הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק
להיות צדיק בן רגע
קידושין מט ע"ב
במסגרת הדיונים על תנאים בקידושין, אומרת המשנה שאין לדרוש את הקיום המקסימלי של התנאי, כי גם קיום מינימלי יכול לגרום לספק קידושין:
1. תלמוד בבלי מסכת קידושין דף מט עמוד ב
על מנת שאני חכם - אין אומרים כחכמי יבנה, כר' עקיבא וחביריו, אלא כל ששואלים אותו דבר חכמה בכל מקום ואומרה. על מנת שאני גבור - אין אומרים כאבנר בן נר וכיואב בן צרויה, אלא כל שחביריו מתיראים ממנו מפני גבורתו. על מנת שאני עשיר - אין אומרים כרבי אלעזר בן חרסום וכרבי אלעזר בן עזריה, אלא כל שבני עירו מכבדים אותו מפני עושרו. על מנת שאני צדיק, אפילו רשע גמור - מקודשת, שמא הרהר תשובה בדעתו. על מנת שאני רשע, אפילו צדיק גמור - מקודשת, שמא הרהר דבר עבודת כוכבים בדעתו.
אדם מקדש אשה ואומר לה 'הרי את מקודשת לי על מנת שאני צדיק גמור' - ומתברר שהוא פושע סדרתי או ראש כנופיית פשע - ובכל זאת האשה הזו ספק מקודשת, שמא הוא הרהר תשובה בלבו. האם הרהור תשובה של אדם כזה יכול באמת להפוך אותו להיות צדיק? הרי תהליך תשובה הוא דבר הרבה יותר מורכב, כפי שכותב הרמב"ם:
2. משנה תורה לרמב"ם, הלכות תשובה פרק ב הלכה ב
ומה היא התשובה? הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד שנאמר יעזוב רשע דרכו וגו', וכן יתנחם על שעבר שנאמר כי אחרי שובי נחמתי, ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם, שנאמר "ולא נאמר עוד א-להינו למעשה ידינו" וגו', וצריך להתודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בלבו.
האם אפשר לומר שהאדם הזה עשה את כל שלבי התשובה באותה שניה שהוא גם קידש את האשה הזו? יתרה מזו: הרי גם אם אדם עשה תשובה מלאה הכוללת את כל המרכיבים שהרמב"ם מונה, הרי שלא כל-כך בקלות הוא עובר ממצב של רשע למצב של צדיק, כפי שאומר הרמב"ם:
3. משנה תורה לרמב"ם, הלכות תשובה פרק א הלכה ד
אף על פי שהתשובה מכפרת על הכל ועצמו של יום הכפורים מכפר, יש עבירות שהן מתכפרים לשעתן ויש עבירות שאין מתכפרים אלא לאחר זמן. כיצד? עבר אדם על מצות עשה שאין בה כרת ועשה תשובה אינו זז משם עד שמוחלין לו ובאלו נאמר שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם וגו'.
עבר על מצות לא תעשה שאין בה כרת ולא מיתת בית דין ועשה תשובה, תשובה תולה ויום הכפורים מכפר, ובאלו נאמר כי ביום הזה יכפר עליכם.
עבר על כריתות ומיתות בית דין ועשה תשובה, תשובה ויום הכפורים תולין ויסורין הבאין עליו גומרין לו הכפרה, ולעולם אין מתכפר לו כפרה גמורה עד שיבואו עליו יסורין ובאלו נאמר ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם.
במה דברים אמורים? בשלא חילל את השם בשעה שעבר. אבל המחלל את השם אע"פ שעשה תשובה והגיע יום הכפורים והוא עומד בתשובתו ובאו עליו יסורין אינו מתכפר לו כפרה גמורה עד שימות, אלא תשובה יום הכפורים ויסורין שלשתן תולין ומיתה מכפרת שנאמר ונגלה באזני ה' צבא-ות וגו' אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון.
כלומר שגם אם הוא עשה את כל מרכיבי התשובה, יכול להיות שהחטאים הרבים שהיו לו לא התכפרו, ואם כן, כיצד אפשר להגדיר אדם זה כצדיק?
