|
טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
רבא מלח שיבוטא – שיבוטה
"השתא בשלוחו מקדש, בו מיבעיא? אמר רב יוסף: מצוה בו יותר מבשלוחו; כי הא דרב ספרא מחריך רישא, רבא מלח שיבוטא. איכא דאמרי: בהא איסורא נמי אית בה, כדרב יהודה אמר רב, דאמר רב יהודה אמר רב: אסור לאדם שיקדש את האשה עד שיראנה, שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו, ורחמנא אמר: ואהבת לרעך כמוך" (קידושין, מא ע"א).
פירוש: תחילה תוהים על לשון המשנה: השתא [עכשיו, הרי] אמרה המשנה שבשלוחו מקדש, בו מיבעיא [נצרכה] לומר שיכול לקדש אותה בעצמו?! אמר רב יוסף: יש בדברי המשנה הדגשה במה שנאמר "בו" וגם "בשלוחו" לקבוע סדר שהוא קודם לשלוחו, לומר שמצוה בו יותר מבשלוחו. כי אף שהקידושין חלים בכל מקרה, מכל מקום ראוי שתיעשה המצוה על ידו ולא על ידי שליח. כי הא [כמו מעשה זה] שרב ספרא מחריך רישא [היה חורך את ראש] הבהמה בעצמו בערב שבת להכינו לכבוד שבת, רבא מלח שיבוטא [היה מולח דג שיבוטה] כדי לקיים בעצמו את המצוה להכין צרכי שבת, אף שהמלאכה יכולה היתה להיעשות על ידי אחרים. איכא דאמרי [יש שאומרים]: בהא איסורא נמי אית [במצוה זאת, קידושין, איסור גם כן יש] בה אם מקדש אשה על ידי שליח, כדברי רב יהודה אמר רב. שאמר רב יהודה אמר רב: אסור לאדם שיקדש את האשה עד שיראנה, שמא יראה בה לאחר הקדושין דבר מגונה, ותתגנה עליו וישנאנה, ורחמנא אמר [והתורה אמרה] "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח), וכדי שלא יגיע למכשול בדבר זה אמרו שיקדש הוא אותה בעצמו וכך יראנה ויחליט אם נאה היא בעיניו (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ). מאפייני הדג "שיבוטא"
עד עתה למדנו על טעמו של מוח השיבוטא ונפנה למאפיינים נוספים. כאשר הגמרא (שבת, קיט ע"ב) מתארת את ההכנות שערכו אמוראים שונים לכבוד השבת מסופר על רבא ש"מלח שיבוטא". מסיפור זה מוכיחה סוגייתנו שמצווה בו יותר מבשלוחו: "אמר רב יוסף: מצוה בו יותר מבשלוחו; כי הא דרב ספרא מחריך רישא, רבא מלח שיבוטא". הכנת השיבוטא דורשת, אם כן, מליחה והשיבוטא ראויה לכבוד השבת כלומר מדובר בדג טהור. השיבוטא מופיעה בשאלה מעניינת שבה עוסקת הגמרא (בבא קמא, נה ע"א) האם איסור עבודה בשני מינים יחד, משום כלאים, חל גם על צירוף בעל חיים מימי ויבשתי? "בעי רחבה: המנהיג בעיזא ושיבוטא, מהו? מי אמרינן: כיון דעיזא לא נחית בים ושיבוטא לא סליק ליבשה לא כלום עביד, או דלמא השתא מיהת קא מנהיג?" (4) (בבא קמא, נה ע"א). מסוגיה זו מוכיח תוס' שהכלל המובא בגמרא בעבודה זרה (לט ע"א) איננו כללי אלא קשור רק למינים המוזכרים שם. אומר שם אביי: "האי חמרא דימא שרי, תורא דימא אסיר, וסימניך: טמא טהור, טהור טמא"(5). תוס': "וסימניך טמא טהור טהור טמא - לכאורה לא קא יהיב האי סימנא אלא להני תרי מיני, אחמרא ואתורא, אבל אשאר מינין לא דהא בפ"ב דקידושין (דף מא.) אמר רבא מלח שיבוטא והוא עז של ים כדאמר בפ' הפרה (ב"ק דף נה.) הנהיג בעיזא ושבוטא מאי". התוס' מוכיח ששמה של השיבוטה הוא "עז ים" מתוך כך שהגמרא מסתפקת לגבי מנהיג עז ושיבוטא(6). ומכאן שלמרות ששמה כבעל חיים טהור (עז) היא כשרה ("רבא מלח שיבוטא") בניגוד לסימן שנתן אביי "טהור טמא". הצעות לזיהוי השיבוטא
במהלך 150 שנות המחקר הועלו כמה הצעות לזיהוי השיבוטא ונפתח בהצעה שהועלתה לאחרונה על ידי הרב ד"ר ארי זיבוטפסקי ופרופ' זהר עמר. הם מציעים לזהות את השיבוטא עם הדג הנקרא בערבית שאבוט או שירבוט ובעברית שיבוטה (Barbus grypus). השיבוטה היא דג גדול, מהסוג ברבוס ממשפחת הקרפיוניים, החי באגן הנהרות חידקל ופרת (Tigris-Euphrates Basin). דג זה נידוג באופן מסחרי באזור זה ומגיע לאורך של 2 מ' ומשקל של כ – 60 ק"ג. בעת האחרונה נערכים נסיונות לגדל את דג טעים זה בחקלאות ימית גם משום שהוא אוכל כל וגדל בקצב מהיר. תמיכה לזיהוי היא דברי הירושלמי שהוזכר לעיל שממנו משתמע שהדג נפוץ בבבל (עירק של היום) ואיננו נמצא בארץ ישראל וסביבתה הקרובה.
