המוציא מהמזיק
בבא קמא ו ע"ב
"אמר רב אידי בר אבין: הכא במאי עסקינן - כגון שאכל ערוגה בין הערוגות, ולא ידעינן אי כחושה אכל אי שמינה אכל, דמשלם שמינה. אמר רבא: ומה אילו ידעינן דכחושה אכל - לא משלם אלא כחושה, השתא דלא ידעינן אי כחושה אכל אי שמינה אכל - משלם שמינה?! המוציא מחבירו עליו הראיה!".
הקושיה על רב אידי בר אבין לכאורה אינה מובנת. אמנם כלל הוא שבספק ממונות המוציא מחבירו עליו הראיה, ואמנם אם ישלם המזיק שמינה יש חשש שיפסיד. אולם כאן מדובר במזיק שפשע! ואם ישלם כחושה עלול הניזק להפסיד. וכי אינו מהצדק שכף הספק תנטה לרעת הפושע, פן יפסיד הניזק על לא עוול בכפו? הרי מקרא מלא (קהלת ג, טו) וְהָאֱלֹהִים יְבַקֵּשׁ אֶת נִרְדָּף!
אלא שעצם ההבנה שחובת תשלומי נזיקין היא משום הפסד הניזק איננה נכונה. אילו היה כן לא היה מקום לפטור בכמה דינים, כגון: מזיק הקדש, גרמא, אוסר דבר שאינו שלו. הפיצוי על הצער שנגרם לניזק הוא ענין רק לדין שמים.
חובת תשלומי נזיקין היא משום שמזיק כביכול "אכל" את מזון הניזק, ועליו להשיב לו את חוב ממונו הנמצא אצלו, ובחוב זה מתחייב גם אנוס. ומטעם זה כל עוד שאין ודאות שממון הניזק נמצא אצל המזיק, אין מקום לדרישת תשלומים, ככלל בכל דיני ממונות – המוציא מחבירו עליו הראיה.
בטעם זה גם מבואר מדוע שור שנגח נעשה בעצמו רכוש הניזק, שכן הוא "אכל" את ממון הניזק.