מסביר ה'מנחת חינוך' כך:
4. מנחת חינוך, מצוה שסד - וידוי על החטא
ונראה דלא קשה אם נאמר דאינו מתכפר בלא וידוי דברים מהא דאמרינן בקידושין אפילו רשע גמור אמרינן שמא הרהר תשובה בלבו, והוי צדיק... דבאמת צדיק ורשע אינו תלוי בכפרה כלל, דהא יש עבירות חמורות דאין מתכפר בתשובה כמבואר לקמן ומכל מקום כיון שמתחרט ושב הוי צדיק, והכא נמי נהי דאין לו כפרה בתשובה בלב, מכל מקום הוי צדיק כיון שמתחרט לפני קונו יתברך ואינו תלוי בכפרה כלל, כן נראה פשוט.
על יסוד הדברים האלה מסביר הרב סולוביצ'יק את הוידוי כחלק מתהליך הכפרה ולא כחלק מהגדרת הצדיק והרשע:
5. הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק, איש ההלכה-גלוי ונסתר עמ' 93
אמנם שני דינים נפרדים ושני יסודות שונים נאמרו בשם תשובה וחלותה:
א. בתור הפקעת חלות שֵׁם רשע.
ב. בתור כפרה - כמו שאר מכפרים - קרבן, יום הכיפורים, יסורים, מיתה וכיוצא בהם.
וידוי מעכב בחלות כפרה הכתובה במעשה התשובה, אבל לא בדין הפקעת שם רשע. אם אחד יעבור על לאו שיש בו מלקות או כרת או מיתת בית דין וייפסל לעדות, אין צורך לשם כשרותו והכשרו לעדות בווידוי דברים אלא במעשה תשובה גרידא, התלוי בחרטה וקבלה, כמבואר בברייתא ובהלכות עדות לרבנו: "כל מי שנתחייב וכו' והרי הן פסולין עד שייוודע שחזרו בהן מדרכן הרעה. מאימתי חזרת מלווים בריבית? משיקרעו שטרותיהן מעצמם וכו'... אין הכשר העד כרוך בוידוי דברים כי הלא הפקעת שם רשע אינה קשורה כלל עם מושג כפרה וחלותה אלא עם מעשה התשובה עצמו - חרטה וקבלה, ועצם התשובה אינו זקוק לוידוי דברים. רק החלק השני של התשובה, שמכוון כלפי הכפרה, תלוי בווידוי דברים, שכן קראה התורה לוידוי "כפרת דברים'. כל תעודתו של הוידוי מוגבלת בתחום התשובה המכפרת ואינה חודרת לרשות התשובה המפקיעה את השם רשע.
יוצא, אם כן, שתהליך התשובה מורכב משני חלקים: החזרת האדם מסטטוס של רשע לסטטוס של צדיק - ולצורך כך מספיקים עזיבת החטא, חרטה וקבלה לעתיד. וכפרה על החטא - ולצורך כך צריך לעבור את שלבי הכפרה השונים - החל בוידוי וכלה ביוה"כ, ייסורים או מיתה, בהתאם לרמת העבירה.
לרוב, כשאנחנו מבקשים סליחה מהקב"ה, אנחנו מתמקדים בעונש הצפוי לנו כתוצאה מהחטא: "וְאַל תָּבוֹא בְמִשְׁפָּט אֶת עַבְדֶּךָ" (תהלים קמג, ב), "לא כרעתם תגמול" וכו'. אבל כאן אנו רואים שיש מימד אחר לחטא, והוא עצם הגדרת האדם כרשע. אלו הם שני דברים שאינם תלויים זה בזה. יכול להיות אדם שמוגדר כצדיק, אבל עדיין עליו לשלם על חטאי העבר שלו. ואולי באותה מידה יכול להיות גם מצב הפוך: אדם שמוגדר כרשע, אבל הוא כבר שילם על חטאיו.
כלומר: מי שמשחק בקוביה פסול לעדות כי הוא חשוד על הגזל או מפני שהוא אינו עוסק בבניינו של עולם. בכל מקרה מדובר בעבירה שהעונש המקסימלי עליה היא מלקות. בזמן שבית המקדש היה קיים, והיו מקריבים שעיר המשתלח, כותב הרמב"ם כך:
6. רמב"ם הלכות תשובה פרק א הלכה ב
שעיר המשתלח מכפר על כל עבירות שבתורה הקלות והחמורות, בין שעבר בזדון בין שעבר בשגגה, בין שהודע לו בין שלא הודע לו הכל מתכפר בשעיר המשתלח, והוא שעשה תשובה, אבל אם לא עשה תשובה אין השעיר מכפר לו אלא על הקלות. ומה הן הקלות ומה הן החמורות? החמורות הן שחייבין עליהם מיתת בית דין או כרת, ושבועת שוא ושקר אע"פ שאין בהן כרת הרי הן מן החמורות, ושאר מצות לא תעשה ומצות עשה שאין בהן כרת הם הקלות.
