הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"כולהו סבירא להו"
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
קידושין מט ע"א
אמר אביי: ר"ש ורשב"ג ור"א, כולהו סבירא להו מראה מקום הוא לו. ר"ש, הא דאמרן.
רשב"ג, דתנן: גט פשוט - עדיו מתוכו, מקושר - עדיו מאחוריו;
פשוט שכתבו עדיו מאחוריו,
ומקושר שכתבו עדיו מתוכו - שניהם פסולים;
ר' חנינא בן גמליאל אומר: מקושר שכתבו עדיו מתוכו - כשר,
שיכול לעשותו פשוט;
רבן שמעון בן גמליאל אומר: הכל כמנהג המדינה;
והוינן בה, ותנא קמא לית ליה מנהג המדינה?
ואמר רב אשי: באתרא דנהיגי בפשוט ועבד ליה מקושר,
א"נ באתרא דנהיגי במקושר ועבד ליה פשוט -
כולי עלמא לא פליגי דודאי קפידא,
כי פליגי - באתרא דנהיגי בין בפשוט בין במקושר,
ואמר ליה עביד לי פשוט,
ואזל ועבד ליה מקושר,
מר סבר: קפידא,
ומר סבר: מראה מקום הוא לו.
ר' אלעזר, דתנן: האשה שאמרה התקבל לי גיטי ממקום פלוני,
וקבל לה גיטה ממקום אחר - פסול, ורבי אלעזר מכשיר;
אלמא קסבר: מראה מקום היא לו.
הסבר:
ראה מה שכתבתי על הסוגיה המקבילה מסכת בבא בתרא דף קסה
1.
בגמרא:
"רשב"ג אומר: הכל כמנהג המדינה. ותנא קמא לית ליה מנהג מדינה?
אמר רב אשי: באתרא דנהיגי פשוט, וא"ל: עביד לי פשוט, ואזל עבד ליה מקושר - קפידא; נהיגי מקושר,וא"ל: עביד לי מקושר, ואזל עבד ליה פשוט - קפידא;
כי פליגי - באתרא דנהיגי בפשוט ומקושר, וא"ל: עביד לי פשוט, ואזל עבד ליה מקושר –
מר סבר: קפידא,
ומר סבר: מראה מקום הוא לו."
רב אשי מסביר את המחלוקת בין רשב"ג לתנא קמא, שתנא קמא טוען שהמצווה מקפיד שהסופר יבצע בדיוק כפי שהתבקש, ורשב"ג טוען "מראה מקום הוא לו" – כלומר, דבריו של המצווה הם עצה טובה בלבד, ולכן אם הסופר כתב את השטר לא בדיוק כפי שהתבקש – השטר כשר.
2.
מי שמסביר כך את המחלוקת הוא רב אשי
יש שגורסים אביי במקום רב אשי (מסורת הש"ס)
[בהמשך נסביר את הסיבה לתיקון הגירסה]
בהמשך הסוגיה אביי מסתמך על דברים אלה שאמר רב אשי ואומר שכמו רשב"ג בסוגייתנו כך גם שני תנאים אחרים, בסוגיות אחרות, סוברים את אותו כלל: "מראה מקום הוא לו".
3.
נשאלת השאלה: כיצד יתכן שאביי, בהמשך הסוגיה, שחי כמה דורות לפני רב אשי הסתמך על דברי רב אשי? [ ראה גם בשוטנשטיין, הערה 5]. חשוב לציין שתופעה זו [אמורא מוקדם מגיב לאמורא מאוחר] קיימת בלא מעט מקומות בש"ס.
ההסבר הפשוט והמקובל לתופעה זו הוא: כבר בימי אביי היה ידוע ההסבר שרב אשי נתן בתקופה מאוחרת יותר.
ההסבר הזה, שבגמרא, במקורו, ניתן על ידי אמורא בתקופת אביי אך הגמרא העדיפה לכתוב את ההסבר בשמו של רב אשי מסיבה לא ידועה ! [התוספות, עבודה זרה דף נד עמוד א, אומר: "...והתלמוד סידר כן לפי שהוא מתיישב יותר היטב אחר הסוגיא"]
4.
שני הסברים נוספים כדי ליישב את הקושיה הנ"ל:
1] יש מקומות [הכוונה, באופן כללי, ולא בסוגייתנו] שבמקום "רב אשי" משנים את הגירסה ל-"רב אסי" – והוא קדם לאביי.
