הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
שני "סתם משנה"
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
קידושין נד ע"ב
ילעולם ר' יהודה, והכא חד סתמא, והכא תרי סתמי.
ואי סתמא דוקא,
מה לי חד סתמא, מה לי תרי סתמי?
אמר רב נחמן בר יצחק: הלכה כר' מאיר, הואיל ותנן בבחירתא כוותיה.
משמע מהגמרא ש"תרי סתמי" לא עדיפים על "חד סתמי" ["תרי סתמא"], ולכן הלכה נקבעה כרבי מאיר לא בגלל שיש שתי משניות של "סתם משנה" כמותו אלא בגלל שאחת מהמשניות שסוברות כמותו שנויה במסכת עדויות. [וגם בגלל שהיא כבית הלל].
הביטוי "חד סתמא" - 2 מופעים בש"ס [אמנם הם 3 מופעים בש"ס כאשר 2 מתוכם - בסוגייתנו].
ראה בפרשנים שאמנם בסוגייתנו מדובר ב"תלת סתמי" ולא רק ב"תרי סתמי".
ראה מה שכתבנו על מסכת יבמות דף קא:
בגמרא:
/מתני'/. מצות חליצה בשלשה דיינין, ואפילו שלשתן הדיוטות...
תנינא להא דתנו רבנן:
מצות חליצה - בשלשה שיודעין להקרות כעין דיינים, רבי יהודה אומר: בחמשה.
מ"ט דת"ק?
דתניא: זקנים - שנים, ואין בית דין שקול, מוסיפין עליהן עוד אחד - הרי כאן שלשה.
ור' יהודה? זקני - שנים, זקנים - שנים, ואין בית דין שקול, מוסיפין עליהן עוד אחד - הרי כאן ה'...
אמר רבא אר"נ, הלכה: חליצה בשלשה,
הואיל וסתם לן תנא כוותיה.
א"ל רבא לר"נ: אי הכי, מיאון נמי!
דתנן: המיאון והחליצה - בשלשה!
וכ"ת הכי נמי,
והתניא: מיאון - בית שמאי אומרים: ב"ד מומחין, וב"ה אומרים: בב"ד ושלא בב"ד,
אלו ואלו מודים שצריך שלשה,
ר' יוסי בר' יהודה ור' אלעזר ברבי יוסי מכשירין בשנים;
ואמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: הלכה כאותו הזוג!
התם חד סתמא, והכא תרי סתמי.
התם נמי תרי סתמי נינהו!
דתנן: מיאנה או שחלצה בפניו - ישאנה, מפני שהוא בב"ד!
אלא, התם תרי סתמי, הכא תלתא סתמי.
מכדי הא סתמא והא סתמא, מה לי חד סתם, מה לי תרי סתם, מה לי תלתא!
אלא אמר רב נחמן בר יצחק:
הואיל וסתם במקום מחלוקת; דתנן: סמיכת זקנים ועגלה ערופה - בשלשה, דברי ר' יוסי, ר' יהודה אומר: בחמשה;
החליצה והמיאונין - בשלשה, ולא קפליג ר' יהודה,
ש"מ הדר ביה ר' יהודה, ש"מ.
אמר רבא: צריכי דייני למיקבע דוכתא, דכתיב: +דברים כ"ה+ ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים.
רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע עבדי עובדא בחמשה.
כמאן? כר' יהודה, והא הדר ביה! לפרסומי מילתא.
רב אשי איקלע לבי רב כהנא, אמר ליה: סליק מר לגבן למלויי בי חמשה.
אמר רב כהנא: הוה קאימנא קמיה דרב יהודה,
ואמר לי: תא סק לזירזא דקני לאיצטרופי בי חמשה, אמרו לו: למה לי חמשה? אמר להו: כי היכי דליפרסם מילתא.
רב שמואל בר יהודה הוה קאי קמיה דרב יהודה,
אמר ליה: סק תא לזירזא דקני לאצטרופי בי חמשה, לפרסומי מילתא;
על הסוגיה:
1.