האם אותו אדם שהיה פסול לעדות לפני יום הכיפורים בגלל שהוא משחק בקוביה, יהיה כשר לעדות במוצאי יום הכיפורים בגלל שיום הכיפורים כיפר על חטאו? -לא מצינו דבר כזה. לפי מה שאמרנו, הדברים פשוטים: יום הכיפורים מעביר אותו למצב שבו אין הוא משלם יותר על החטאים שלו, אבל הוא אינו פועל כלל במישור של הסטטוס שלו: האדם נשאר רשע, ולכן הוא פסול לעדות, אבל אין לו חטאים שהוא צריך להיענש עליהם.
כאן יכול השואל לשאול: אם אמרנו שאין קשר בין השכר או העונש המגיע לאדם לבין הגדרת הסטטוס שלו 'צדיק' או 'רשע', אם כן למה חשובה ההגדרה הזו? האם רק לעניין פסולי עדות או לעניין קידושין - אם אדם מקדש אשה על מנת שהוא צדיק?
התשובה היא שלהגדרה של צדיק ורשע יש השלכות לא רק לאדם על עצמו, אלא גם על הסובבים אותו. כולנו מכירים את הדיון שהתקיים בין אברהם לבין הקב"ה בעניין סדום:
7. בראשית פרק יח, טז-לג
וַיָּקֻמוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים וַיַּשְׁקִפוּ עַל פְּנֵי סְדֹם וְאַבְרָהָם הֹלֵךְ עִמָּם לְשַׁלְּחָם: וַה' אָמָר הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה: וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ: כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו: וַיֹּאמֶר ה' זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד: אֵרֲדָה נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה וְאִם לֹא אֵדָעָה: וַיִּפְנוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים וַיֵּלְכוּ סְדֹמָה וְאַבְרָהָם עוֹדֶנּוּ עֹמֵד לִפְנֵי ה': וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע: אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא תִשָּׂא לַמָּקוֹם לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ: חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט: וַיֹּאמֶר ה' אִם אֶמְצָא בִסְדֹם חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר וְנָשָׂאתִי לְכָל הַמָּקוֹם בַּעֲבוּרָם: וַיַּעַן אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הִנֵּה נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל ה' וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר: אוּלַי יַחְסְרוּן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם חֲמִשָּׁה הֲתַשְׁחִית בַּחֲמִשָּׁה אֶת כָּל הָעִיר וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית אִם אֶמְצָא שָׁם אַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה: וַיֹּסֶף עוֹד לְדַבֵּר אֵלָיו וַיֹּאמַר אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם אַרְבָּעִים וַיֹּאמֶר לֹא אֶעֱשֶׂה בַּעֲבוּר הָאַרְבָּעִים: וַיֹּאמֶר אַל נָא יִחַר לַה' וַאֲדַבֵּרָה אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם שְׁלֹשִׁים וַיֹּאמֶר לֹא אֶעֱשֶׂה אִם אֶמְצָא שָׁם שְׁלֹשִׁים: וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל ה' אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֶשְׂרִים וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית בַּעֲבוּר הָעֶשְׂרִים: וַיֹּאמֶר אַל נָא יִחַר לַה' וַאֲדַבְּרָה אַךְ הַפַּעַם אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֲשָׂרָה וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית בַּעֲבוּר הָעֲשָׂרָה: וַיֵּלֶךְ ה' כַּאֲשֶׁר כִּלָּה לְדַבֵּר אֶל אַבְרָהָם וְאַבְרָהָם שָׁב לִמְקֹמוֹ:
כך אמרה הגמרא שאדם צריך להרגיש שהוא יכול במעשה אחד להציל את עצמו ואת כל העולם:
8. תלמוד בבלי מסכת קידושין דף מ, א
תנו רבנן: לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי, עשה מצוה אחת - אשריו שהכריע עצמו לכף זכות, עבר עבירה אחת - אוי לו שהכריע את עצמו לכף חובה, שנאמר: וחוטא אחד יאבד טובה הרבה, בשביל חטא יחידי שחטא - אובד ממנו טובות הרבה. ר' אלעזר בר' שמעון אומר: לפי שהעולם נידון אחר רובו והיחיד נידון אחר רובו, עשה מצוה אחת - אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות, עבר עבירה אחת - אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה, שנאמר: וחוטא אחד כו', בשביל חטא יחידי שעשה זה - אבד ממנו ומכל העולם טובה הרבה. ר"ש בן יוחי אומר: אפילו צדיק גמור כל ימיו ומרד באחרונה - איבד את הראשונות, שנאמר: צדקת הצדיק לא תצילנו ביום פשעו; ואפילו רשע גמור כל ימיו ועשה תשובה באחרונה - אין מזכירים לו שוב רשעו, שנאמר: ורשעת הרשע לא יכשל בה ביום שובו מרשעו. וניהוי כמחצה עונות ומחצה זכיות! אמר ריש לקיש: בתוהא על הראשונות.