2] היה "רב אשי קדמון" [ "סדר הדורות" מוכיח שהיה תלמידו של רב הונא], והוא חי בדור שלפני אביי.
אבל יותר פשוט לומר, שבאמת אביי הוא זה שאמר לראשונה את ההסבר במשנה, וכשהגמרא מביאה את ההסבר במשנה בשמו של רב אשי דווקא [ועל זה התמיהה הגדולה, הכיצד?] הכוונה היא שרב אשי טוען: מדברי אביי שטוען ששלושת התנאים המסויימים [וביניהם – רשב"ג במשנתנו], בסוגיות שונות בש"ס, סוברים "מראה מקום הוא לו", ממילא, מוכרחים להסביר שבזה נחלקים תנא קמא ורשב"ג.
5.
ובסוגייתנו גם הגיוני מדוע מבנה הסוגיה הוא, שדברי רב אשי מוקדמים לדברי אביי, מפני שדברי רב אשי מוסבים ישירות על הסבר המחלוקת במשנה, ודברי אביי מוסבים על הכלל הכללי בש"ס, שכמה אמוראים סוברים את העיקרון של "מראה מקום הוא לו", והגמרא מביאה בהמשך הסוגיה את כל הנושאים האחרים שבהם נאמר אותו כלל.
6.
כמובן שיש מחכמינו שלא סוברים את כל ההסברים שהבאנו על התמיהה שהועלתה, ולכן הם משנים את הגירסא, ובמקום רב אשי גורסים אביי.
7.
בגמרא:
"אמר אביי: רשב"ג ור"ש ור' אלעזר, כולהו סבירא להו:מראה מקום הוא לו. רשב"ג - הא דאמרן. ר"ש - דתנן, ר"ש אומר: אם הטעה לשבח - הרי זו מקודשת. ר' אלעזר - דתנן: האשה שאמרה התקבל לי גיטי ממקום פלוני, וקיבלו לה ממקום אחר - פסול, ור' אלעזר מכשיר; מר סבר: קפידא, ומר סבר: מראה מקום הוא לו. "
מפאת חשיבות המושג מצורף ציטוט מהספר "הליכות עולם", ובין קטע לקטע [ בקטעים החשובים לסוגייתנו] מצורף הסבר :
8.
הליכות עולם שער חמישי פרק ג
" ז. אין הלכה כשיטה. פירוש כל היכא שאומר בגמרא פלוני ופלוני סבירא להו כך הוא שיטה, וקבלה היא ביד הגאונים ז"ל דלית הלכתא כשיטה.
והטעם יש מי שאומר מפני שדרך חכמים לאחוז בדרך קצרה, ולפום דקא חזינא דקא מפרשי מאן דס"ל האי סברא ואמרי פלוני ופלוני אמרי כך ידעינן דמיעוט הם האומרים כך ורובא איפכא ס"ל (ואמטו להכי מפרשי שמועתייהו) [דלכך קא מפרשי שמועתייהו ואמטו להכי לית הילכתא כוותיהו], הילכך לית הלכתא כוותייהו, דמאן דס"ל איפכא הם הרבים ויחיד ורבים הלכה כרבים,
הסבר: הכלל הוא שאם הניסוח בגמרא הוא [כמו בסוגייתנו]: "... כולהו סבירא להו..." זה מוגדר "שיטה", והכלל הוא שאין הלכה כשיטה, כלומר, בסוגייתנו, מה שנלמד על ידי שלושת התנאים שמציין אביי, ש"מראה מקום הוא לו" – אינו נפסק להלכה.
8.1
המשך:
וילפו האי טעמא מדאמרינן ר' מאיר אומר גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שבהמה טמאה מרובה מהטהורה לפיכך פרט הכתוב בטהורה,ושעופות הטהורים מרובים מהטמאים לפיכך פרט הכתוב בטמאים, מאי קמשמע לן לעולם ישנה אדם לתלמידיו דרך קצרה.
הסבר: התורה מפרטת את המיעוט של הבהמות הטהורות ומכאן לומדים: " לעולם ישנה אדם לתלמידיו דרך קצרה." ולכן, כיון שהגמרא צירפה כמה דעות שסוברות דין דומה – סימן שהגמרא רומזה בזה שהם מיעוט, ואין ההלכה כמותם, ויש רבים אחרים שסוברים ההיפך וההלכה היא כרבים.