הדין הראשון במשנתנו:
/מתני'/. מצות חליצה בשלשה דיינין, ואפילו שלשתן הדיוטות...
גמ'. ומאחר דאפילו שלשה הדיוטות, דיינין למה לי?
הא קמ"ל, דבעינן בשלשה שיודעים להקרות כעין דיינים.
2.
הגמרא מצטטת ברייתא שיש בה מחלוקת תנאים לגבי מספר הדיינים שצריך לגבי עניין חליצה:
תנינא להא דתנו רבנן:
מצות חליצה - בשלשה שיודעין להקרות כעין דיינים, רבי יהודה אומר: בחמשה.
"תנא קמא" בברייתא הוא כדעת משנתנו, ורבי יהודה בברייתא חולק ומצריך 5 דיינים.
3.
הגמרא דנה [באריכות] במקורות לשתי הדעות בברייתא:
מ"ט דת"ק?
דתניא: זקנים - שנים, ואין בית דין שקול, מוסיפין עליהן עוד אחד - הרי כאן שלשה.
ור' יהודה? זקני - שנים, זקנים - שנים, ואין בית דין שקול, מוסיפין עליהן עוד אחד - הרי כאן ה'.
... אלא מעתה, וקראו - שנים, ודברו - שנים,
הכי נמי לר' יהודה הרי כאן תשעה, לרבנן הרי כאן שבעה! ...
4.
פסיקת ההלכה:
אמר רבא אר"נ, הלכה: חליצה בשלשה,
רבא בשם רב נחמן פוסקים כמשנתנו ש"חליצה בשלושה".
כבר כתבנו כמה פעמים שבדרך כלל הגמרא עצמה סוברת שיש עדיפות לנסח את פסיקת ההלכה באופן שיזכיר את שם החכם שכך סובר.
בסוגייתנו מדובר על משנתנו שהיא "סתם משנה", וגם כ"תנא קמא" בברייתא שחולק על רבי יהודה. ומצינו שהגמרא מנסחת "הלכה כחכמים..." כשהיא מתכוונת ל"תנא קמא" [במשנה או בברייתא].
כלומר, מדוע הגמרא ניסחה את פסיקת ההלכה על ידי קביעת תוכן ההלכה עצמה ולא אמרה "הלכה כחכמים" או "הלכה כמשנתנו". ויש לציין שלא מובא כלל בש"ס הביטוי "הלכה כמשנה" או משהו דומה, אלא רק "הלכה כסתם משנה", וזה היה יכול להתאים בסוגייתנו.
4.1
ואמנם ממשיכה הגמרא:
הואיל וסתם לן תנא כוותיה.
הביטוי "סתם לן תנא כוותיה" מתכוון לדברינו לעיל בסעיף 4.
4.2
תוספות מסכת יבמות דף קא עמוד ב
"הואיל וסתם לן תנא כוותיה - אבל משום דיחיד ורבים הלכה כרבים אין לפסוק כוותיה דמסתבר טעמא דיחיד."
הסבר: תוס' מתכוון לומר, שדין של "סתם משנה" איננו מפני שה"סתם משנה" נחשב כרבים, כי לפעמים הלכה כיחיד נגד רבים אם מסתבר טעמו. משמע מתוס', שהלכה כסתם משנה גם נגד סברא שהיא "מסתבר טעמיה".
4.3
מי אומר את המשפט הנ"ל? רבא בשם רב נחמן עצמו? או אולי "סתמא דגמרא" שמסבירה את פסקו של רב נחמן.
5.
א"ל רבא לר"נ: אי הכי, מיאון נמי!
דתנן: המיאון והחליצה - בשלשה!
רבא מקשה על רב נחמן.
מעירים הפרשנים, הרי רבא עצמו אמר את הדין לעיל בשם רב נחמן ועכשיו הוא מקשה עליו?
