לטעון שמינים אלו דומים זה לזה לאור ההבדלים הגדולים במבנה והגוון שבין המינים.
(9) ראו את סקירתו של ז. עמר, 'מסורת העוף', נווה צוף, תשס"ד. עמ' 54-56.
(10) החוגלית נקראת בגרמנית Rebhühner.
רשימת מקורות:
מ. דור, 'החי בימי המקרא המשנה והתלמוד', תל אביב תשנ"ז, עמ' 133.
ל. לוויסון, Die Zoologie des Talmuds , פרנקפורט א"מ 1858, עמ' 213-214.
לעיון נוסף:
ויקיפדיה – ערך: "פסיוניים"
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
