טעם איסור יחוד
קידושין פ ע"ב - פא ע"ב
"מתני'. לא יתייחד אדם עם שתי נשים...
גמ'. מאי טעמא? תנא דבי אליהו: הואיל ונשים דעתן קלה עליהן".
פירש רש"י במשנה: "מפני שדעתן קלה ושתיהן נוחות להתפתות ולא תירא זו מחבירתה שאף היא תעשה כמותה". כלומר שהחשש הוא מפיתוי ולא מאונס. וכן משמע מדברי רבא בדף פא ע"ב: "מתייחד אדם עם שתי יבמות, ועם שתי צרות, עם אשה וחמותה, עם אשה ובת בעלה, עם אשה ותינוקת שיודעת טעם ביאה ואין מוסרת עצמה לביאה", ומה התועלת שאין חשש שתתפתנה אם יש גם חשש אונס?
וקשה, שהרי אסור להתייחד עם כל פנויה לבדה להוציא אם ובת, ובכלל זה גם תינוקת שיודעת טעם ביאה ואין מוסרת עצמה לביאה. והחשש הוא מאונס שהרי אינה נוחה להתפתות! וכן אמר רב יהודה אמר רב במסכתות סנהדרין דף כא ע"א ועבודה זרה דף לו ע"ב שבאותה שעה של מעשה אמנון ותמר גזרו בית דינו של דוד על ייחוד דפנויה, ומעשה תמר הרי היה באונס, וכי יתכן שגזרו רק מחשש דבר אחר ולא מחשש אותו מעשה שהיה?! ולמה אם כן לא חששו גם במתייחד עם שתי נשים, והרי רבים הם שכוחם רב ומתגברים בנקל על שתי נשים, ובמיוחד אם הן קטנות.
אלא שגם באונס, הפרשה אינה מסתיימת במעשה הביאה. תמר עצמה הרי רצתה להנשא לאמנון, ואמרה לו: אַל אוֹדֹת הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת מֵאַחֶרֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמִּי לְשַׁלְּחֵנִי (שמואל ב' יג, טז). ובמסכת כתובות דף נא ע"ב מסיקה הגמרא שכל שתחלתה באונס וסוף ברצון מותרת, משום שמצוי אצל נשים שיצר אַלְבְּשָׁהּ. וכן מצינו שחייבה התורה את האונס לשאת אנוסתו לאשה אם חפצה היא ואביה בכך.
מעתה מבואר, האונס אשה לבדה סומך על כך שהיא תתרצה לבסוף או שתבוש מלספר. אך בשתי נשים כאשר אין דרך האחת להתפתות אין לו על מה לסמוך, שגם אילו תחפוץ האחת להסתיר ולהכחיש את המעשה היא תחוש מהלשנת חברתה (עוד על כך בקישור זה). וכיון שמבין שחרפתו תתגלה בודאי, נרתע הוא מהמעשה.