5.1
קושיית רבא היא, שהרי יש משנה [במסכת סנהדרין] שגם בה מובאת "סתם משנה" שמיאון וחליצה בשלושה. לגבי החליצה הרי היא גם כמשנתנו שגם היא "סתם משנה".
אם כן, כמו שכאן פוסק רב נחמן הלכה שחליצה בשלושה כך רב נחמן היה צריך לפסוק במסכת סנהדרין שמיאון בשלושה" [שהרי שם המיאון והחליצה כתובים יחד].
חידושי הריטב"א מסכת יבמות דף קא עמוד ב:
"א"ה מיאון נמי. וא"ת וכי משום דהלכתא כחדא סתמא להוי הלכה ככולהו סתמי, י"ל דשאני הכא דסתמינהו בהדדי החליצה והמיאונין."
5.2
הערה: עד כאן יוצא שלגבי הדין ש"חליצה בשלושה" יש:
"סתם משנה" - משנתנו
"סתם משנה" - במסכת סנהדרין
"תנא קמא" - בברייתא שבסוגייתנו.
5.3
המשנה בסנהדרין היא:
מסכת סנהדרין דף ב עמוד א:
"סמיכת זקנים ועריפת עגלה - בשלשה, דברי רבי שמעון. רבי יהודה אומר: בחמשה. החליצה והמיאונין - בשלשה."
6.
וכ"ת הכי נמי,
והתניא: מיאון - בית שמאי אומרים: ב"ד מומחין, וב"ה אומרים: בב"ד ושלא בב"ד,
אלו ואלו מודים שצריך שלשה,
ר' יוסי בר' יהודה ור' אלעזר ברבי יוסי מכשירין בשנים;
ואמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: הלכה כאותו הזוג!
הערה על הברייתא: כיצד תנאים "מאוחרים" חולקים על בית הלל ובית שמאי? ואולי הם סוברים שבית הלל לא סוברים כפי שמסביר "תנא קמא" של הברייתא.
6.1
בכל אופן - מקשה רבא - הרי רב נחמן עצמו פסק בברייתא אחרת ש"הלכה כאותו הזוג", שמיאון בשנים ולא בשלושה.
כלומר רבא מקשה שיש סתירה בין דברי רב נחמן עצמו!
7.
עונה הגמרא [ואולי רב נחמן עצמו עונה לתלמידו - רבא?]
התם חד סתמא, והכא תרי סתמי.
לגבי מיאון בשלושה יש "רק" "סתם משנה" אחת, ואילו לגבי "חליצה בשלושה" יש שתי משניות שהן "סתם משנה" [לעיל בסעיף 5.2 - משנתנו והמשנה במסכת סנהדרין].
רש"י מסכת יבמות דף קא עמוד ב:
"חליצה תרי סתמי נינהו - הך מתני' דידן והך דסנהדרין."
7.1
הגמרא מתכוונת לומר שאם יש "סתם משנה" אחת הרי שאין הכרח לפסוק כמותה, אבל כשיש שתי משניות שהן "סתם משנה" - הלכה כמותם.
מה ההסבר?
אולי נלמד מכאן כלל חשוב, שרב נחמן סובר שאין כלל כללי שהלכה כ"סתם משנה", אלא רק אם שתי משניות הן "סתם משנה".
אולי ההסבר לכך הוא, ש"רבי" שסתם את המשניות התכוון להכריע כ"סתם משנה" רק כאשר הוא סתם כך לפחות בשתי משניות!
8.
התם נמי תרי סתמי נינהו!
דתנן: מיאנה או שחלצה בפניו - ישאנה, מפני שהוא בב"ד!
רש"י מסכת יבמות דף קא עמוד ב:
"דתנן - בפ' כיצד מי שאסר את האשה בנדר הרי זה לא ישאנה מיאנה או שחלצה בפניו ישאנה וליכא משום הסר ממך עקשות פה.
מפני שהוא ב"ד - כלומר לא יחיד היה שם דנימא בשבילו נתכוין שהרי ב"ד היה שם ואין ב"ד פחות משלשה."
