הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
טעמא דקרא
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
קידושין סח ע"ב
א"ר יוחנן משום ר"ש בן יוחי, דאמר קרא: +דברים ז+ כי יסיר את בנך מאחרי,
בנך הבא מישראלית קרוי בנך,
ואין בנך הבא מן העובדת כוכבים קרוי בנך אלא בנה.
...ההוא בשבעה גוים כתיב,
שאר אומות מנלן?
א"ק: כי יסיר את בנך, לרבות כל המסירים.
הניחא לר"ש, דדריש טעמא דקרא,
אלא לרבנן מ"ט?
א"ק: +דברים כא+ ואחר כן תבוא אליה ובעלתה וגו',
מכלל, דמעיקרא לא תפסי בה קידושין.
ראה מה שכתבנו על מסכת יבמות דף כג
בגמרא:
האי בשבעה אומות כתיב!
כי יסיר - לרבות כל המסירים.
הניחא לרבי שמעון, דדריש טעמא דקרא, אלא לרבנן מנא להו?
מאן תנא דפליג עליה דרבי יוסי ברבי יהודה? רבי שמעון היא.
1.
הפסוק "כי יסיר את בנך מאחרי" נאמר ביחס לשבעת האומות שהיו כשנכנסו ישראל לארץ ישראל, ומניין נלמד - שואלת הגמרא - לשאר האומות?
2.
עונה הגמרא: לומדים זאת מייתור המילים "כי יסיר..." שממנו לומדים שהאיסור תקף גם לגבי שאר האומות!
3.
הגמרא תולה את הדרשה במחלוקת אם "דרשינן טעמא דקרא".
4.
מסביר כאן רש"י:
רש"י מסכת יבמות דף כג עמוד א:
4.1
הוא מביא את מקור המחלוקת בעניין "טעמא דקרא":
לרבי שמעון דדריש טעמא דקרא - בפרק המקבל בבבא מציעא דף קטו) אלמנה עניה אין ממשכנין אותה אבל עשירה ממשכנין שאין אתה חייב להחזיר לה ואין אתה משיאה שם רע בשכנותיה אלמא דריש טעמא דלא תחבול בגד אלמנה משום שם רע ומוציא עשירה מן הכלל
4.2
הוא מסביר את ההקשר של המושג "טעמא דקרא" בסוגייתנו:
והכא נמי לדידיה ניחא דאי נמי לא מפרש קרא טעמא הוה דריש טעמא דחיתון משום כי יסיר את בנך ולא איצטריך קרא לפרושי טעמא ואייתר קרא כי יסיר לרבות שאר מסירין.
לפי רבי שמעון היינו יכולים לדעת מעצמנו את טעם האיסור של חיתון עם גוי - החשש שיסיר את בנך... - עם שבעת האומות כי הם אדוקים בעבודת כוכבים, ומכיוון שהתורה עצמה אומרת נימוק זה - שלכאורה הוא מיותר - משמע שהיא באה להוסיף.
והתוספת היא, שהאיסור תקף גם לגבי שאר האומות, ולא רק לגבי שבעת העמים שהיו בעת כניסת עם ישראל לארץ ישראל.
4.3
אלא לרבנן - איצטריך קרא לפרושי טעמא בז' אומות גופייהו ולמעוטי שאר אומות דאינן אדוקין בעבודת כוכבים כמותן כדקיימא לן (חולין דף יג:) עובדי כוכבי' שבחו"ל לאו עובדי עבודת כוכבי' הן אלא מנהג אבותיהן בידיהן
אבל חכמים לא מסבירים את דין התורה על ידי נימוק מסברא עצמית, ולכן הנימוק שהתורה נותנת הוא הנימוק היחידי לדין - שאסור להתחתן עם בן/בת משבעת העמים.
4.4
ולא אייתר ליה רבויא ושאר אומות מנלן
ומניין לחכמים שאסור להתחתן עם שאר האומות וולד העובדת כוכבים - ולדה כמוה [חכמים=ה"תנא קמא" בברייתא - מסכת יבמות דף כב עמוד ב].
5.
ראה "מתיבתא", הערה כה, שהמחלוקת בסוגייתנו בין רבי שמעון לחכמים - לגבי "דרשינן טעמא דקרא" - איננה כבכל הש"ס!
