הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

מאי שנא

[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]

קידושין עט ע"א

ושמואל, מאי שנא ממקוה?
... אדרבה, העמד מקוה על חזקתו ואימר לא חסר!
הרי חסר לפניך.
... ושמואל, מאי שנא מחבית?
דתניא: היה בודק את החבית להפריש עליה תרומה והולך, 

ראה מה שכתבנו על מסכת נדה דף ב:

בגמרא:

ומאי שנא ממקוה? דתנן: מקוה שנמדד ונמצא חסר - כל טהרות שנעשו על גביו למפרע, בין בר"ה בין ברה"י טמאות. לשמאי - קשיא למפרע, להלל קשיא ודאי, דאילו מעת לעת שבנדה תולין, לא אוכלין ולא שורפין, ואילו
...
ומאי שנא מחבית? דתנן היה בודק את החבית להיות מפריש עליה תרומה והולך ואח"כ נמצא חומץ. כל ג' ימים (הראשונים) - ודאי, מכאן ואילך - ספק. קשיא לשמאי!

1.
הגמרא למעשה מקשה ממשנה במסכת מקוואות על משנתנו. מדוע הפתיחה לקושיה איננה "ורמינהו". הביטוי "מיתיבי" לא מתאים כי אין כאן קושיה ממשנה/ברייתא על אמורא. אבל על קושי ממשנה על משנה יש לומר "ורמינהו" או "רמי". מדוע אם כן הגמרא משתמשת בביטוי "ומאי שנא"?

2.
ויש לומר: הביטוי "ורמינהו" אמנם מציג סתירה בדין בשני מקורות תנאיים, ובעיקר - כאשר הסתירה היא מתנא מסויים על אותו תנא. ואילו הביטוי "ומאי שנא" מציג סתירה של עיקרון מסויים [עיקרון של "סברא"] שמובא במשנה אחת על עיקרון "הפוך" במשנה אחרת שעוסקת בנושא אחר, ופעמים רבות מדובר כשהקושיה היא מחלק אחר באותה משנה.

בסוגייתנו הגמרא עצמה אומרת שהקושי מהמשנה במקוואות הוא גם על הלל וגם על שמאי - במשנתנו.
במילים אחרות ניתן לומר שהביטוי "מאי שנא" מבטא קושיה מסברא [לפעמים הקושי הוא קושי לשוני של ניסוח דין וכד'] ולא "רק" ממקור אחר.

3.
בגמרא:

אדרבה, העמד מקוה על חזקתו ואימא לא חסר!
...
אדרבה, העמד יין על חזקתו ואימר לא החמיץ!

בסוגייתנו מופיע פעמיים: "אדרבה" – כאשר הגמרא מקשה שדין מסויים, כמו בסוגייתנו, צריך להיות "הפוך" היא משתמשת בביטוי "אדרבה",

4.
ובביטוי הדומה - "איפכא מסתברא" – הגמרא משתמשת כאשר יש שני דינים, והקושיה היא ששני הדינים צריכים להיות הפוכים [מכח סברא], כלומר, הדין במקרה האחד צריך להתאים דווקא למקרה השני, והדין במקרה השני מתאים דווקא למקרה הראשון.

5.
משמעות הביטוי "אדרבה" היא, שהטענה הנגדית איננה טוענת שהטענה הראשונה איננה נכונה, אלא היא טוענת שהטענה השניה ["העמד מקוה..." ו-"העמד יין..."] חזקה יותר והיא זו שמכריעה את הדין.

5.1
בספר יד מלאכי:

"הכי נמי מסתברא" – כל היכא דקאמר הכי ממנו אתה למד דההוא תרוצא לאו דרך דחיה אתמר אלא לפום קושטא דמילתא"

הביטוי "מסתברא" [כנראה בכל צירוף] משמעותו שעורך הגמרא מכריע שכך המסקנה, ואילו הביטוי "אדרבה" יוצר ספק [ומתאים להערת "שוטנשטיין", הערה 9]. וראה ב"מתיבתא", הערה יג בסופו שיש להעדיף את סברת ה"אדרבה".