הגמרא מקשה שגם לגבי מיאון בשלושה יש שתי משניות שהן "סתם משנה", ומדוע רב נחמן לא פוסק כך.
9.
אלא, התם תרי סתמי, הכא תלתא סתמי.
לגבי חליצה בשלושה יש 3 משניות שהן "סתם משנה".
שלושת המשניות הן:
שתי המשניות שהבאנו לעיל [משנתנו והמנה בסנהדרין]
ומשנה נוספת במסכת יבמות דף כה עמוד ב:
"מתני'. החכם שאסר את האשה בנדר על בעלה - הרי זה לא ישאנה; מיאנה או שחלצה בפניו - ישאנה, מפני שהוא ב"ד"
עד כאן יוצא לכאורה, שרב נחמן כנראה סובר ש"רק" כאשר "רבי" סתם 3 משניות זה מעיד שכך הוא התכוון לפסוק כמותם את ההלכה.
10
על עניין המספרים ["תרי סתמי" "תלתא סתמי"] מקשה הגמרא:
מכדי הא סתמא והא סתמא, מה לי חד סתם, מה לי תרי סתם, מה לי תלתא!
ל"סתם משנה" יש כח פסיקה בלי קשר למספר הפעמים שיש "סתם משנה".
11.
אלא אמר רב נחמן בר יצחק:
הואיל וסתם במקום מחלוקת; דתנן: סמיכת זקנים ועגלה ערופה - בשלשה, דברי ר' יוסי, ר' יהודה אומר: בחמשה;
החליצה והמיאונין - בשלשה, ולא קפליג ר' יהודה,
ש"מ הדר ביה ר' יהודה, ש"מ.
הבאנו לעיל בסעיף 5.3 את המשנה בסנהדרין:
מסכת סנהדרין דף ב עמוד א:
"סמיכת זקנים ועריפת עגלה - בשלשה, דברי רבי שמעון. רבי יהודה אומר: בחמשה. החליצה והמיאונין - בשלשה."
רש"י מסכת יבמות דף קא עמוד ב:
"הואיל וסתמא במקום מחלוקת היא - שנחלק שם רבי יהודה בדבר אחר ובדבר זה לא נחלק ש"מ הדר ביה
אבל מיאון לאו סתמא במקום מחלוקת היא
דהנך תנאי רבי יוסי ברבי יהודה ור"א ברבי יוסי לא מייתינן התם אפלוגתא אחריתי דנימא מדלא איפלוג בהא ש"מ הדרי בהו."
משמע מהגמרא שפותחת את דברי רב נחמן בר יצחק בביטוי "אלא" שהיא חוזרת בה מכל הנאמר לעיל, ומשמע, שרב נחמן בר יצחק סובר שאין בכלל כלל הקובע ש"הלכה כסתם משנה", ובסוגייתנו ההלכה שצריך בחליצה 3 דיינים מוסקת מכך, שבסיפא - במשנה במסכת סנהדרין - רבי יהודה לא אומר - לגבי חליצה ומיאון - בחמשה. זאת אומרת, שרבי יהודה מודה שבחליצה ובמיאון צריך "רק" 3 דיינים. כלומר, רבי יהודה חזר בו מדבריו בברייתא בסוגייתנו - ראה לעיל סעיפים 2-3!
11.1
וכמובן אפשר לומר שגם רב נחמן בר יצחק מודה שהלכה כסתם משנה" אבל רק כשאין "סתם משנה" אחרת!
12.
המשך הגמרא:
אמר רבא: צריכי דייני למיקבע דוכתא, דכתיב: +דברים כ"ה+ ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים.
רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע עבדי עובדא בחמשה.
כמאן? כר' יהודה, והא הדר ביה! לפרסומי מילתא.
13.
ועוד על "סתם משנה":
ראה מה שכתבתי על מסכת זבחים דף נז:
ומשמע מדברי הרשב"א, שם ביבמות, שיש לפסוק כפי ה"סתם" האחרון, וכשלא ידוע מהו ה"סתם" האחרון הרי שנשאר הדין בספק.