ההגדרה של צדיק ורשע, אם כן, אינה בהכרח מי שזכויותיו מרובות על חובותיו, אלא אחרת. צדקת הצדיק לא תצילנו ביום פשעו, כי העובדה שהוא צדיק אינה קשורה לשאלה האם הוא ייענש או לא על חטאיו.
יכול להיות שיש גם חשיבות נוספת להגדרה של צדיק ורשע, ע"פ המשנה בפרקי אבות:
9. משנה מסכת אבות פרק ב הלכה יג
רבי שמעון אומר: הוי זהיר בקרית שמע ובתפלה, וכשאתה מתפלל אל תעש תפלתך קבע אלא רחמים ותחנונים לפני המקום ברוך הוא, שנאמר "כי א-ל חנון ורחום הוא ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה", ואל תהי רשע בפני עצמך.
אסור לאדם להיות רשע בעיני עצמו, כי זה רק יגרום לו להמשיך להתדרדר. גדולי המוסר אומרים שיותר משהיצר הרע מעוניין בנפילתו של האדם, הוא מעוניין ביאוש שבא בעקבותיו. מהנפילה אפשר לקום, אבל מהיאוש כבר קשה מאוד לקום. כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה – נעשית לו כהיתר.
ראינו, אם כן, שאדם לא יכול בהרהור בלבד לכפר על כל חטאיו. כפרה על חטאים דורשת וידוי, תשובה שלמה, יום הכיפורים, ולפעמים גם ייסורים ואפילו מיתה. אבל אדם יכול בהרהור אחד להיהפך להיות מרשע לצדיק.
שלושה סיפורים יש בש"ס על אנשים שהפכו בן רגע להיות צדיקים:
10. תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה דף יז, א
אמרו עליו על ר' אלעזר בן דורדיא, שלא הניח זונה אחת בעולם שלא בא עליה. פעם אחת שמע שיש זונה אחת בכרכי הים והיתה נוטלת כיס דינרין בשכרה, נטל כיס דינרין והלך ועבר עליה שבעה נהרות. בשעת הרגל דבר הפיחה, אמרה: כשם שהפיחה זו אינה חוזרת למקומה, כך אלעזר בן דורדיא אין מקבלין אותו בתשובה. הלך וישב בין שני הרים וגבעות, אמר:
הרים וגבעות בקשו עלי רחמים, אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר: "כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה".
אמר: שמים וארץ בקשו עלי רחמים, אמרו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר: "כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה".
אמר: חמה ולבנה בקשו עלי רחמים, אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר: "וחפרה הלבנה ובושה החמה".
אמר: כוכבים ומזלות בקשו עלי רחמים, אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר: "ונמקו כל צבא השמים".
אמר: אין הדבר תלוי אלא בי, הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו. יצתה בת קול ואמרה: ר' אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא... בכה רבי ואמר: יש קונה עולמו בכמה שנים, ויש קונה עולמו בשעה אחת. ואמר רבי: לא דיין לבעלי תשובה שמקבלין אותן, אלא שקורין אותן רבי....
11. תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה דף יח, א
תנו רבנן: כשחלה רבי יוסי בן קיסמא, הלך רבי חנינא בן תרדיון לבקרו. אמר לו: חנינא אחי, אי אתה יודע שאומה זו מן השמים המליכוה? שהחריבה את ביתו ושרפה את היכלו, והרגה את חסידיו ואבדה את טוביו, ועדיין היא קיימת, ואני שמעתי עליך שאתה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהלות ברבים וספר מונח לך בחיקך! אמר לו: מן השמים ירחמו. אמר לו: אני אומר לך דברים של טעם, ואתה אומר לי מן השמים ירחמו, תמה אני אם לא ישרפו אותך ואת ספר תורה באש!