כנראה שבכל מקום - לפי רבי שמעון - דורשים טעמא דקרא רק כשהטעם עצמו כתוב בפסוק, ואילו כאן אומר רש"י, שלפי רבי שמעון היינו מפרשים את הפסוק על סמך נימוק של עצמנו [אותו נימוק שנאמר בתורה], והנימוק שמובא במפורש בפסוק בא "להוסיף" גם איסור שלא היה קשור לנימוק הבסיסי - שמי שנולד מנכריה גם משאר האומות - ולדה כמוה.
6.
לסיכום העניין ראה:
אנציקלופדיה תלמודית כרך כ, טעמא דקרא [טור תקסח]:
אף באיסור חתנות* עם הגוים, שנאמר: ולא תתחתן בם בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך89,
והטעם מפורש בתורה: כי יסיר את בנך מאחרי וגו'
אמרו שלחכמים אין הכתוב מדבר אלא בשבע-אומות*,
ולר' שמעון הדורש טעמא דקרא נאמר הלאו אף בשאר האומות, שנאמר כי יסיר וגו', לרבות כל המסירים.
ופירשו ראשונים שלדעת ר' שמעון הדורש בכל מקום טעמא דקרא, אף אם לא נאמר בתורה הטעם כי יסיר וגו' היינו דורשים טעם זה מעצמנו
והיינו אומרים מסברא שהכתוב מדבר בגוים של שבע אומות, לפי שהם אדוקים בעבודה זרה יותר משאר אומות
וכי יסיר מיותר הוא ובא לרבות שאר אומות
אבל לחכמים שאין דורשים טעמא דקרא אלא במקום שהטעם מפורש בתורה, צריך הכתוב לפרש הטעם בשבע אומות עצמם, ובא למעט שאר אומות [טור תקעה] שאינם אדוקים בעבודה זרה כמותם.
ויש מפרשים שלר' שמעון הדורש טעמא דקרא, כיון שאמרה תורה שהטעם הוא משום כי יסיר וגו', יש ללמוד מכאן לכל המסירים, אבל לחכמים שאין דורשים טעמא דקרא אין הכתוב מדבר אלא בשבע אומות.
ויש מן האחרונים שפירש כן בדעת ראשונים שלסוגיא זו, אף במקום שהטעם מפורש בכתוב, לדעת ר' שמעון דורשים טעמא דקרא ולדעת חכמים אין דורשים.
7.
וכן ראה מה שכתבנו על מסכת מסכת סוטה דף ח:
הערה חשובה: מיספור הסעיפים להלן כבמקור במסכת סוטה דף ח
בגמרא:
ת"ר: אין משקין שתי סוטות כאחת, כדי שלא יהא לבה גס בחבירתה;
רבי יהודה אומר: לא מן השם הוא זה,
אלא אמר קרא: +במדבר ה+ אותה, לבדה.
ות"ק, הכתיב: אותה!
ת"ק ר"ש היא, דדריש טעם דקרא, ומה טעם קאמר, מה טעם אותה לבדה? כדי שלא יהא לבה גס בחבירתה.
מאי בינייהו?
איכא בינייהו רותתת.
ורותתת מי משקין? והא אין עושין מצות חבילות חבילות!
דתנן: אין משקין שתי סוטות כאחת,
ואין מטהרין שני מצורעין כאחת,
ואין רוצעין שני עבדים כאחת,
ואין עורפין שתי עגלות כאחת,
לפי שאין עושין מצות חבילות חבילות!
אמר אביי, ואיתימא רב כהנא, לא קשיא:
כאן בכהן אחד,
כאן בשני כהנים.
1.
רמב"ם הלכות סוטה פרק ד הלכה ב:
ואין משקין את השוטה אלא ביום וכל היום כשר להשקות שוטה, ואין משקין שתי שוטות כאחת
שנ' והעמיד אותה.
1.1
בפשטות, משמע שהרמב"ם פוסק כרבי יהודה שלומדים את הדין מדרשת הפסוק "אותה" - לבדה.
2.