|
 |
 |
|
| חדקן צילם: Aarchiba at en.wikipedia |
פוקנה צילם: Fjord&Bælt |
המנהיג בעיזא ושיבוטא
רש"י (בבא קמא, נה ע"א) מתאר את מלאכת המנהיג של עז ושיבוטא כמי שגורר קרון על פני היבשה: "הנהיג בעיזא ושיבוטא - קשר קרון לעז ודג זה צף על המים וזה מושך עמו על שפת הים". בצד טענתנו ששאלות עקרוניות המועלות על ידי האמוראים אינן משקפות בהכרח סיטואציות ריאליות נראה לי שיש ערך בחיפוש הריאליה עד כמה שניתן, או בניסוח אחר, עלינו לצמצם את החלק הדמיוני שבדיון. מסיבה זו מצאתי שעדיף לזהות את השיבוטא עם דג גדול וחזק שיש בכוחו לגרור קרון. הצעה ברוח זו מצאתי בהמשך דברי ספר "הפלאה שבערכין" (הערת שולים 3):
"והוא הדין דמצי למיבעא בסתם הנהיג בעיזא ודג שבים אלא שהשיבוטא הוא דג גדול כענין בהמה גדולה שבים כמו שכתב רבינו הכא. אורחא דמילתא מפני שהוא גדול ראוי הוא להנהגה".
לענ"ד אין הכרח, בדברי רחבה, לפרש שספקו לגבי המנהיג בעז ושיבוטא מתייחס לגרירת קרון הנמצא ביבשה משום שמלאכה זו קשה ביותר ולא מצאנו בהיסטוריה דומה לה. נראה לי שהמציאות של גרירת סירה הנמצאת במים מציאותית יותר. הרומאים ניצלו פרידות על מנת לגרור סירות בתעלות המים באנגליה. מאוחר יותר היה לסירות שנגררו על ידי סוסים תפקיד חשוב בהנעת המהפיכה התעשייתית והן נשארו בשימוש עד מחצית המאה העשרים. הבהמות נרתמו לסירות ונעו על שבילים בצידי תעלות המים (ראה בתמונות). בשיטה זו ניתן היה לגרור משקל הגדול כפי 50 מאשר המשקל שניתן היה לגרור בעגלה הנעה בדרך יבשתית. בעלי החיים שהיו בשימוש היו סוסים, פרידות ולעיתים גם חמורים. עד היום קיימות סירות מסוג זה המשמשות כאטרקציה תיירותית. אין ספק שרתימת דג גדול לסירה השטה במים מציאותית יותר מאשר קשירתו לקרון הנע ביבשה.
 |
 |
|
| סוס גורר סירה צילם: Gaius Cornelius |
צילם: Renata |
(1) פירוש: אָמַר אַבַּיֵי: עוֹר, דָּג וְכוֹס חַמִּין וּבֵיצִים וְכִנִּים לְבָנִים כּוּלָּן קָשִׁין לְדָבָר אַחֵר (עשויים לגרום צרעת). ומפרשים: עוֹר מַאן דְּגָנֵי אַמְשָׁכָא דְּצַלָּא [מי שישן על עור העבדן] שאינו מעובד עדיין. דָּג הכוונה היא לדג שִׁיבּוּטָא בְּיוֹמֵי [בימי, בתקופת] נִיסָן.