ולענ"ד ניתן להוסיף ולחדד [חידוש]:
מהי הסיבה שהלכה כ"סתם משנה"? מקובל אצל הראשונים והאחרונים לומר: רבי יהודה הנשיא הוא שסתם את המשנה כדי להכריע את ההלכה כאותה משנה. אם כך, כיצד יתכן שרבי יהודה הנשיא "סתם" משניות סותרות?
אם נאמר כמשתמע ברשב"א, יתכן לומר שרבי יהודה הנשיא חזר בו ופסק פסקים סותרים בהזדמנויות שונות, והלכה תהיה כאחרונה שבהם [והמשניות הקודמות יחול עליהם העיקרון: "ומשנה ראשונה לא זזה ממקומה"].
13.1
אולם אפשר לומר דבר חדש: "סתם משנה" היא משנה קדומה שרבי יהודה הנשיא קיבץ מרבותיו. לכל משנה סתומה היתה מסורת של הלכה למעשה, ולכן הלכה כסתם משנה. לפי זה בהחלט תיתכנה משניות "סתומות" סותרות זו את זו, כי רבי יהודה הנשיא לא התערב בהן והשאירן כמות שהן. ולכן בסופו של דבר נשאר הדין הסופי בספק.
14.
ראה גם "ערכי תנאים ואמוראים" - על רבי יוחנן ובתוך דבריו שם על "סתם משנה":
"כי יש סתמות שאין לסמוך עליהן ...:
"וכולן ליתנהו סתמי. אלא משום דתני כל דדומיא, נקט נמי אפילו מילתא דיחידאה היא בסתמא."
אולי לפי דבריו אפשר לומר [נראה לי כ"חידוש"], שכך הוא כשיש כמה "סתם משנה" [כבסוגייתנו] ובעיקר כשיש סתירה בין כמה "סתם משנה" מעיד הדבר עליהם שהם "משובשות" ואי אפשר להכריע על פיהם.
ראה גם מה שכתבתי על מסכת שבועות דף ד.
ועל מסכת חולין דף מג ברש"י ותוס'.
15.
וכן ראה "הליכות עולם", שער שלישי, עמוד צב:
יז. פעמים סתם רבי משניות סותרות. ומפרש בריש שבועות ורבי היכי סתם הכא הכי והכא הכי, ומתרץ רבי מעיקרא סבר לה כפלוני וסתמה והדר סבר לה כפלוני וסתמה, ומשנה ראשונה לא זזה ממקומה, שאע"פ שחזר בו רבי מקמייתא מאחר שפשטה ברוב התלמידים לא היה יכולת לשכחה מפיהם ולבטלה מבית המדרש והניח את שתיהן והאחרונה עיקר אחר שחזר בו רבי מן הראשונה.
לפי דבריו משמע ש"רבי" אמנם סתם משניות סותרות [כבסוגייתנו] והכוונה היא שהוא חזר בו, אלא השאלה היא איזו משנה היא האחרונה.
16.
דן בזה ה"יבין שמועה", שם:
ולענייננו חשוב דווקא הכלל השני:
כלל ס"ח. הכלל העולה מכל זה דהיכא דאיכא סתמי דסתרן אהדדי ואע"ג דהכא חד סתמא והכא תרי אמרינן מאי אולמיה דתרי סתמי מחד סתמא .
כלל ס"ט. הכלל השני דכיון דלא ידעינן הי סתמא בתרא וכגון בתרתי מסכתי זולת סדר נזיקין, אז הוי ספיקא וחזינן אי במידי דאורייתא הוא כגון אכילת פסחים אזלינן לחומרא ואי במידי דרבנן הוי ספיקא דרבנן ואזלינן לקולא.
אבל אם יודעים איזו "סתם משנה" היא האחרונה הרי שהלכה כמותה, ותלוי בנושא של "יש סדר למשנה".
