הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
האיש מקדש בו ובשלוחו
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
קידושין מא ע"א
/מתני'/. האיש מקדש בו ובשלוחו.
האשה מתקדשת בה ובשלוחה.
האיש מקדש את בתו כשהיא נערה, בו ובשלוחו.
גמ'. השתא בשלוחו מקדש, בו מיבעיא?
אמר רב יוסף: מצוה בו יותר מבשלוחו;
כי הא דרב ספרא מחריך רישא, רבא מלח שיבוטא.
איכא דאמרי: בהא איסורא נמי אית בה,
כדרב יהודה אמר רב, דאמר רב יהודה אמר רב: אסור לאדם שיקדש את האשה עד שיראנה, שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו,
ורחמנא אמר: +ויקרא יט+ ואהבת לרעך כמוך.
וכי איתמר דרב יוסף - אסיפא איתמר:
האשה מתקדשת בה ובשלוחה; השתא בשלוחה מיקדשא, בה מיבעיא? אמר רב יוסף: מצוה בה יותר מבשלוחה;
כי הא דרב ספרא מחריך רישא, רבא מלח שיבוטא;
אבל בהא איסורא לית בה,
כדר"ל, דאמר ר"ל: טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו.
מבנה הסוגיה:
1.
מקרה ודין 1 במשנה:
/מתני'/. האיש מקדש בו ובשלוחו.
2.
מקרה ודין 2 במשנה:
האשה מתקדשת בה ובשלוחה.
3.
מקרה ודין 3 במשנה:
האיש מקדש את בתו כשהיא נערה, בו ובשלוחו.
4.
הגמרא מקשה:
גמ'. השתא בשלוחו מקדש, בו מיבעיא?
הביטוי "מקדש בו" מיותר, שהרי נלמד בקל וחומר מכך שיכול לקדש "ובשלוחו".
4.1
דיון פנימי על הביטוי "בו מיבעיא" לעיל בסעיף 4:
4.2
תוספות מסכת קידושין דף מא עמוד א:
האיש מקדש השתא בשלוחו מקדש בו מיבעיא - ואין שייך לתרץ הכא לאו דוקא ור"ל לא זו אף זו דלא שייך לשנויי הכי אלא בשתי בבות אבל בשתי תיבות לא.
בדרך כלל מקובל בש"ס להסביר ייתור כזה במשנה באופן של "לא זו אף זו" - כשהחידוש הוא בביטוי האחרון - "בשלוחו". אבל- אומר תוס' - לא כשמדובר בשתי מלים רצופות כבמשנתנו - "בו ובשלוחו".
4.3
חידושי הריטב"א מסכת קידושין דף מא עמוד א:
גמרא השתא בשלוחו מקדש בו מבעיא אמר רב יוסף מצוה בו יותר מבשלוחו.
פי' בלאו הכי נמי הוה מצי לשנויי דלא זו אף זו קתני כדמשנינן בעלמא,
אלא דכל היכא דאפשר לפרושי באנפא אחרינא לא מוקמינן מתניתין בלא זו אף זו.
הוא לא מבדיל כמו שמבדיל התוס' לעיל בסעיף 4.2, אלא הוא מסביר בפשטות שהכלל של "לא זו אף זו" נאמר רק כשאין הסבר אחר.
4.4
ראה ב"מתיבתא" שמביא הסבר מעניין, ש"רבי" כתב בתחילה את הדין הפשוט יותר - "האיש מקדש בו", ורק אחר כך הוסיף את החידוש "ובשלוחו".
ובכל זאת "רבי" לא מחק את "בו" [המיותר] כי "משנה לא זזה ממקומה".
5.
מיישבת הגמרא את השאלה לעיל בסעיף 4:
אמר רב יוסף: מצוה בו יותר מבשלוחו;
רב יוסף מסביר שאמנם ניתן לאדם לקדש באמצעות שלוחו, אבל עדיף - מצוה - שיקדש בעצמו.
5.1
הפרשנים דנים בהרחבה האם נלמד מכאן שיש מצוה במעשה קידושין, או שאין זה אלא "הכשר מצוה".
5.2
והגמרא מביאה דוגמאות לכלל הכללי שמשתמע מסעיף 5.
כי הא דרב ספרא מחריך רישא, רבא מלח שיבוטא.
הערה 1: ומה עשו כל התנאים ושאר האמוראים?
הערה 2: מדוע הדוגמאות הן מההכנות לשבת דווקא?
הערה 3: האם הכנת הדג לכבוד שבת יש בה מצוה באותה "דרגה" כמו מצות קידושין - "מעשה מצוה" או מעשה של "הכשר מצוה".
6.
ממשיכה הגמרא:
איכא דאמרי: בהא איסורא נמי אית בה,
הדעה של ה"איכא דאמרי" סוברת שאין מצוה כלל לקדש אשה על ידי שליח אלא יש בזה אף [חשש] איסור.
6.1
המקור לאיסור:
כדרב יהודה אמר רב, דאמר רב יהודה אמר רב: אסור לאדם שיקדש את האשה עד שיראנה, שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו,
ורחמנא אמר: +ויקרא יט+ ואהבת לרעך כמוך.
בגלל הכלל של "רב" אי אפשר להסביר את המשנה כדברי רב יוסף לעיל בסעיף 5.
קצת קשה לי מדוע דברי רב לא הובאו כקושיה על ההסבר הראשון אחרי סעיף 5.
אולי כי רב יוסף רשאי לחלוק על "רב".