8.2
המשך:
ולפי זה הטעם נראה דאין חילוק בין היכא דאמרינן פלוני ופלוני כולהו סבירא להו כך וכך ובין היכא דאמרינן פלוני ופלוני אמרו דבר אחד.
הסבר: מלבד הביטוי, בסוגייתנו, "... סבירא להו..." מופיע ביטוי דומה בש"ס הוא: "... אמרו דבר אחד". לשני הביטויים הכלל הוא זהה, ובגלל הנימוק לעיל, שעורך הגמרא קיבץ כמה דעות יחדיו כדי ללמדנו שאין הלכה כאותם דעות.
8.3
ויש מי שאומר פלוני ופלוני אמרו דבר אחד, שוין הם לגמרי בדברים וכל אחד מודה לדברי חבירו, וכה"ג לא חשיבא שיטה ואפשר דהוי הלכתא כוותייהו
והיכי דמי שיטה היינו כגון פלוני ופלוני ס"ל כך, מפני שאע"פ שהולכין בשיטה אחת אין כל דבריהם שוים ואין מודין זה לזה,
הסבר: יש מי שסובר שיש הבדל בין שני הביטויים שהזכרנו. הביטוי "... כולהו סבירא להו..." כוונתו, שאמנם התנאים שמוזכרים ברשימה שותפים לדעה אחת בנושא אחד אבל ישנם פרטים באותו נושא, שבהם יש מחלוקת ביניהם, ולכן יוצא שלגבי הפרטים אין צרוף של רוב, ולכן אין הלכה כשיטתם.
8.4
המשך:
כאותה שבפרק א' דסוכה ב"ש ור' יאשיהו ר"ש ור' יהודה כלהו ס"ל סוכה דירת קבע בעינן ופליגי אהדדי ואינן שוין בדבר לגמרי, דלב"ש הכשר סוכה בכדי ראשו ורובו ושלחנו, ר' יאשיה בעי ארבע אמות, ר"ש בעי שלש דפנות ורביעית אפילו טפח, וכן כלהו כדאיתא התם, ולפי זה אינן מודין זה לזה ובכל חד מנייהו פליגי רבנן עליה והוי יחיד ובטל במיעוטן.
ובנין אב שממנו למדו הגאונים ז"ל שאין הלכה כשיטה בפרק איזהו נשך א"ר נחמן הלכה כרבי יהודה, הלכה כרבי יוסי, הלכה כרשב"ג, אלא שיטה אתמר דאלת"ה הלכה הלכה למה לי לימא הלכה כר' יהודה דמיקל בכולהו אלא ש"מ שיטה איתמר, והתם נמי לא מודו אהדדי,
8.5
וכן כה"ג מסתמא לית הלכתא כחד מינייהו אלא היכא דפסיק הלכתא גמרא בהדיא כחד מינייהו או דמוכח הכי ומפיק לה הכי משיטה, כי ההיא דמסכת סוכה דפסיק רבא הלכה כר' שמעון וכן כל כיוצא, כן כתב הר"ן בפירוש הלכותיו בפרק קמא דסוכה: "
הסבר: כמו בהרבה כללים אחרים, הכלל תקף כל עוד הגמרא לא פוסקת אחרת באופן מפורש, או באופן שמוכח שהיא פוסקת כאותה שיטה של "כולהו סבירא להו".
8.6
הערה: בכמה מקומות בש"ס, כשהגמרא אומרת את הביטוי "רבי... ורבי....כולהו סבירא להו..." שואלים הראשונים: הרי מצינו שגם תנאים אחרים סוברים כך...
9.
יד מלאכי – סימן כתר – :
"מצינו בגמרא דקאמר "פלוני ופלוני כולהו סבירא להו", ואפילו הכי הלכתא היא ולא נקט הך לישנא רק לפרושי מילתייהו ולא לאוקמינהו בשיטה"
מתאים לכלל של ה"הליכות עולם", ש"מותר" לגמרא להכריע שההלכה תהיה כאותם תנאים שהובאו ברשימה.