17.
הרחבה:
יבין שמועה, שם [השלם]:
יז. [ה"ע] פעמים סתם רבי משניות סותרות וכו' עד והאחרונה עיקר אחר שחזר בו רבי מן הראשונה עכ"ל כך חם דברי רש"י ז"ל שם [במסכת שבועות דף ד: "הלכך רבי יוחנן ס"ל כסתמא בתרא דהדר ביה רבי מקמייתא". הגמרא שם אומרת שרבי חזר בו]
ודע [כלל ס"ז] שהתוספות ז"ל שם בפ"ג דחולין [חולין דף מג א תד"ה "והא אמר רבי יוחנן] כתבו כלל אחר, וז"ל: והאר"י הלכה כסתם משנה [=והאמר רבי יוחנן הלכה כסתם משנה] ואי משום שהאחרון עיקר במקום שיש סדר למשנה כגון בחדא מסכתא מ"מ הך משנה דאלו טרפות ואלו כשרות כחד בבא חשיב.
ולכאורה נראה שטעמם הוא משום דסיפא דאלו כשרות הוי דבר בהפכו ממאי דתני ברישא אלו טרפות ולא הדר תני בסיפא אלו כשרות אלא משום דאורחיה דתנא למיתני דבר וחלופו, ודמי למה שכתב לעיל מוהרי"ק ז"ל [שער ג' פרק ב' סע' ב'] וז"ל לא דק דאין כאן משנה יתירה דסיפא סיומא דרישא עכ"ל.
מיהו זה הפירוש אי אפשר ממ"ש התוספות ז"ל עצמם [שם מב א ד"ה ניקב] שנתנו טעם למה שחזר ושנה בסיפא אלו כשרות.
אמנם יראה שטעמם הוא דכיון דסיפא דאלו כשרות הוי גילוי הרישא דאלו טרפות א"כ תרווייהו כחדא מתניתין חשיבי ואין בזה משום סתם אחרון וראשון, אלא אמרינן מאי אולמיה דהאי מהאי. זהו לדעת סתם תוספות ורש"י ז"ל.
אמנם הר"י דאורליאנ"ש [תוס' חולין שם] פירש פירוש אחר, ולפי דבריו אמרינן סתמא בתרא עדיף, ואע"ג דהסיפא הויא גילויא דרישא כגון אלו טריפות ואלו כשרות זהו הכלל העולה.
ודע שזה הכלל שאמרנו הוא היכא דאיכא סתמי דסתרן אהדדי בחדא מסכתא דאמרינן יש סדר למשנה, וסתמא בתרא עדיף, אבל בתרתי מסכתי דאין סדר למשנה יש כללים אחרים
וכתבו התוס' [מגילה דף כא עמוד א] בד"ה לאתויי אכילת פסחים ודלא כראב"ע כתבו בסוף מ"מ נראה דהלכה כראב"ע דהא איכא סתמא בערבי פסחים [פסחים דף קב עמוד ב] דקאי כוותיה,
וכן באיזהו מקומן [זבחים דף נו עמוד ב]
ובפ"ק דברכות [ברכות דף ט עמוד א] וכו',
יראה לכאורה מדבריהם שטעמם דהיכא דאיכא סתמי דסתרן אהדדי אזלינן בתר רובא דסתמי ותלתא סתמי עריפי מתרי סתמי,
קשה לזה מהא דגרסינן פ' האיש מקדש ובפ' מצות חליצה [מסכת יבמות דף קא עמוד ב] מכדי מאן סתמיה למתנ' רבי היא מה לי חד סתמא מה לי תרי סתמי, א"כ ה"נ נימא מה תרי מה לי תלתא.
הוא מביא מקור שכן סובר שהלכה כמי שיש יותר משניות - שהן "סתם משנה" - כמותו.
18.