7.
וכי איתמר דרב יוסף -אסיפא איתמר:
האשה מתקדשת בה ובשלוחה; השתא בשלוחה מיקדשא, בה מיבעיא? אמר רב יוסף: מצוה בה יותר מבשלוחה;
כי הא דרב ספרא מחריך רישא, רבא מלח שיבוטא;
אבל בהא איסורא לית בה,
כדר"ל, דאמר ר"ל: טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו.
הגמרא למעשה מיישבת את דברי רב יוסף עם הכלל של רב בכך שהיא טוענת שדברי רב יוסף מוסבים על החלק השני במשנה - "האשה מתקדשת בה ובשלוחה". על דין זה לא אמר רב את דבריו.
7.1
נראה לי שממהלך הסוגיה עד כאן נוכל ללמוד עיקרון חשוב ב"עריכת הגמרא": לפעמים דברי אמורא שמובאים כתרוץ על קושיה יתכן שלא נאמרו כך ממש על ידי האמורא, אלא, ש"עורך הגמרא" הכיר את המימרא העצמאית של אותו אמורא והעורך הוא זה ששיבץ את דברי האמורא כתרוץ לקושיה.
8.
לפי ה"איכא דאמרי" יוצא שהדין של "האיש מקדש בו ובשלוחו" מדגיש דברים שונים ממה שמודגש בדין של "האשה מתקדשת בה ובשלוחה"!
8.1
"האיש מקדש בו ובשלוחו" מלמד שניתן לקדש אשה על ידי שליח - בדיעבד,
ו"האשה מתקדשת בה ובשלוחה" - מצוה בה יותר מבשלוחה אבל גם אפשר לכתחילה על ידי שלוחה.
8.2
לפי זה משמע שגם לאשה יש מצוה להתקדש! ויש אומרים שהמצוה [או ה"הכשר מצוה"] שלה הוא לסייע לבעל...
9.
רמב"ם הלכות אישות פרק ג הלכה יט:
מצוה שיקדש אדם אשתו בעצמו יתר מעל ידי שלוחו,
וכן מצוה על האשה שתקדש עצמה בידה יתר מעל ידי שלוחה,
ואף על פי שיש רשות לאב לקדש בתו כשהיא קטנה וכשהיא נערה לכל מי שירצה אין ראוי לעשות כן אלא מצות חכמים שלא יקדש אדם את בתו כשהיא קטנה עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה.
וכן האיש אין ראוי לו שיקדש קטנה ולא יקדש אשה עד שיראנה ותהיה כשרה בעיניו שמא לא תמצא חן בעיניו ונמצא מגרשה או שוכב עמה והוא שונאה.
לכאורה הרמב"ם מחבר ביו שתי השיטות בגמרא.
10.
את השאלה לעיל מיישב ה"לחם משנה" הלכות אישות פרק ג הלכה יט:
[יט] מצוה לאדם שיקדש בעצמו יותר מעל ידי שלוחו וכו'. פסק כאיכא דאמרי בריש האיש מקדש (קידושין דף מא) דכי איתמר דרב יוסף אסיפא איתמר ואיכא איסורא. ומ"ש מצוה שיקדש וכו' י"ל דאיירי אפי' בשמכירה ולקמן שכתב איסור הוא בשאינו מכירה:
כלומר, הרישא בדברי הרמב"ם עוסקת כשהאיש מכיר את האשה, ולכן ניתן לקדש על ידי שליח לכתחילה.
אבל זה קצת תמוה כי הרמב"ם לא מבדיל.
11.
זרע אברהם הלכות אישות פרק ג הלכה יט:
[יט] מצוה שיקדש אדם את אשתו בעצמו יותר מע"י שלוחו וכן מצוה לאשה שתקדש עצמה בידה יותר מע"י שלוחה.
לכאורה נראה דארכבה אתרי רכשי כיון דכתב מצוה שיקדש וכו' בעצמו יותר מע"י שלוחו משמע דתפס לישנא קמא דגמ' דמלתיה דרב יוסף ארישא אתמר
והדר אמר ולא יקדש אשה עד שיראנה דמזה משמע כלישנא בתרא דמלתיה דרב יוסף אסיפא אתמר אבל רישא לאו מצוה איכא אלא אדרבה איסורא.
הוא מעלה את השאלה לעיל בסעיף 9.
אמנם לגמ' גופה קשה דבשלמא ללישנא בתרא דמלתיה דרב יוסף קאי אסיפא אתיא מתני' שפיר דברישא אשמעינן איסורא דאיש ובסיפא אשמעינן מצוה בה יותר מבשלוחה דבו דקתני רישא משום איסורא ובה דקתני סיפא אשמעינן מצוה
אבל ללישנא קמא דמלתיה דרב יוסף ארישא א"כ תרתי ל"ל.
11.1
והוא מרחיב בביאור העניין, ולא צרפתי.
12.
בשולי הדברים ברצוני להעלות הסבר שהרחבתי אודותיו במקום אחר.
יתכן שהביטוי במשנתנו "האיש מקדש בו ובשלוחו" בא ללמדנו שהקשר בין המשלח והשליח הוא קשר של שני שותפים. כל אחד מהם מבצע חלק מפעולת הקידושין. האיש - מבטא את רצונו והסכמתו, והשליח מבצע את הפעולה הטכנית.
ראוי לציין שברמב"ם מובאת כותרת הנושא בניסוח "הלכות שלוחין ושותפין".
