מִי בַמַּיִם וּמִי בָאֵשׁ
קידושין פא ע"א
"הנך שבוייתא דאתאי לנהרדעא, אסקינהו לבי רב עמרם חסידא, אשקולו דרגא מקמייהו, בהדי דקא חלפה חדא מנייהו נפל נהורא באיפומא, שקליה רב עמרם לדרגא דלא הוו יכלין בי עשרה למדלייא, דלייא לחודיה. סליק ואזיל, כי מטא לפלגא דרגא איפשח, רמא קלא: נורא בי עמרם! אתו רבנן, אמרו ליה: כסיפתינן! אמר להו: מוטב תיכספו בי עמרם בעלמא הדין, ולא תיכספו מיניה לעלמא דאתי. אשבעיה דינפק מיניה, נפק מיניה כי עמודא דנורא, אמר ליה: חזי, דאת נורא ואנא בישרא, ואנא עדיפנא מינך.
רבי מאיר הוה מתלוצץ בעוברי עבירה, יומא חד אידמי ליה שטן כאיתתא בהך גיסא דנהרא, לא הוה מברא, נקט מצרא וקא עבר. כי מטא פלגא מצרא שבקיה, אמר: אי לאו דקא מכרזי ברקיעא הזהרו ברבי מאיר ותורתו, שויתיה לדמך תרתי מעי.
רבי עקיבא הוה מתלוצץ בעוברי עבירה, יומא חד אידמי ליה שטן כאיתתא בריש דיקלא, נקטיה לדיקלא וקסליק ואזיל. כי מטא לפלגיה דדיקלא שבקיה, אמר: אי לאו דמכרזי ברקיעא הזהרו ברבי עקיבא ותורתו, שויתיה לדמך תרתי מעי".
במעשה רב עמרם חסידא התברר שהיצר אש הוא, כפי שזעק בתחילה.
מכאן הדרכה למי שנצרך להרחיק מאביזרייהו דעריות, אלא שעקב כך עלול מאן דהו להפגע. על כך "אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב, ואמרי לה אמר רב חנא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא, ואמרי לה אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים" (ברכות מג ע"ב; כתובות סז ע"ב; סוטה י ע"ב; בבא מציעא נט ע"א).
בהמשך הגמרא מתואר אותו מעשה עצמו שאירע גם לרבי מאיר וגם לרבי עקיבא וניצלו שניהם מהשטן.
הצלה שאירעה לשניהם מתוארת גם במסכת יבמות דף קכא ע"א:
"תניא, אמר רבן גמליאל: פעם אחת הייתי מהלך בספינה וראיתי ספינה אחת שנשברה, והייתי מצטער על תלמיד חכם שבה, ומנו? רבי עקיבא; וכשעליתי ביבשה, בא וישב ודן לפני בהלכה. אמרתי לו: בני, מי העלך? אמר לי: דף של ספינה נזדמן לי, וכל גל וגל שבא עלי נענעתי לו ראשי; מכאן אמרו חכמים: אם יבואו רשעים על אדם, ינענע לו ראשו. אמרתי באותה שעה: כמה גדולים דברי חכמים, שאמרו: מים שיש להם סוף - מותרת, מים שאין להם סוף - אסורה.
תניא, אמר רבי עקיבא: פעם אחת הייתי מהלך בספינה וראיתי ספינה אחת שמטרפת בים, והייתי מצטער על תלמיד חכם שבה, ומנו? רבי מאיר; כשעליתי למדינת קפוטקיא, בא וישב ודן לפני בהלכה. אמרתי לו: בני, מי העלך? אמר לי: גל טרדני לחברו וחברו לחברו, עד שהקיאני ליבשה. אמרתי באותה שעה: כמה גדולים דברי חכמים, שאמרו: מים שיש להם סוף - אשתו מותרת, מים שאין להם סוף - אשתו אסורה".
שתי ההצלות היינו הך, שכשם שהיצר אש שורפת, כך הוא מַיִם זֵידוֹנִים שאין להם סוף, ככתוב: פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר (בראשית מט, ד); אַף כִּי נִתְעָב וְנֶאֱלָח אִישׁ שֹׁתֶה כַמַּיִם עַוְלָה (איוב טו, טז); פּוֹטֵר מַיִם רֵאשִׁית מָדוֹן (משלי יז, יד).
וכך כתב הגר"א על הפסוק במשלי (כה, כא) אִם רָעֵב שׂנַאֲךָ הַאֲכִלֵהוּ לָחֶם וְאִם צָמֵא הַשְׁקֵהוּ מָיִם: "והענין שקאי על היצר הרע... אם אבן הוא נימוח שנאמר אבנים שחקו מים ואם ברזל הוא מתפוצץ שנאמר הלא כה דברי כאש גו' והיינו ששני מיני יצר הרע הן כמו שנכתב למעלה, תאוני וכעסני והן ימין ושמאל, מים ואש, וכנגדן נקרא התורה גם כן אש ומים כמו שכתוב הלא דברי כאש גו' הוי כל צמא לכו למים. והיינו שבתורה הן ב' דברים הלכות ואגדות, ואגדות נקראות מים שמושך לבו של אדם כמים ושם כל עניניהם על מוסר שמזה ישבר יצר הרע של התאוות על ידי מוסר. וההלכות הן הדינין שהן האש וכמו שאמרו אורייתא דקא מרתחא ליה".
משום כך צריך האדם לעמול בתורה, הן בהלכה והן באגדה, פן ייכוה באש היצר הכעסני, ופן יטבע ברשת יצר התאוה. וכלשון תפילת ונתנה תוקף: מִי יִחְיֶה. וּמִי יָמוּת. מִי בְקִצּוֹ. וּמִי לֹא בְקִצּוֹ. מִי בַמַּיִם. וּמִי בָאֵשׁ.
