הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

"קל וחומר" ו"דיו" - מדאורייתא 

[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]

בבא קמא כה ע"א

 

אני אדון קרן מרגל,
ומה במקום שהקל על השן ועל הרגל ברה"ר - החמיר בקרן,
מקום שהחמיר על השן ועל הרגל ברשות הניזק - אינו דין שנחמיר בקרן!
אמרו לו: דיו לבא מן הדין להיות כנדון, מה ברה"ר - חצי נזק, אף ברשות הניזק - חצי נזק.
גמ'. ור"ט לית ליה דיו? והא דיו דאורייתא הוא!
דתניא: מדין ק"ו כיצד?
+במדבר י"ב+ ויאמר ה' אל משה ואביה ירק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים, ק"ו לשכינה ארבעה עשר יום,
אלא דיו לבא מן הדין להיות כנדון!
כי לית ליה דיו - היכא דמפריך ק"ו, 

 

1.
בסוגייתנו הגמרא קובעת שהעיקרון של "דיו" [שהדין הנלמד לא יהיה חמור מהדבר המלמד] הוא עיקרון מדאורייתא, אולם הגמרא לא מדגישה שהעיקרון הבסיסי יותר - של "קל וחומר" - הוא מדאורייתא.

2.
ראה מסכת סוטה דף כט:

בגמרא:

בו ביום דרש רבי עקיבא: וכל כלי חרש כו'.
ומאחר דאין לו למה טמא?
אמר רב יהודה אמר רב: מן התורה אין לו, מדין קל וחומר יש לו:
ומה טבול יום שמותר בחולין - פוסל בתרומה,
ככר שני שפסול בחולין - אינו דין שיעשה שלישי בתרומה.

1.
"מן התורה אין לו, מדין קל וחומר יש לו" - מופע יחידאי בש"ס.

2.
הביטוי כאן "מן התורה" כוונתו שלא כתוב במפורש בפסוקים. אבל תוקף הדין הוא כן דאורייתא כי נלמד מקל וחומר, לפי הסוברים שדבר שנלמד מי"ג מידות שהתורה נדרשת בהן תוקפם הוא דאורייתא.

2.1
אולם ראה בספר "ממשה עד משה" לרבי דוד קאהן שמביא מכאן סמוכים למה שכתב הרמב"ם, שכשאמרו חז"ל שהוא דאורייתא אז נמנה בכלל תרי"ג והוי כמפורש, מה שאין כן כשנלמד בי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן, דכשאמרו דהוי מן התורה רצה לומר דהוי במסורה דהיינו תורה שבעל פה,
דעיין סוטה דף כט עמוד א, אמר רב מן התורה אין לו מדין קל וחומר יש לו,
הרי שהביטוי ד"מן התורה" ר"ל מה שמפורש בקרא, ומכיוון דהוי מדין קל וחומר אין זה "מן התורה" ודו"ק...

3.
וקשה לי: הרי בסוגייתנו - בבא קמא דף כה - הגמרא קובעת במפורש שדין "דיו" הוא מדאורייתא, והרי דין "דיו" מבוסס על דין "קל וחומר" הרי שבהכרח גם דין "קל וחומר" הוא דאורייתא!

4.
כמה עקרונות לגבי עניין ה"דיו" שנלמדים מסוגייתנו [הערה: סוגייתנו מהווה מקור נרחב לעקרונות "קל וחומר" ול"דיו"]:

של"ה - כללי התלמוד (א) כלל מדות אות יט:

יט. המדה של קל וחומר ארוכה מארץ, ואני לא באתי רק לפרש מה שצריך פירוש.
אין דנין קל וחומר אלא להטיל על הלמד אותה חומרא שנמצאת במלמד בלבד, אבל להעדיף עליו יותר מהמלמד לא.

ואף על פי שהלמד כל כך חמור בערך המלמד, והיינו דקאמר בכל דוכתא (פסחים דף יח ב, וש"נ) 'דיו לבא מן הדין להיות כנדון'. ועיין בתוספות פרק אחד דיני ממונות (סנהדרין לה ב ד"ה שבת),

ורוב דיני דיו מבוארין פרק כיצד הרגל (בבא קמא דף כד ב), בפלוגתא דרבי טרפון ורבנן בשור המזיק ברשות הניזק.

ואומרים דיו בין אתחילת דינא בין אסוף דינא.

תחילת דינא, המלמד שבתחילת הדין, כגון ההיא דמייתא (בבא קמא דף כה א) קל וחומר לשכינה י"ד יום, אלא דיו כו'.
כלומר, מה אב דהיינו המלמד, ז', אף שכינה ז' וכן בכל דוכתא.

וסוף דינא פירושו המלמד שבסוף דינא כלומר אותו הנמצא בלמד שמכחו הוא למד ומוסיף עליו מקל וחומר,
כגון שאומר זה שחמור כך וכך, אינו דין שיחמיר יותר בדבר פלוני, כאותו דכיצד הרגל (בבא קמא דף כה א), דיליף קרן משן ורגל,
קרן שהחמיר עליו ברשות הרבים לשלם חצי נזק, אינו דין שנחמיר עליו ברשות הניזק לשלם נזק שלם.
וקאמר דיו אסוף דינא, דהיינו רשות הרבים, מה רשות הרבים חצי נזק, אף רשות הניזק חצי נזק, וכן כל כהאי גוונא.
 

תגובות

הוספת תגובה

שם:

כותרת:

תוכן התגובה:

דוא"ל: (לא יפורסם באתר)

ברצוני לקבל עדכונים על תגובות חדשות למאמר זה.

*כמה זה שתים ועוד שתים? (לצורך זיהוי אנושי)