נתרצית לצאת?
קידושין לא ע"ב
"רב אסי הוה ליה ההיא אמא זקינה, אמרה ליה: בעינא תכשיטין, עבד לה. בעינא גברא, ניעיין לך. בעינא גברא דשפיר כותך, שבקה ואזל לארעא דישראל. שמע דקא אזלה אבתריה, אתא לקמיה דרבי יוחנן, אמר ליה: מהו לצאת מארץ לחוצה לארץ? אמר ליה: אסור. לקראת אמא, מהו? אמר ליה: איני יודע. [אתרח] פורתא הדר אתא, אמר ליה: אסי, נתרצית לצאת? המקום יחזירך לשלום. אתא לקמיה דרבי אלעזר, אמר ליה: חס ושלום, דלמא מירתח רתח! אמר ליה: מאי אמר לך? אמר ליה: המקום יחזירך לשלום, אמר ליה: ואם איתא דרתח לא הוה מברך לך. אדהכי והכי שמע לארונא דקאתי, אמר: אי ידעי לא נפקי".
מתנגדיו של הנודע ביהודה שבקהילתו טיכסו עצה להתנכל לו ולהכשילו. הם הביאו בפניו שאלה אודות ספק טריפה שכביכול קרתה, והוא התיר אותה. לאחר מכן הם הוכיחו באותות ובמופתים שטעה בהלכה להתיר טריפה גמורה. ענה להם, כאשר מובאת שאלה בפני מורה הוראה מסייעת בידו סייעתא דשמיא לבל יטעה בדין, והיות שהשאלה שהבאתם בפני לא היתה ולא נבראה לא עזרוני מהשמים וטעיתי.
וזה אשר קרה לרבי יוחנן. היות ובאמת לא היתה שאלה אם לרדת מארץ ישראל לצורך כבוד קבלת פני האם, לא היתה ביד רבי יוחנן תשובה לשאלה. אמר רב אסי לעצמו: נחזי אנן, הרי איסור יציאת כהן לחוצה לארץ נדחה לצורך מצוה, וקבלת פני אמו מצוה רבה היא, ודאי אצא לעברה לקבל את פניה. תכף כשפנה שוב לעבר רבי יוחנן לקבל רשות כדין תלמיד הנפטר מרבו הבין רבי יוחנן את כוונתו שהחליט לצאת לדרך היוצאת לחוצה לארץ לקראת האם, וברכו שיחזור לארץ ישראל לשלום.
רב אסי חשש בתחילה שמא הקפיד רבי יוחנן על כך שהורה לעצמו, שהרי על פי דברי רבו ההכרעה היא דהוה ספיקא ושב ואל תעשה עדיף.
אמר לו רבי אלעזר שאילו היה רבי יוחנן מקפיד הוא לא היה מברך אותו, מנין ידע זאת? אלא שרבי יוחנן עצמו אמר משום רבי שמעון בן יהוצדק במסכת יומא דף כב ע"ב: "כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש - אינו תלמיד חכם". ומסיקה שם הגמרא שמדובר רק באופן: "דנקיט ליה בליביה", ופירש רש"י: "דנקיט בליביה - ואם בא אחר לנקום נקמתו בקיום המשפט - ישתוק". לכן אם היה מקפיד לא היה לו להטיב לו בקום ועשה ולברכו. וכשם שלא נענה לאחותו במסכת בבא מציעא דף פד ע"א כאשר הקפיד על ריש לקיש.
ולבסוף כשנוכח רב אסי שכבר אין אמו בין החיים ולא ישמחנה בקבלת פניה, הבין שטעה בכך שלא עשה בדיוק ככל היוצא מפי רבו.