9.1
מעניין: הביטוי הנ"ל - 18 מופעים בש"ס [יש כמה "כפולים"] רובם נאמרו על ידי האמורא אביי. וברובם יש 3 תנאים ברשימה !!!
10.
בסוגייתנו מדובר על "מראה מקום הוא לו", זאת אומרת, על סברא, שכאשר אדם אומר לשלוחו לבצע משהו, כגון, תכתוב לי גט פשוט, האם התכוון בדווקא, או שמא לא אכפת לו גם אם הסופר יעשהו גט מקושר, אלא שהבעלים רצה להקל על הסופר-השליח. ועל זה אומר אביי שלא רק רשב"ג סובר זאת אלא עוד שני תנאים בסוגיות אחרות.
11.
מקשים על זה האחרונים: הרי כל אחד מהתנאים ברשימה של אביי מדבר במקרה שונה [ראה בסוגייה], אם כן, בכל נושא הסברות המתאימות לאדם שציווה לשליח לבצע פעולה, הן סברות מיוחדות לאותו "עניין" ואין קשר ממשי בין כל שלושת התנאים !!!
[ ראה ב"מתיבתא", הערה ט]
ה"קובץ שיעורים" טוען, שהמכנה המשותף הוא"ביטול השליחות" במקרה שהשליח חרג מהציווי של המשלח.
12.
אולם ניתן לומר בפשטות, שאמנם כן, מכיון שהמקרים שונים במהותם זה מזה ולכן יתכן שבמקרה כזה, כמו שאמר ה"הליכות עולם" יתכן שההלכה כן תהיה כאחד מאותם התנאים [ ולא יתקיים הכלל של "אין הלכה כשיטה"].
13.
להלכה: הרא"ש פוסק באמת ששלושת התנאים שהוזכרו ברשימתו של אביי מוגדרים כ"שיטה" ואין ההלכה כאף אחד מהם
רא"ש מסכת בבא בתרא פרק י:
"ו ...אמר ליה עביד לי פשוט ואזל ועבד מקושר ת"ק סבר קפידא ורשב"ג סבר מראה מקום הוא לו
אמר אביי רשב"ג ור"ש ורבי אליעזר כולהו סבירא להו מראה מקום הוא לו
רשב"ג הא דאמרן
ר"ש דתנן ר"ש אומר אם הטעה לשבח מקודשת
ר' אליעזר דתנן האשה שאמרה התקבל לי גיטי במקום פלוני וקבל לה במקום אחר פסול ור"א מכשיר
והני כולהו שיטה נינהו ולית הלכתא כחד מינייהו: "
וגם הריטב"א פסק כתנא קמא במשנה, שהוא מקפיד שהסופר יבצע בדיוק את מה שהתבקש, ולא כרשב"ג "שמראה מקום הוא לו".
14.
כבר הזכרנו כמה פעמים שישנו כלל בפסיקת הגמרא "הלכה כרשב"ג במשנתנו". אם כן ההלכה בסוגייתנו צריכה להיות כרשב"ג [שהוא אחד משלושת התנאים ברשימתו של אביי – "שיטה" – שמראה מקום הוא לו"], ואנו רואים שהרא"ש והריטב"א פסקו כתנא קמא ולא כרשב"ג!
14.1
חידוש: יש כאן סתירה בין שני כללים:
האחד: ההלכה כרשב"ג במשנה - לא רק נגד תנא אחר שהוזכר בשמו, אלא גם כנגד "תנא קמא" או "סתם משנה" – יד מלאכי כלל קע.
הכלל השני: "אין הלכה כשיטה" – ולכן אין ההלכה כרשב"ג.
נמצאנו למדים, שבין שני הכללים, הכלל של "אין הלכה כשיטה" גובר על הכלל של "הלכה כרשב"ג במשנה".
14.2
חידוש נוסף: במשנתנו [בבא בתרא דף קס] רשב"ג חולק גם על אחיו הגדול, רבי חנינא בן גמליאל, וניתן לומר שלמרות שבדרך כלל הלכה כרשב"ג כנגד כל תנא אחר, אבל לא נגד אחיו הגדול [כמו שאומרים שאין הלכה כרבי יהודה הנשיא כנגד אביו, והרי אדם חייב בכבוד אחיו הגדול כשם שחייב בכבוד אביו !!! ] . וממילא אין סתירה בין שני הכללים שהזכרתי.
