מעדן עצמו כתולעת
מועד קטן טז ע"ב
"הוּא עֲדִינוֹ הָעֶצְנִי (שמואל ב' כג, ח) - כשהיה יושב ועוסק בתורה - היה מעדן עצמו כתולעת, ובשעה שיוצא למלחמה - היה מקשה עצמו כעץ".
קשה, מדוע היה מעדן עצמו כתולעת ולא מקשה עצמו כעץ גם במלחמתה של תורה? והרי אמר רבי חייא בר אבא במסכת קידושין דף ל ע"ב: "אפילו האב ובנו, הרב ותלמידו, שעוסקין בתורה בשער אחד נעשים אויבים זה את זה, ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה, שנאמר: את והב בסופה, אל תקרי בסוּפָה אלא בסוֹפָהּ"!
אלא שגם מלחמתה של תורה בכלל מה שאמרו "בשעה שיוצא למלחמה". והיה מעדן עצמו כתולעת לא משום עצם עסק התורה, אלא משום שבפני רבו היה דן. שאמרו במסכת ברכות דף ד ע"א: "כך אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא... כל מה שאני עושה אני נמלך במפיבשת רבי, ואומר לו: מפיבשת רבי! יפה דנתי, יפה חייבתי? יפה זכיתי? יפה טהרתי? יפה טמאתי? ולא בושתי".
כאשר רץ דוד אל אחיו למערכה - וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי אֲנִי חֵרַפְתִּי אֶת מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה תְּנוּ לִי אִישׁ וְנִלָּחֲמָה יָחַד (שמואל א' יז, י), וְכֹל אִישׁ יִשְׂרָאֵל בִּרְאוֹתָם אֶת הָאִישׁ וַיָּנֻסוּ מִפָּנָיו וַיִּירְאוּ מְאֹד (שם כד). החליט דוד לקיים את דברי רבן גמליאל בנו של יהודה הנשיא במסכת אבות פרק ב משנה ה: "בִּמְקוֹם שֶׁאֵין אֲנָשִׁים הִשְׁתַּדֵּל לִהְיוֹת אִישׁ", ולהיות בעצמו "הָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּנּוּ" (שם כה).
אך בפני רבו הוא לא היה "במקום שאין אנשים", לכן לא השתדל להיות "איש" גבורה, אדרבה, היה מעדן עצמו כתולעת.