(2) פירוש: אמרה ליה [לו] ילתא לרב נחמן בעלה: מכדי [הרי] כלל נקוט בידינו כי כל דבר דאסר לן רחמנא [שאסר לנו הכתוב], שרא לן כוותיה [התיר לנו דבר אחר שהריהו כמותו בטעמו], למשל: אסר לן דמא [לנו אכילת דם] — שרא לן כבדא [התיר לנו אכילת כבד] שמלא דם, ויש בו מעין טעם דם. וכיוצא בדבר, אסר לנו הכתוב ביאת האשה הנדה התיר לנו ביאת אישה כשיש לה דם טוהר בימים שלאחר לידה. שאף אם רואה בהם דם, אינה נטמאת בכך, ומותרת לבעלה בימים אלה. אסר לנו הכתוב אכילת חלב בהמה התיר לנו אכילת חלב חיה, הדומה לו בטעמו. אסר לנו הכתוב אכילת חזיר התיר לנו אכילת מוחא [מוח] של הדג שיבוטא שטעמו דומה לזה של חזיר.
(3) להלן בפסקה המתארת את הפוקנה נראה שפירוש זה איננו הכרחי.
(4) בָּעֵי [שאל] החכם רַחֲבָה: הַמַּנְהִיג (מוביל) עגלה הרתומה ביחד, בְּעִיזָּא [בעז] ביבשה וְשִׁיבּוּטָא (מין דג) במים, מַהוּ הדין? האם יש בהם משום איסור כלאים כמו בשור וחמור, שאסור לחרוש בהם יחד, או לא? וצדדי השאלה: מִי אָמְרִינַן [האם אנו אומרים]: כֵּיוָן דְּעִיזָּא לָא נָחֵית [שהעז אינה יורדת] בַּיָּם, וְשִׁיבּוּטָא לֹא סָלֵיק [עולה] לַיַּבָּשָׁה לֹא כְלוּם עָבֵיד [הוא עושה] בזה שמנהיג אותם ביחד, שהרי אינם עובדים יחד. אוֹ דִּלְמָא הָשְׁתָּא מִיהַת קָא מַנְהִיג [שמא עכשיו על כל פנים הוא נוהג] בשניהם יחד, ובזה תלוי האיסור?
(5) פירוש: אָמַר אַבַּיֵי: הַאי חֲמָרָא דְּיַמָּא [זה הקרוי חמור הים] שָׁרֵי [מותר], תּוֹרָא דְּיַמָּא [זה הקרוי שור הים] אֲסִיר [אסור], וְסִימָנֵיךְ [וסימנך] לזכור: טָמֵא טָהוֹר, טָהוֹר טָמֵא, שהרי חמור שהוא טמא ביבשה טהור בים, והפכו של דבר בשור.
(6) בעל "הפלאה שבערכין" (ערך "שבטא") מקשה כיצד מוכיח התוס' שהשיבוטא היא "עז של ים" שהרי גם אם היא "דג ממש" ספק הגמרא עומד במקומו. כלאים נוהגים גם בדגים במין שאינו מינו (תוס' ד"ה "הנהיג") וספק הגמרא נובע רק מתוך כך שמדובר בצמד הכולל בעל חיים מימי עם בעל חיים יבשתי.
(7) פירוש: הזכרנו מקודם את הסגולה לְיַרְקוֹנָא [לרפואת חולי ירקון] שישתה תְּרֵין בְּשִׁיכְרָא [שנים מן הדברים המוזכרים שם בשכר], וּמִיעֲקַר [וייעקר]. ואמרו: וְאִי לֹא היו לו אותם דברים, קומוס אלכסנדרי, כרכום גינה ואלום, או שלא הואילו לֵיְיתֵי רֵישָׁא דְּשִׁיבּוּטָא דְּמִילְחָא וְלִישְׁלוֹק בְּשִׁיכְרָא, וְלִישְׁתִּי [יביא ראש שיבוטה במלח ויבשלנו בשיכר, וישתה] אותו משקה.
רשימת מקורות:
הערוך השלם (ערך "שבט")
A. Z. Zivotofsky and Z. Amar, 'Identifying the Ancient Shibuta Fish', Environmental Biology of Fishes (2006) 75:361–363
לעיון נוסף:
א. גרינספן וא. זיבוטפסקי, 'הקרפיון של העירקים'. ז. עמר וא. זיבוטפסקי 'לזיהוי דג השיבוטא'. שני המאמרים מופיעים בכתב העת 'דיג ומדגה בישראל', 2007/2. לצפייה לחץ כאן. המאמר הראשון התפרסם ב"מקור ראשון" ערב סוכות תשס"ח. המאמר השני התפרסם ב"מעין" שנה מ"ה חוב' ג'.
שגיא קופר, שובה של השיבוטה, באתר ynet, 1 בספטמבר 2005 .
שיבוטה בויקיפדיה
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.