אמר לו: רבי, מה אני לחיי העולם הבא? אמר לו: כלום מעשה בא לידך? אמר לו: מעות של פורים נתחלפו לי במעות של צדקה וחלקתים לעניים, אמר לו: אם כן, מחלקך יהי חלקי ומגורלך יהי גורלי.
אמרו: לא היו ימים מועטים עד שנפטר רבי יוסי בן קיסמא, והלכו כל גדולי רומי לקברו והספידוהו הספד גדול, ובחזרתן מצאוהו לרבי חנינא בן תרדיון שהיה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהלות ברבים וס"ת מונח לו בחיקו. הביאוהו וכרכוהו בס"ת, והקיפוהו בחבילי זמורות והציתו בהן את האור, והביאו ספוגין של צמר ושראום במים והניחום על לבו, כדי שלא תצא נשמתו מהרה. אמרה לו בתו: אבא, אראך בכך? אמר לה: אילמלי אני נשרפתי לבדי היה הדבר קשה לי, עכשיו שאני נשרף וס"ת עמי, מי שמבקש עלבונה של ס"ת הוא יבקש עלבוני. אמרו לו תלמידיו: רבי, מה אתה רואה? אמר להן: גליון נשרפין ואותיות פורחות. אף אתה פתח פיך ותכנס בך האש! אמר להן: מוטב שיטלנה מי שנתנה ואל יחבל הוא בעצמו.
אמר לו קלצטונירי: רבי, אם אני מרבה בשלהבת ונוטל ספוגין של צמר מעל לבך, אתה מביאני לחיי העולם הבא? אמר לו: הן. השבע לי! נשבע לו. מיד הרבה בשלהבת ונטל ספוגין של צמר מעל לבו, יצאה נשמתו במהרה. אף הוא קפץ ונפל לתוך האור. יצאה בת קול ואמרה: רבי חנינא בן תרדיון וקלצטונירי מזומנין הן לחיי העולם הבא. בכה רבי ואמר: יש קונה עולמו בשעה אחת, ויש קונה עולמו בכמה שנים.
12. תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה דף י, ב
דההוא קיסרא דהוה סני ליהודאי, אמר להו לחשיבי דמלכותא: מי שעלה לו נימא ברגלו, יקטענה ויחיה או יניחנה ויצטער? אמרו לו: יקטענה ויחיה. אמר להו קטיעה בר שלום: חדא, דלא יכלת להו לכולהו, דכתיב: "כי כארבע רוחות השמים פרשתי אתכם", מאי קאמר? אלימא דבדרתהון בד' רוחות, האי כארבע רוחות? לארבע רוחות מבעי ליה! אלא כשם שאי אפשר לעולם בלא רוחות, כך אי אפשר לעולם בלא ישראל; ועוד, קרו לך מלכותא קטיעה. א"ל: מימר שפיר קאמרת, מיהו כל דזכי למלכא שדו ליה לקמוניא חלילא (=בית מלא עפר. רש"י). כד הוה נקטין ליה ואזלין, אמרה ליה ההיא מטרוניתא: ווי ליה לאילפא דאזלא בלא מכסא! נפל על רישא דעורלתיה קטעה, אמר: יהבית מכסי חלפית ועברית. כי קא שדו ליה, אמר: כל נכסאי לר"ע וחביריו... יצתה בת קול ואמרה: קטיעה בר שלום מזומן לחיי העוה"ב. בכה רבי ואמר: יש קונה עולמו בשעה אחת, ויש קונה עולמו בכמה שנים.
המשותף לכל שלושת הסיפורים הללו הוא שהאדם שקנה את עולמו גם מת באותה שניה, והמוות היה בייסורין. בגלל שהם מתו מתוך תשובה וייסורין, הם זכו שהמיתה שלהם גם היתה כפרתם, שהרי הדרגה החמורה ביותר של החטאים, כפי שאמר הרמב"ם, מתכפרת בייסורים ובמיתה. אבל מי שמהרהר הרהור תשובה, ואפילו שב בתשובה שלמה - עוד לא נחשב כאחד שנתכפרו עוונותיו, אבל ראוי להיקרא צדיק.
