חמרא דרב יוסף
קידושין לג ע"א
"אמר אביי: לא אמרן אלא ברבו שאינו מובהק, אבל ברבו המובהק - מלא עיניו. אביי מכי הוה חזי ליה לאודניה דחמרא דרב יוסף דאתי, הוה קאים. אביי הוה רכיב חמרא וקא מסגי אגודא דנהר סגיא, יתיב רב משרשיא ורבנן באידך גיסא ולא קמו מקמיה, אמר להו: ולאו רב מובהק אנא? אמרו ליה: לאו אדעתין".
למה כיבד אביי כך דוקא את רב יוסף, בשנתיים וחצי שנעשה לראש הישיבה (ברכות דף סד ע"א; הוריות דף יד ע"א) ובא אביי לפניו, ואילו על לפני כן כשלמד אצל רבה לא נזכר שהיה נזהר כל כך?
אלא שכמו כן אמר אביי במסכת פסחים דף קח ע"א: "כי הוינן בי מר זגינן אבירכי דהדדי, כי אתינן לבי רב יוסף, אמר לן: לא צריכתו, מורא רבך כמורא שמים". רשב"ם: "דרבה מלך מקמי דרב יוסף". רבה היה דודו ומאמצו של אביי היתום, ולא היה מקפיד על כבודו. ואילו רב יוסף היה מלמד להקפיד על שמירת כבוד התורה.
בהמשך העמוד מבואר שהתלמידים אחזו במידת רבותיהם אחריהם: "אביי יהיב ידא לסבי. רבא משדר שלוחיה", ופירש רש"י: "אביי יהיב ידא לסבי - פושט ידו לזקנים כל כמה שעוברים אצלו ונשענין עליו. רבא - היה שולח שלוחיו לפשוט להן יד אבל הוא עצמו לא". וכתב המהרש"א בחידושי אגדות מסכת הוריות דף יג ע"ב: "אביי היה תלמיד מובהק של רבה ורבא היה תלמיד מובהק של רב יוסף כדמוכח בכמה דוכתין וכמ"ש כל זה בספר יוחסין". רבא כרב יוסף היה מקפיד יותר על כבוד תורתו.
ועדין יש להקשות, אביי טרם ראה את רב יוסף עצמו כשעמד, שאם לא כן לא היו מזכירים את החמור. וכיצד אם כן הכיר כבר באוזניו שזהו חמורו של רב יוסף? והרי אמרו במסכת גיטין דף מה ע"א שאביי אף את סימני חמורו שלו לא הכיר, וגם לא ידע שכל החמורים כריסם לבנה! ראה בקישור זה. ולעומת אביי, אף אחד מבני הישיבה לא הבחין בו בחולפו כולו הוא וחמורו למולם. עוד תמוה, שכאשר קם בטרם נגלה רב יוסף עצמו, הריהו נראה לכאורה כמי שעומד בפני החמור!
אלא שבניגוד לרבה ורוב האמוראים שחששו לחזות בחבלי משיח, רב יוסף היה היחיד שאמר במסכת סנהדרין דף צח ע"ב: "ייתי, ואזכי דאיתיב בטולא דכופיתא דחמריה" – לו יבוא כבר המשיח ושאזכה לשבת בצל גללי חמורו! רק הוא שידע להבחין בכך שגם צרות חבלי המשיח הם חלק מהגאולה, שכל כולו של חמורו החומרי של המשיח נצרך למען יוכל לבוא, ראה בקישור זה. משום כך גם בחמורו שלו כבר היה ניכר כבודו.
וכך היה אומר הרב צבי יהודה הכהן קוק על הפסוק (ישעיהו נב, ח) כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב ה' צִיּוֹן. העין של מטה צריכה להיות מכוונת כנגד עין של מעלה להבחין במאורעות החתחתים שאינם אלא דרך הגאולה.
ובענין רב משרשיא ורבנן, שאל אותם אביי שמא אינו נחשב בעיניהם לרב מובהק, אך יכלו להיות סיבות נוספות לכך שלא הבחינו בחובתם לעמוד בפני אביי. טענת אביי הסתמכה על שלשת חידושיו בהלכות כיבוד הרב:
א) על קביעתו כאן: "לא אמרן אלא ברבו שאינו מובהק, אבל ברבו המובהק - מלא עיניו", וכפי שנהג בעצמו כלפי רב יוסף רבו.
ב) על פשיטתו את האיבעיא בעמוד ב': "איבעיא להו: רכוב כמהלך דמי, או לא? אמר אביי, תא שמע: טמא יושב תחת האילן וטהור עומד - טמא, טמא עומד תחת האילן וטהור יושב - טהור, ואם ישב הטמא - הטהור טמא, וכן באבן המנוגעת; ואמר רב נחמן בר כהן, זאת אומרת: רכוב כמהלך דמי, שמע מינה". כך גם נהג אביי כלפי רב יוסף, אך יתכן שהדין טרם נתפרסם והופנם דיו בבית המדרש לאחר שנסתפקו בו.
ג) על דעתו בעמוד ב': "רבי אלעי ורבי יעקב בר זבדי הוו יתבי, חליף ואזיל רבי שמעון בר אבא וקמו מקמיה, אמר להו: חדא, דאתון חכימי ואנא חבר; ועוד, כלום תורה עומדת מפני לומדיה?! (רש"י: לפי שעסוקים בדבר הלכה היו, קרי להו לדידהו תורה עצמה, ולדידיה קרי לומדיה). סבר לה כרבי אלעזר, דאמר רבי אלעזר: אין ת"ח רשאי לעמוד מפני רבו בשעה שעוסק בתורה. לייט עלה אביי". רב משרשיא ורבנן בודאי עסקו בתורה ביושבם על שפת הנהר, ואילו סברו כרבי שמעון בר אבא ורבי אלעזר לא היה להם כלל לקום!
מכל מקום, גם אם הם "שינו בדבר השלום" ומעיקר הדין סברו שהיו פטורים, שתיקתם קבעה הלכה כאביי.
ואפשר שלא במקרה עבר אביי על שפת הנהר כשהוא רכוב על חמורו. "מרגלא בפומיה דאביי: לעולם יהא אדם ערום ביראה" (מסכת ברכות דף יז ע"א), וכשיטתו, השתמש בערמתו בכדי לקבע במעשה רב את הלכות "את ה' אלהיך תירא - לרבות תלמידי חכמים".
