תורה עומדת מפני לומדיה
קידושין לג ע"ב
"רבי אלעי ורבי יעקב בר זבדי הוו יתבי, חליף ואזיל רבי שמעון בר אבא וקמו מקמיה, אמר להו: חדא, דאתון חכימי ואנא חבר! ועוד, כלום תורה עומדת מפני לומדיה? סבר לה כרבי אלעזר, דאמר רב אלעזר: אין ת"ח רשאי לעמוד מפני רבו בשעה שעוסק בתורה. לייט עלה אביי".
פירש רש"י: "לייט עלה אביי - אהך דרבי אלעזר כל מאן דציית ליה".
אביי היה יחיד ומאוחר לאותם החכמים ואף לא חלק עליהם להדיא, הכיצד איפוא יצא לקלל את הסומך על דבריהם?
אלא שלעומת החכמים הראשונים שהיו בארץ ישראל, אביי היה בבבל.
ובענין הסנהדרין שבארץ ישראל אמרו במשנה במסכת סנהדרין דף לז ע"א: "וְשָׁלשׁ שׁוּרוֹת שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים יוֹשְׁבִין לִפְנֵיהֶם, כָּל אֶחָד וְאֶחָד מַכִּיר אֶת מְקוֹמוֹ" – היו יודעים ומכירים מי גדול ממי. ואילו על חכמי בבל אמר עולא במסכת בבא מציעא דף לג ע"א: "תלמידי חכמים שבבבל עומדין זה מפני זה, וקורעין זה על זה". וכן אמרו במסכת סנהדרין דף כד ע"א: "(איכה ג, ו) בְּמַחֲשַׁכִּים הוֹשִׁיבַנִי כְּמֵתֵי עוֹלָם, אמר רבי ירמיה: זה תלמודה של בבל". מתוך החושך מתקשים להכיר את מקומם – מי גדול ממי, מי תורתו אמת ומי לא עלתה בידו כדבעי, עד שנצרכים לעמוד זה מפני זה ולקרוע זה על זה כעל רבו.
וכיון שבכל תלמודם שרויים בחושך וספק בידם אם עלתה בידם הלכה לאמיתה של תורה, סובר אביי שלדעת כולי עלמא עליהם לפסוק מלימודם ולכבד את החכמים.
וראה עוד בקישור זה.