יוצא שהרמב"ם לא פוסק כ"תנא קמא" שמביא את הנימוק לדין תורה, ושיטת תנא קמא היא כרבי שמעון ש"דרשינן "טעמא דקרא".
3.
ראה ב"מתיבתא", "אליבא דהלכתא", עמוד י, בהערה קכד, שבאמת הרמב"ם פוסק - כעיקרון - כרבי יהודה שלא דורשין טעמא דקרא.
4.
המקור הראשון למחלוקת בעניין "טעמא דקרא" הוא:
מסכת בבא מציעא דף קטו עמוד א:
משנה. אלמנה, בין שהיא ענייה בין שהיא עשירה - אין ממשכנין אותה, שנאמר ולא תחבל בגד אלמנה.
4.1
גמרא. תנו רבנן: אלמנה, בין שהיא ענייה בין שהיא עשירה - אין ממשכנין אותה, דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר: עשירה - ממשכנין אותה, ענייה - אין ממשכנין אותה, שאתה חייב להחזיר לה ואתה משיאה שם רע בשכנותיה.
למימרא דרבי יהודה לא דריש טעמא דקרא, ורבי שמעון דריש טעמא דקרא?
4.2
והא איפכא שמעינן להו, דתניא: ולא ירבה לו נשים, רבי יהודה אומר: מרבה הוא, ובלבד שלא יהו מסירות את לבו. רבי שמעון אומר: אפילו אחת והיא מסירה את לבו הרי זה לא ישאנה, אם כן מה תלמוד לומר ולא ירבה לו נשים - אפילו כאביגיל! -
4.3
לעולם רבי יהודה לא דריש טעמא דקרא, ושאני הכא דמפרש קרא, ולא ירבה לו נשים ולא יסור, מאי טעמא לא ירבה לו נשים - משום דלא יסור. -
4.4
ורבי שמעון: מכדי בעלמא דרשינן טעמא דקרא - לכתוב רחמנא לא ירבה ולא בעינן לא יסור, ואנא ידענא: מאי טעמא לא ירבה - משום דלא יסור, לא יסור דכתב רחמנא למה לי? אפילו אחת ומסירה את לבו - הרי זה לא ישאנה.
4.5
מסקנת הגמרא היא: כאשר ה"טעמא דקרא" הוא מסברת חכמים עצמם ולא על סמך טעם שמוזכר בתורה עצמה - בזה המחלוקת - אם דורשין טעמא דקרא או לא - בין רבי יהודה ורבי שמעון.
4.6
ואז הלכה היא:
הגהות מיימוניות הלכות מלוה ולוה פרק ג הלכה א:
[א] כרבי יהודה ודלא כר"ש דאמר עשירה ממשכנין אותה
דרבי יהודה ורבי שמעון הלכה כרבי יהודה כדאיתא פרק מי שהוציאוהו
לעיל בברייתא - בסעיף 4.1 - מובאת המחלוקת בין רבי יהודה לרבי שמעון. והכלל הוא שהלכה - כעיקרון - כרבי יהודה "נגד" רבי שמעון.
וממילא הלכה גם כ"סתם משנה"- לעיל בסעיף 4.
4.7
והוא מוסיף:
ועוד דהכי סתם לן ואפילו החולק סתם במשנה ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם משנה ס"ה שם:
כלומר, גם מבלי להתייחס לזיהוי שמות החכמים - רבי יהודה ורבי שמעון - ולכללי ההכרעה ביניהם - הרי ה"סתם משנה" היא כאחת הדעות בברייתא - רבי יהודה - והכלל הוא ש"סתם משנה ומחלוקת בברייתא" הלכה כ"סתם משנה", וממילא בסוגייתנו הלכה כרבי יהודה בברייתא.
5.
בהמשך לסעיף 4.5:
אבל כאשר הנימוק עצמו כן מוזכר בתורה הרי שגם לפי רבי יהודה "דורשין טעמא דקרא".
סוגייתנו מתאימה לסעיף 4.5 לעיל והלאה [ולא לסעיף 5], ולכן הלכה כרבי יהודה בסוגייתנו, ולכן הרמב"ם - לעיל בסעיף 1 לא סייג את דינו ל"נפקא מינה" [="איכא בינייהו"] שבגמרא.