המשך:
ויראה לי עם מה שאמרו פרק אחד דיני ממונות [מסכת סנהדרין דף לד עמוד ב] ואב"א משום דתני לה גבי הילכתא דדינא
ופירש"י ז"ל במס' סנהדרין תנייה רבי גבי דיני ממונות ש"מ עיקר,
דאילו ההיא דכל הבשר במס' נדה [נדה דף מט ב] תנייה רבי אגב גררא דמילי אחריני דדמו ליה עכ"ל.
הרי דסתמא דתנא בדוכתיה עיקר,
הוא קובע שהכלל היותר מכריע הוא שהלכה כמשנה שהיא "סתם משנה" שנויה בסוגיה העיקרית באותו עניין.
19.
המשך:
וא"כ מה שכתבו דהלכה כראב"ע מכח הנהו סתמי לאו משום דהוו תלתא סתמי אלא טעמייהו משום דהנהו סתמי דאיזהו מקומן דקחני הפסח אינו נאכל וכו' הוו בדוכתיה, פירוש בדין קרבנות
וכן ההוא סתמא דפסחים בדין של פסח,
אמנם האי סתמא דמגילה איכא למימר דלא דייק ביה תנא כל כך, כיון דאין זה מקומו דין אכילת הפסח רק אגב גררא נקטיה.
וא"ת א"כ למה כתבו ובפ"ק דמסכת ברכות כיון דההוא לאו בדוכתיה,
י"ל דהתם בפ"ק דברכות אדרבה מוכח מדלא תני אכילת פסחים כי היכי דתני כולהו אינך אגב גררא ניתני נמי הך וברור.
לפי הכלל לעיל בסעיף 18.
20.
המשך:
אחרי כתכי אנה ה' לידי הרא"ש ז"ל פ"ק דברכות [סימן ט / על ברכות דף ט] אהא דגרסינן ואילו אכילת פסחים לא קתני כתב וז"ל אתיא סתמא דמתניתין כראב"ע וכן סתמא דמתניתין דאיזהו מקומן, ואין לדקדק מהני סתמי דהלכה כראב"ע, דהא איכא נמי במגילה סתמא כר"ע ואמרינן מה לי חד סתמא מה לי תרי, ואין לדקדק דהלכה כר"ע מהא דתנו לה במגילה גבי הלכתא פסיקתא וכו', עד מה שכתב אדרבה ההיא דאיזהו מקומן נראה יותר הלכתא פסיקתא שהרי שנה באותה משנה זמן אכילת קדשים עכ"ל.
20.1
לפעמים ההכרעה היא מכח ספק:
עוד יש לפרש כוונת דבריהם דמה שכתבו מ"מ נראה דהלכה כראב"ע לאו מדין גמור קאמרי אלא מספיקא דדינא דכיון דנראה ממקומות אחרים במשניות דסותם כראב"ע א"כ היוצא לנו מזה ולכך צריך ליזהר דכיון דספיקא דאורייתא הוא אזלינן לחומרא.
וזה הענין אמיתי שכן מצאתי להר"ן ז"ל בהלכות פרק ערבי פסחים [פסחים דף כז עמוד ב בדפי הרי"ף] וז"ל גרסינן בגמ' אמר רבא אכל מצה וכו' איכא מאן דאמר דהכי קי"ל כיון דסתם לן תנא בפ"ק כוותיה, ובפרקין ובפרק איזהו מקומן,
ואע"ג דסתם לן נמי כר"ע דפליג עליה במגילה אפי' הכי מספקא לן הי מינייהו סתמא בתרא הילכך אזלינן לחומרא.
ולא ידעתי מי דחקו לזה, ולמה לא כתב משום דהוי סתמא בדוכתה דהתם בפרק איזהו מקומן הם דיני קרבנות, והרי הוא עצמו כתב כן סוף הקורא את המגילה למפרע [מגילה דף כ עמוד ב] כל הלילה כשר לקצירת העומר וצ"ע .
"סתמא בדוכתא" - קשור מאד לעניין עריכת המשנה, גם מבחינת התוכן וגם מבחינת מיקום המשנה
