המקדש באיסור דרבנן
קידושין נח ע"א
"תניא: המקדש בפטר חמור, בבשר בחלב, ובחולין שנשחטו בעזרה - רבי שמעון אומר: מקודשת, וחכמים אומרים: אינה מקודשת; אלמא, חולין שנשחטו בעזרה לרבי שמעון לאו דאורייתא".
הקשו הראשונים מה בכך אם האיסור דרבנן, הרי קידושין אינם חלים גם באיסור הנאה דרבנן, כדברי רב גידל אמר רבי חייא בר יוסף אמר רב במסכת פסחים דף ז ע"א: "המקדש משש שעות ולמעלה, אפילו בחיטי קורדניתא - אין חוששין לקידושין".
יש שחילקו בין אם גוף האיסור דרבנן לבין אם רק השעות דרבנן, או בין איסור שיסודו באיסור תורה לאיסור שיסודו דרבנן. אולם הגמרא לא פירשה חילוקים אלו. ופשטות משמעות: "משש שעות ולמעלה, אפילו בחיטי קורדניתא" – שגם עצם האיסור וגם השעות הם דרבנן. וגם הרמב"ם סתם בהלכות אישות ה, א: "אפילו היה אסור בהנאה מדבריהם כגון חמץ בשעה ששית" – נקט דוגמה ולא פירש שיש אופנים בהם הדין שונה.
ויותר קשה, שדבר האסור בהנאה מכל סיבה שהיא אין אדם קונהו בפרוטה, וגם האשה אינה נהנית ממנו כלל, "אטו ברשיעי עסקינן?!". וכך פירש הריטב"א שם בפסחים את הטעם שאינה מקודשת: "שכך דינו מן התורה דשוה פרוטה אמר רחמנא וליכא".
לפיכך את דברי גמרתנו "אלמא, חולין שנשחטו בעזרה לרבי שמעון לאו דאורייתא" פירש הרמב"ן: "וקסבר רבנן לא אסרום בהנאה אלא באכילה". כלומר שאין הכוונה שיש איסור הנאה מדרבנן, אלא שהגמרא מניחה שאם האיסור הוא דרבנן אין כלל איסור הנאה.
ועדין קשה, למה לא אמרה הגמרא בפשטות שאין איסור הנאה – מנין אותה הנחה שאם האיסור הוא דרבנן פשוט שהוא אינו כולל איסור הנאה?
אלא שנלמד מאיסור בשר בחלב שהוזכר במשנה ובברייתא בסמוך לחולין שנשחטו בעזרה. שהרי אפילו לאוסרים בהנאה, הלכה היא שאין אסור בהנאה אלא איסור תורה, ואילו איסור דרבנן כגון עוף בחלב או כשלא נתבשלו יחד – אסור רק באכילה ולא בהנאה.
